לחם שמים על משנה שביעית ה:ד

1לוף של ערב שביעית. ז"ל התי"ט פירש הרע"ב ולא הוסיף בשביעית שאם הוסיף אסור לעוקרו. משום הפסד פרי ע"כ. (וכצ"ל בלשון הרע"ב) ואין זה מכוון עם מ"ש הרב ז"ל עצמו בדבור שלפני זה במשנה ג' דלעיל. דכי אסרינן ספיחים. היינו בהנך דתחלת גדולן בשביעית כו'. והרי אלו דברים סותרים אלו את אלו:

2ואין לחלק בין הפסד פירות שביעית. ובין היתר אכילה. דודאי כל הספיחין המותרין מפני שהן של ששית. אחר שלא גזרו עליהן אפי' מדבריהם. פשיטא דלא נהגא בהו קדושת שביעית לענין שלא להפסידן. (ואעפ"י שמהתוס' פסחים (דנ"א) משמע דנהגא בהו שביעית. אינו מוכרח עיין פ"ז ופ"ח):

3והר"ש שפירש כן כאן הוא על פי שינויי אחריני דאתמרו לעיל בירו'. אבל על בעל תי"ט ז"ל יש מקום תפיסה. מאחר שתפס לעיקר כההוא שינויא דאמרן. ואיהו גופיה קשיא מאי שנא מבצלים דפ"ו מ"ג. דאתו גידולין דשביעית ואסרו לעיקר ודינן כספיחי שביעית כמ"ש הרע"ב. אלא על כרחך צרך לומר דההיא דירושלמי פליגא אגמרא דילן:

4עוד כתב ז"ל ולפמ"ש לקמן מ"ו בשם הר"מ דכל הספיחין אסורין באכילה. י"ל כשעוקרן ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידים. וגם דבריו הללו אינן נראין. דמה טעם בזה לאסור הפסד במה שאינו ראוי לאכילה. ומה בכך אם מפסידו בידים. לענין שביעית אין קפידא כי אם שלא יפסיד מה שעומד לאכילה. ושמא אסור להפסיד מכל מקום משום דחזו לבהמה. ואעפ"כ אינו נראה לי ומסתבר דכשנאסרו ספיחין באכילה. אף לבהמה נאסרו. דלא שנא אכילת אדם או דבהמה. בתרווייהו שייך טעמא דאיסור ספיחין דוק ותשכח. ודווקא בספיחי שביעית ממש איכא מנייהו דשייך לפלוגי בהו הכי למאן דאית לי' וזכרהו ותו כי עקרן מאי הוי אכתי לבהמה חזו:

5ונ"ל פשוט דהרע"ב ס"ל דדין ספיחין נוהג בשל ששית הנכנס לשביעית. אם הוסיף בגידולו בשביעית וכמ"ש לקמן פ"ו מ"ג בבצלים שאם הוסיפו בשביעות אתו גידולין ומבטלין העיקר. והכל אסור כדין פירות שביעית וכספיחיה. ולא ס"ל להא דמפליג בירו' לעיל בין גדל העיקר בששית לגדל בשביעית. דלעולם דין שביעית נוהג במה שהוסיף גידולין בשביעית. משו"ה אם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעוקרו בשביעית משום הפסד פרי. דס"ל דספיחין לא נאסרו באכילה אלא לנהוג בהם קדושת שביעית ולעוקרו הוא דאסור משום דמפסיד בשינוי הא ללוקטו בידיו שרי:

6אי נמי אפילו תימא ס"ל כמ"ד כל הספיחין אסורין באכילה. היינו דווקא בדבר שכיוצא בו נשמר. אבל דבר שהוא הפקר כגון הפיגם והירבוזין השוטים דריש פ"ט מותרין. וכ"פ הרמב"ם גופיה. [פ' ח' הל' י"ב]. אע"פ שקדושת שביעית נוהגת בהן. הוא הדין הכא בלוף שוטה עסקינן. דדרכו לבוא מן ההפקר. שאע"פ שיש בו קדושת שביעית כדתנן רפ"ז. מ"מ שרי באכילה דלא גזרו עליו מפני שאין כיוצא בו נשמר:

7ואתי שפיר דאסור להפסידו. כיון שראוי לאכילה ושביעית נוהגת בו כאמור. ואסור לעוקרו כיון דמפסידו בכך. אלא ילקטנו ביד:

8ולקוצרו כדרכו אפשר דשרי מעט לצורכו שלא לאוצרו כדתנן במתניתין דלקמן. ובהכי לא מפסיד מידי. ולשתרי אפי' בצמח והוסיף בשביעית מטעמא דאמרן. ולא תני ליה משום דלאו אורחיה בקצירה. דעיקר הלוף נמי מיחזי חזי וצריך לחופרו או לעוקרו. אשמעינן תקנתא לעיקרו דשרי נמי לעוקרו ע"י שינוי:

9אבל לקצור עליו לא צריך לאשמועינן. דאפילו שינוי לא בעי כיון דקרקע לא מיתקן בהכי. ואפי' טובא הוה שרי מה"ט. אי לאו דקצירה מרובה בלא"ה אסורה בשביעית. מ"מ בדבר מועט. בלוף השוטה נמי שריא כדכתבינן. וכדשרי בירבוזין השוטין ולא כמ"ש בתי"ט לקמן. ועמ"ש בסמוך:

10משנה לחם ע"פ רע"ב ד"ה לוף. נראה שחסר מלשונו אחר תיבות צמחים בשביעית. צ"ל אבל הוסיף. אסור לעקרו כו'. וכן נראה מהתי"ט.