לחם שמים על משנה שקלים א:ג

1כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק. מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דשוב אינו פוסק אאב קאי. ואם מת האב והבן עדיין קטן אין החיוב חל עליו. וזה שלא כדברי הרע"ב שכתב אם מת אביו הוא שוקל ע"י עצמו. וכתב בתו"ט ובאמת לא ידעתי טעם לסברת הרע"ב דהיאך יוכל האב להעמיד חובה על הקטן. ואולי כשירש מאביו דחוב חל על הנכסים עכ"ל:

2ומצינו כיוצא בו באחין השותפין דלקמן שחייבין במעשר בהמה כשקנו מתפוסת הבית דהחיוב חל אנכסי אביהן. ומה"ט נמי פטורין מן הקולבון דהוי ליה כשוקל ע"י בניו משלו וק"ל. והכי נמי אשכחן דכוותה בבכורות [ד' נ"ו ע"ב]:

3ונ"ל לפי שיטת הרבתי"ט בקטן דמתני' דקטן ממש הוא יש מקום לקושיתו. וי"ל כתירוצו דבירש מאביו קאמר ומשום דחובה חל על הנכסים. והוא דבר פשוט ומוכרח לפי דרכו ז"ל ולא היה צורך להתנא לפרשו דבכה"ג מיירי בדירש דווקא. דאי לאו דירית קטן מהיכא אית ליה. הא אין קנין לקטן אלא מפני דרכי שלום [גיטין ד' נ"ט ע"ב]. ואפי' למאן דס"ל היכא דדעת אחרת מקנה אותו הוא שלו [עיין חו"מ סי' רמ"ג ועי' תוס' סנהד' ד' ס"ח ע"ב ד"ה קטן]. ע"כ אין לו זכייה אלא מדבריהם הוא שלו נ"מ להוציאה מיד הגוזל ממנו (ודברי הש"ך צ"ע) וכ"ש דלא אפשר לאוקמה במזכה לו ע"י אחר דלא אתי לידיה. דפשיטא דאין לו בה קנין אלא מדבריהם שתקנו זכין לקטן (עפ"ט דב"ב) ואדרבה זכייה ע"י אחר ודאי גריעא טפי. דאפי' בגדול אינה אלא מדרבנן כי לא שוייה שליח זה ברור מאד בעזה"י ודוק:

4אמנם אין צורך לכ"ז לשיטת הרע"ב בקטנים דמתני' דלפחות מבן עשרים שנה קרי קטן לענין זה. משום דאכתי לאו בר חיובא הוא בשקלים דכתיב בהו מבן עשרים שנה. ומכל מקום אם התחיל ועשה לאביו שליח נתחייב הבן. והוכרח הרע"ב לפרש כן דקמ"ל הך מתני' דחיובא אקטן רמיא. ולא כפירושא דרמב"ם דהאב אינו פוסק. דלישנא דמתני' דחקיה. מדתני כל קטן כו'. דהכי הו"ל למיתני האב שהתחיל לשקול ע"י בנו שוב אינו פוסק. ובאמת ששיטתו של הרע"ב בענין זה נוחה ונכוחה. והתי"ט השיג עליו במה שפירש לקטנים דפירקין פחותים מבני עשרים (עיין במשנ' דלקמן) וס"ל לבתי"ט דקטנים ששנינו כאן ובסמוך כששקלו שמקבלין מידן. דפירושן ככנ קטנים דעלמא:

