לחם שמים על משנה שקלים ב:ב

1הנותן שקלו כו' אם נתרמה התרומה מעל:

2הא פשיטא לי דלא הדר משלח אשליח ולא משתעי דינא בהדיה. דהא משנתרמה תרומה. נפיק משלח י"ח. ותו לאו דיליה הוא. אלא של גזברים הוי דמה"ט מעל. לפי שתורמין גם על העתיד לגבות (וס"ל דכל העומד לגבות כגבוי דמי) וברשות הקדש הוא אחר שנתרמה התרומה:

3מיהא קמיבעיא לי היכי משלם האי מעילה. אם בשקל אחר וחומשו. או אינו משלם אלא לפי מה שנהנה בשוה פרוטה. הנאת שלא השכינוהו וחומשו. שלפי דמים משלם שמין כמה אדם נותן שלא ישכינוהו. דאיכא לדמויי לנתנה קטלה בצוארה דמשנה ב' פ"ה דמעילה ודוק. דהכא נמי לא נהנה זולת זה ולא הוציאו בחפציו. דאע"ג דבסלע אין מועל אחר מועל. שאפי' לא נהנה ממנו אלא בש"פ מעל ויצא כולו לחולין. זהו כשנהנה ע"י שהוציאו בחפציו. אבל הנאה דהכא לדכלי שרת דמיא טפי:

4ותו מספקא לי אם יצא זה המועל ידי חובתו. כשישלם מה שמעל אם בשקל אחר. או הנא' המעילה לפי מה שהיא שוה. דלכשתמצי לומר שקל אחר בעי שלומי. אכתי תיבעי לך אם צריך לשקול עוד שקל אחר בשביל חובת עצמו. דהא קמא לא נפיק ביה דשל משלח הוא שעליו נתרמה תרומה. ותשלומי מעילה אין עולין לו לחובתו. או לא צריך. וכ"ש אי אמרינן דלפי הנאה שבה בלבד משלם. פשיטא שאי אפשר לומר שיוצא בזה י"ח. וצע"ג:

5שוב עיינתי ברמב"ם הל' שקלים ומשמע שאם מעל יצא המועל י"ח. וצ"ל דס"ל דשקל אחר הוא משלם. לפי שהראשון יצא לחולין משמעל בו. ושפיר מצי נפיק ביה י"ח:

6מ"מ עדיין לא נתיישב לי היטב היאך שנים יכולים לצאת בשקל אחד. דהרי ע"כ משלח מיפטר ביה. דעליו נתרמה תרומה כנז'. והיאך יחזור זה ויוצא בו. ובשקל שמשלם אינו יכול לצאת שדמי גזלו הוא. וצ"ל דמשחשב לשלוח בה יד היא כשלו כב"ש. ושליחות יד אינה צריכה חסרון. והרי הוא עומד ברשותו. ונעשה חולין אצלו. אחר שכבר היה הקדש בידו. דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה. וזכו בו גזברין משעה ראשונה שניתן המעות על ידו. ויצא בו המשלח י"ח. וכשנמלך זה אח"כ לשקלו בעד עצמו. נעשה כשלו והרי הוא חולין בידו. ויוצא בו י"ח. אלא שצריך לשלם שקל אחר נגד זה שגזל מן ההקדש:

7אמנם יש בזה קצת דחוקים. וגם צ"ע לפ"ז הא דמפרשי טעמא דמתני' דמעל משום דנהנה במה שלא השכינוהו. ותיפוק להו בלאו הך הנאה נמי מעל ומפיק ליה לחולין. ע"י ששילם בו חובו ממצוה המוטלת עליו. אלא ודאי משום דס"ל דכה"ג לא מיקרי הנאה. מאחר שלא הוציאה בחפציו ומצות לאו ליהנות ניתנו:

8אבל לסברא השנית שזכרנו דאינו מחוייב לשלם אלא לפי אומד דמי ההנאה שבו. ניחא דנקטי טעמא דמעילה דנהנה במה שלא השכינוהו וכדכתיבנא. ולפום הך סברא ודאי אי אפשר לומר שיצא המועל ידי חובתו. כי שקל ראשון לא עלה לו שהרי לא יצא לחולין. ובתשלומיו ג"כ אי אפשר שמלבד שאינו יכול לפטור עצמו בהם. עוד לפעמים אין בהם כשיעור וק"ל. והמשנה סתמית וצריכא רבה:

9וצריך לדעת שבין לדרך ראשון ובין לדרך שני שזכרנו. מ"מ ודאי צריך להביא אשם מעילה בב' סלעים. מלבד דמי המעילה שמשלם להקדש. ואין בזה ספק (ועיין פ"ו דכריתות ודוק):

10ולסברא הב' שאמרנו במשנתינו דכה"ג דלא הוציא המעות לצרכיו לא נפקי לחולין. ויש בהם מועל אחר מועל באופן זה. לפ"ז יתיישב יותר סיפא דמתני'. דבמעות הקדש לא מעל עד שקרבה הבהמה. ולא סגי בנתרמה תרומ' בלחוד כמו ברישא. דדווקא תנן הכי בסיפא. אבל ברישא לא בעינן קרבה הבהמה:

11ואמינא בה טעמא רבה לפלוגי בינייהו. דברישא אע"ג דלא אפקיה לחולין לפום מאי דפרישנא. מ"מ להכי מוקמינן ליה ברשותיה להתחייב בכדי הנאה כדלעיל דהא ברשותיה קאי לענין שליחות יד. וסיפא הכא במאי עסקינן במעות הקדש המסורות לגזבר. דאורחא דמילתא הוא דנקט. דאפילו במתכוין להשתמש בהם בצרכי חולין לא מעל. כדתנן במעילה [דף כ' ע"א] עד שידור תחתיה. כ"ש במוציא מהקדש להקדש. ואין כאן שינוי רשות ולא שינוי מעשה. ולא שייכא ביה שליחות יד כמ"ש התו' שם. משום הכי לא שייכא ביה מעילה אלא אחר הקרבת הבהמה. דהוי כמעשה מוציא מרשות הקדש. אבל בלא"ה אפילו מעילת הנאה אין לו מאחר שרשותו רשות הקדש היא:

12או דילמא גזברים ליתינהו במשכון. והסברא נותנת כן מאחר שהם ממונין על כך. ואין מחשבין עמהם כי נאמנים נחשבו כאמור בקבלה. להכי צריך מעשה רב בסיפא. ולא כפי' הרע"ב דה"ה לרישא. ובאמת זה בעיני דבר הגון מאד בס"ד והמעיין המשכיל יבחר:

13מדמי מעשר שני ומדמי שביעית יאכל כנגדן. כלומר אם שקל שקלו מהם צריך לחללו על אחר. לפי שאין פורעין חוב מדמי מ"ש ושביעית [שביעית פ' ח' משנה ד'] וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:

14ואפשר דבבא קמייתא בשוקל ממעות הקדש נמי. דווקא בקרבה בהמה הוא דמעל. אבל כל זמן שלא קרבה. אית ליה תקנתא. דלא ליתי לידי מעילה. אפילו לכשיתקרב הבהמה. ע"י שיחלל סלע של הקדש בכל מקום שהיא. ואליבא דמ"ד הקדש במזיד מתחלל. אלא דבפלוגתא לא קמיירי הכא. אבל במ"ש ושביעית ליכא לפלוגי בין קרבה בהמה או לא. דלעולם יש לו לחללן ורשאי לעשות כן לכתחלה משו"ה תני בהו תקנתא: