לחם שמים על משנה שביעית י:ט

1לא יחזיר לבניו. הטעם הראשון שכתב בתי"ט ז"ל מסתבר:

2אמנם מ"ש במ"ב ועי"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו וכו'. אין לו מקום לפמ"ש הרע"ב עיין עליו. דאי הכי אמאי רוח חכמים נוחה הימנו. בלדתו נמי שלא בקדושה. אלא ע"כ צריך לומר שיטעה בכך. ויסבור שאם יחזור לסורו יירש את אביו ודוק:

3והא דלא חיישינן נמי בלדתו בקדושה שמא יחזור לסורו בטעות. צ"ל כיון דישראל גמור הוא לא חיישינן להכי. ותו דווקא לדתו שלא בקדושה שכבר היה ראוי לירש. אייכא למיחש שמא יחזור. דילמא טעי למימר דמהני חזרתו נסורו. משא"כ בלדתו בקדושה. שלא היה ראוי לירש מעולם. לא חיישינן:

4ואם החזיר מ"ש הרע"ב דבלדתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו. הוא דווקא למימרא דלאו שפיר עבד. וטעמא רבה איכא במילתא עיין בתו' דקדושין [ד' י"ח ע"א ד"ה כאן]:

5וכל המקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו. דהן שלך צדק. כתב בתי"ט ואסמכתא בעלמא היא. דאלת"ה א"כ עובר בעשה הו"ל למתניי' עכ"ל:

6ואי משו"ה לא איריא אטו כל היכא דאיכא עשה קתני הכי. והא ממילא משמע ודאי. ותו משום רישא נסיב הך לישנא איידי דקתני מעיקרא בגר רוח חכמים נוחה דודאי לאו דבר תורה הוא. (אע"ג דרמיזא נמי באורייתא דכתיב ואהבתם את הגר). נקיט נמי סיפא רוח חכמים.

7ולא תסברא דבלא"ה נמי מי ליכא עשה במילתא. דהא קרא כתיב מדבר שקר תרחק. ואפי' בדבריש של מה בכך אסור לשנות מהאי טעמא ועובר בעשה בלי ספק. וכאן אזהרה יתירה לדברים המביאים לידי מעשה:

8סליקא לה מסכת שביעית בס"ד