5ותימה תימה אקרא ואשתומם על זה כשעא חדא איך אפשר לומר כן. והרי משנה שלמה בקטן. קודם לזמן הבדיקה אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו אין נדרן נדר ולא הקדשן הקדש [נדה ד' מ"ה ע"ב]. והיאך אפשר לקבל מידם שקלים להביא מהם קרבן ציבור. א"כ על כרחנו קטן דמתני' לאו בקטן דעלמא עסקינן. ואפי' בהגיע לעונת נדרים אין נראה לכאורה שיהא שייך בשקלים שקרבנות צבור קרבין מהם. כיון שעדיין פטור הוא מכל המצות. אין נכון להיות חלקו מעורב בקרבנותיהן. שהרי זה דומה קצת למי שאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא הרבים ידי חובתן [ר"ה ד' כ"ט ע"א] הכי נמי לא אתי קטן דלאו בר חיובא הוא. ומפיק לצבור בחלקו דפתיך בתרומ' הלשכה ודוק:

6הגה"ה

7ואפי' בקרבן יחיד שמענו להרמב"ם ז"ל בקטן הבא על שפחה חרופה שאעפ"י שחייב באשם לדעתו. אינו מביאו עד שיגדיל כמ"ש פ"ט מהל' שגגות. ואין ראיה מפסח שממנין עליו הקטנים. דהא אמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא [נדרים ד' ל"ו] וקטנים אכלי אפי' לא נמנו עליו. וההיא דסוף נגעים דאדם מביא ע"י בניו ובנותיו ומוקמינן לה בגמ' דפ"ד דנדרים בקטנים שאין בהם דעת. דבני אתויי קרבן נינהו ע"י גדול ובדידהו מיהת. דהא פרשינן התם דמיירי במחוסרי כפרה שאפי' בגדולים אין צריכין דעת כדאי' התם:

8אבל בשקלים ודאי בעינן דעת. ולא מיפטר העני ע"י ששקל עליו חבירו אלא מדעתו. דאפי' בנדרים ונדבות מסקינן בסוף פ' האומר משקלי עלי [ערכין ד' כ"א ע"א] דלכ"ע בשעת הפרשה בעינן דעת מתכפר. וטפי משמע דשקלים לחטאות ואשמות דחובה דמו לענין זה. דהא שקלים נמי חובה הוו. וממילא חייל חיובא דידהו. ולכפרה נמי אתו כדכתיב בענינא לכפר על נפשותיכם. ועדיפי מעולה דאע"ג דמכפרת נמי [זבחים ד' ו' ע"א] אעשה גרידא הוא דמכפרא. אבל תמידין ושאר קרבנות צבור כפרתן מרובה לכל ישראל. כדאמרינן מעולם לא לן אדם בירושלם (ונ"ל דירושלם לאו דווקא אלא ר"ל כל זמן שירושלם היתה בבנינה ובית המקדש קיים וק"ל) ועבירה בידו ועליהן העולם עומד. מלבד כפרה פרטית שבקצתן. לטומאת מקדש וקדשיו כבפ"ק דשבועות:

9והא דממשכנין עליהן דומיא דבנדרים ונדבות דקיי"ל חייבי עולות ממשכנין. [ערכין ד' כ"א ע"א] משום הא לא איריא. דודאי חייבי חטאות ואשמות נמי ממשכנין. לאחר שעברו עליהן ג' רגלים מכיון דחזינן להו דפשעו. [תוס' ר"ה ד' ו' ד"ה יקריב] ושקלים נמי דכוותייהו אין ממשכנין עליהן אלא כשזמנן קרוב לעבור. אבל קודם לכן אע"פ שכבר ישבו שולחנות במדינה אין ממשכנין. משא"כ בעולות ושלמים שכופין ומעשין מיד ברגל ראשון. כדמשמע בפי"ד מהנ' מעשה הקרבנות. על כן היה נ"ל באמת ששקלים שוין לגמרי לחטאות ואשמות לענין זה. שצריכין דעת מי שניתן בשבילו אף מתחלה ועד סוף כמו בחטאות ואשמות דבעינן דעת מתכפר בשעת הפרשה ושעת הקרבה:

10אמנם עדיין לא נתחוור לי ההיא דפרק אין בין המודר. [ד' ל"ג ע"א] דתנן סתמא שוקל את שקלו ולא מפרש ביה לדעתו. כמו בסיפא [ד' ל"ה ע"ב] בתורם את תרומתו ומעשרותיו דתנן בהדיא לדעתו. וכן באידך בבא דמקריב עליו קינין וכו'. מתפרשא שלא לדעתו. כיון דלא תנן לה בהדיא:

11והכי נמי מסתברא דעל כרחך התם בשלא לדעת מיירי. דאל"ה דכוותה בפורע חובו לדעתו אמאי שרי הא קמשתרשי ליה ובכה"ג לאו אברוחי ארי בעלמא הוא. והא קמהני ליה. ותו דבעי לאוכוחי התם דכהני שלוחי דרחמנא נינהו דא"א שלוחי דידן איך מקריב עליו. ומשו"ה מיבעי לן לאוקמה במחוסרי כפרה ושלא לדעת דווקא. אבל בלדעת הו"ל מהני בהכי ואסיר. והשתא לאו כל דכן הוא. אם במחוסרי כפרה שאינן באין לכפרה ואין ממשכנין עליהן. חשיבא הנאה מה שמקריב עליו. שקלים שכפרתן מרובה כדלעיל ועוד שממהרין למשכן עליהן עאכ"ו שתחשב להנאה כששוקל עליו. הא ע"כ דבשוקל שלא לדעתו איירי וצ"ע רב. והתימה שלא ראיתי להמפרשים והמחברי' שדברו מזה וגם בחיבור המחוכם משנה תורה הדברים סתומים:

12ולכל זה לא הוצרכנו אלא לענין משנתינו דקטן שאביו שוקל על ידו. אם יש מקו' להעמיד דברי האומרים שקטן ממש הוא. ויש לו שייכות בשקלים ע"י אביו כמו בזבחים:

13אבל במשנת קטנים ששקלו בעצמן. אין מועיל כל האי שקלא וטריא. דודאי אי אפשר לפרשה בקטנים גמורים. מטעמא דפרישית דאין הקדשן הקדש. דאפילו תימא דעת מתכפר לא בעינן. דעת מקדיש בעלמא על כרחך בעינן. דבלאו הכי הוו להו חולין בעזרה. וגבי זבחים נמי האב הוא שמביא ע"י בניו. הא קטנים גופייהו לא לייתו כיון דלאו בני דעת נינהו ודוק:

14וכן צריך לומר גבי הלכה בנזיר שהאב מדיר את בנו בנזירות. והל"מ היא שמביא קרבנות טומאה וטהרה כנזיר גדול. כמ"ש הרמב"ם ופשוט במשנה וגמרא דנזיר [ד' כ"ח ע"ב]. על כרחך צריך לומר שכמו שהנזירות חלה על הבן ע"י האב. כמו כן הקרבנות שיביא. ע"י האב הוא מביאן. ולא שיהא הבן עצמו הוא המביא. דבכל קרבנות אפילו דמחוסרי כפרה דלא בעינן דעת מתכפר. דעת מקדיש ומפריש בעינן עכ"פ בלי ספק. ולא קיי"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא. והכין דייקא נמי לישנא דמתניתין דנזיר דקתני היתה לו בהמה מופרשת. ולא קתני הפריש בהמה:

15ולשיטת התו' שם ע"כ צריך שתאמר כן. דלדידהו אם לא מיחה מיד שוב אינו יכול למחות. ואי אמרת דהא דתנינן תמן היתה לו בהמה מופרשת. היינו שהקטן בעצמו הפרישה לבדו. הרי אחר ההפרשה אין לך קבלה גדולה מזו ואיך יוכל עוד למחות ודוק:

16וגם לשון הרמב"ם בפ"ב מהל' נזירות יפה מתפרש שחובת הבאת קרבנותיו של הבן על האב המדיר היא. שכך לשונו ז"ל שם האב שהזיר בנו הקטן הרי זה נזיר גמור וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות. הרי שאין שום חובה מהנזירות מוטלת כי אם על האב שהזירו. ועל דרך זה נמשך לשונו שם באומרו ואם נטמא מביא קרבן טומאה וכשישלים מביא קרבן טהרה. שזה הלשון מביא מוסב על האב שאמר למעלה. שמתחייב להשגיח על בנו בדקדוקי נזירות שבגופו. ובהבאת קרבנותיו שיביאם הוא עליו. והרי זה פירוש מרווח בדבריו:

17וגם מוכרח אתה לפרשו כך מחמת אותה שבהל' שגגות שהבאתי לעיל. שדעתו מפורשת שם שאין הקטן מביא קרבן שנתחייב בשפחה חרופה עד שיגדיל. ועל כן ילמד סתום מן המפורש. דהרי גם אשם נזיר הוא בא לכפרה ועל הזדון כשגגה כמו אשם שפחה חרופה. ולמה נחלוק ביניהם לומר שהבן הנזיר יביא קרבנו בעצמו. אלא ודאי ע"י אביו דווקא:

18איברא עכ"ז עדיין לא יצאנו ידי חובתי' בכך בדעת הרמב"ם ז"ל. דממה נפשך אכתי תקשי עליה מנא ליה בהל' שגגות דצריך להמתין עד שיגדיל ויביא אשמו. דילמא משכחת לה נמי בעודו קטן וע"י אביו ושמא אפי' ע"י שליח דעלמא בדלית ליה אב. דמדסגי בזבחים ובנזיר באב. ש"מ דלא בעינן דעת מתכפר. וא"כ בכל שליח או ע"י אפוטרופוס מיהת שפיר דמי. דלא קפדינן אלא אמפריש בר דעת. והוי דומיא דתרומה ומעשר. שהאפטרופסין תורמין ומעשרין על היתומים:

19ואת"ל דמהל"מ לא גמרינן דחידוש הוא בנזיר. ותוכל להכריח כן בכח לדעת הרמב"ם שכתב (בבן הנזיר) ואם נטמא מביא קרבן טומאה. והא איהו ז"ל פסיק דבקרבנות שהן לכפרה. צריכין דעת מתחלה עד סוף. ואליבא דכ"ע בעינן דעת בחטאות ואשמות. א"כ איך תמצא קרבן נזיר טמא בקטן ע"י אביו. דאשם נזיר טמא לכפרה הוא בא. ועל כן בעלמא כמו בשפחה חרופה דלעיל פסק כהילכתא. דאי אפשר כלל לקטן להביא אשם זה עד שיגדיל וע"י אביו נמי לא. כיון דקרבן של כפרה על חטא הוא. לא סגי דלא בעי מיהוי מתכפר בר דעת. ועל כרחין ההיא דנזירות חידוש היא וליכא למיגמר מנה. כדאמרינן בעלמא דאין למדין מהל"מ:

20אך עתה הלאני המו"מ הזה ושויתינן כגדי מסנקן. שחזרה התמיהה למקומה ועלומתי קמה. וגם נצבה בהל' נזירות שחידש לנו דבר גדול בזה שהוסיף רבינו משה (על לשון המשנה) מדעתו. במ"ש הרב ז"ל באותה הלכה ואם נטמא (הבן) מביא קרבן טומאה. דבמשנה לא שמענו אלא משלש בהמות של טהרה שנוהגין בו (ואף דבסוגיא דגמרא התם משמע לכאורה דמייתי נמי קרבן טומאה. אי לאו דמסתפינא אמינא דכל ההוא שיקלא וטיריא. אינו אלא משום יגדיל תורה ויאדיר ולא לקושטא דמילתא. ולא פרכינן מעיקרא בשלמא לר"י ניחא אלא לפלפולא בעלמא. דאפשר לומר דגם אם נטמא מביא קרבן טומאה דאיכ' למימר דכך היא הל"מ. והני שינויי דריב"ח ודאי שינויי דחיקי נינהו ולא אליבא דהילכתא וק"ל. וא"כ איך אפשר לריב"ח דמביא קרבן טומאה. אלא ע"כ קושטא דמילתא ליכא קרבן טומאה בנזיר קטן ודוק. אע"ג דשתיק תלמודא. יש לנו כמה סוגיות כיוצא בה בתלמוד) וכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו המפורש. הבו דלא לוסיף עליה. ועל החלוקים הראשונים אנו מצטערים למצוא טעם נכון. מניין לנו להוסיף עוד דבר הסותר למוסכם. ושמא לא באה ההל"מ כי אם לנזירות של טהרה. אבל קרבן טומאה אין לו כיון דבעינן ביה דעת מתכפר וליכא. וצריך נגר ובר נגר לפרוקי ולמשקל אגר. עד כאן הגה"ה) :

21אלא ודאי שבקינן למתני' דדחקא ומוקמא נפשה. דקטנים דהכא איירי בגדולים מי"ג שנה ולמעלה. ולא באו לכלל עשרים להתחייב בשקלים דמיעטינהו קרא דמבן עשרים ממשכון. ואם שקלו מקבלין מידם דאתרבו מדכתיב בהו איש. ובן י"ג איש הוא. וכן משנתינו זו דכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו. נמי הכי מתפרשא בבן י"ג. ולא תקשי היאך יוכל האב להעמיד חובה על בנו. דמיירי שעשאו שליח. כיון דהשתא בגדול עסקינן דמצי לשוויי שליח:

22ומתיישב נמי מה דקשה לכאורה אמתני'. דהא ע"כ הא דאמרינן אינו פוסק. פירושו שעל כרחו צריך ליתן וכופין וממשכנין אותו. דאלת"ה אלא שמקבלין ממנו אם שקלו. פשיטא בתחלה נמי מקבלין ממנו. ואפי' שקלו קטנים ע"י עצמן. מקבלין מהן כדתנן לקמן. כ"ש אם האב שוקל ע"י בנו הקטן. וא"כ כולה בבא דכל קטן וכו' כדי נסבה דממילא שמעינן לה לקמן במכ"ש. אלא ודאי כדאמרן דחיובא אתי לאשמועינן וזה פשוט. א"כ תיקשי אטו קטן בר מיעבד מצוה הוא. ולפום מאי דכתיבנא ניחא ופירש הרע"ב אתי שפיר:

23איברא דמ"מ איכא לאתמוהי אמאי נקט שהתחיל האב לשקול על ידו. דאליבא דרע"ב בקטן מבן כ' מיירי. משמע דאפילו בשקל ע"י עצמו. אינו פוסק. מכיון שנדרו נדר. וכ"ש הוא ודאי שמתחייב ע"י עצמו. אחר שהעמיד חובה על עצמו. בודאי כייפינן ליה לקיים נדרו כמו לשטת הרמב"ם באב. וא"כ ליתני הכי כל קטן ששקל שוב אינו פוסק. דמשמע בכל גווני דמה לי ע"י עצמו או ע"י שלוחו שכמותו וק"ל:

24ולהרמב"ם דמוקים למשנתינו בסתם קטן ניחא. דמשו"ה מפרש הכא דהאב אינו פוסק אבל הבן פוסק. אבל אין לומר דלהרמב"ם משו"ה לא תני בקטן ששקל ע"י עצמו. לפי שאין מקבלין ממנו שאין לו יד לזכות. והוצרך לשקול ע"י אביו. דידו כיד אביו. ואביו אית ליה יד לזכות. דהיכי מיירי אי בשלו הא לית ליה. ואפי' תימא אית ליה. הא שליחות נמי לית ליה כדאיתא פ"ק דמציעא [ד' י' ע"ב] ורפ"ב דקדושין:

25ואי בשל אביו ושוב אינו פוסק אשמעינן. ולעולם אבוה הוא דמצי שקיל עליה. ואיהו גופיה לא. מ"מ קטנים ששקלו מקבלין מידן דלקמן לא מיתרצא. דודאי מיירי ששקלו בעצמן. ואיך אפשר זה בקטן גמור שאינו יכול לזכות. אלא ודאי ס"ל לרמב"ם נמי דמקבלין ממנו אפי' שלא ע"י אביו. משום זכייה דמדבריהם דאית ליה לקטן מיהא. אלא שאינו נקבע בחובה ע"י אביו. ואצטריך לאשמועינן דאב אינו פוסק:

26וגם לפי שיטתו של הרע"ב י"ל בזה דמתני' דכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו רבותא אשמעינן דאפי' ע"י אביו. מתחייב הקטן להבא. כיון דלענין שליחות גדול הוי. דמשוי שליח ונדרו נדר. ואיכא לאוקמה בנכסי עצמו. או אפילו תימא דשקל אביו על ידו משלו. קמ"ל דנתחייבו נכסים ואתיא אליבא דהילכתא דאיפסיקא בפ"ק דקידושין [ד' י"ג ע"ב] דשיעבודא דאורייתא במלוה הכתובה בתורה. והאשה שמתה מביאין יורשיה עולתה. אפי' לא הפרישה מחיים נתחייבו נכסים. ולפ"ז אם שקל הקטן ע"י עצמו פ"א פשיטא שאינו פוסק ודוק:

27ואין להקשות היאך יתחייב ע"י ששקל פ"א בשביל בנו. אטו אי תקיל ע"י עני משלו פ"א. יתחייב כן לעולם ליתן בעדו השקל שהעני חייב. ולהרמב"ם איכא למימר כיון דשקל ע"י בנו הקטן ממש וגבול יש לו. אמדינן דעתיה דאב דודאי ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה. וקבעיה עליה חובה כל זמן שבנו קטן. אבל גדול דהוא קטן דהרע"ב שאינו מוטל עליו לפרנסו כאחר דמי. ועד אימת לשקול וליזיל. די"ל דמיירי בסמוך על שולחנו דכקטן דמי לענין זכייה. וה"ה למה שנותן האב בשבילו. בחובה קבליה עליה. כל כמה דסמיך על שולחנו. וכל מחסורו וצרכו עליו. ועיין מ"ש בס"ד בדיבור הסמוך:

28עי"ל דאשמעינן הכא בדמוחזק לן ביה דקטן הוא. ואכתי לא ידעינן דהביא שתי שערות. והתחיל אביו לשקול עליו. אמרינן דודאי ידע ביה אבוה דגדול הוא ושכבר הביא שתי שערות. ואבוה מהימן עליה לענין זה כדתניא פ' האומר דקידושין (דס"ד) בני זה בן י"ג ויום א' הוא נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות. ע"ש בתו' דעשאוהו כדבר שבידו. משו"ה מחזיקינן ליה מכאן ואילך לגדול דאי לא דקים ליה לאבוה ביה. דהביא שתי שערות לא הוי שקול על ידו. ושוב אינו פוסק דתנן. לומר שמעתה חייב בהן. והרי הוא כגדול. לענין שתובעין ממנו אם לא ישקול מעצמו. אע"פ שאין ממשכנין עד בן כ' כמו שאבאר בסמוך מטעם הירושלמי:

29משנה לחם בלח"ש ד"ה כל קטן. אית ליה (וירושה הבא מן האם אחר מיתת האב. לא שכיחא).

30משנה לחם ואין ממשכנין יש ללמוד מכאן ק"ו. לדיני ממונות בעלמא. כל היכא דאיכא מפני דרכי שלום. אין אומרים יקוב הדין את ההר. מ"מ י"ל נמי לאידך גיסא. דמצינו הדיוט חמור מהקדש בדררא דממונא. לגבי נזקין ושומרים.