לחם שמים על משנה שביעית ז:ד

1רי"א אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר. י"ל דר"י לא פליג את"ק אלא במה דנקט ציידי. דאיהו לא בעי ציידין דווקא. אלא מי שהוא. ומכל מקום לא שרי נמי אלא בנתמנה לו לפי דרכו. דהיינו כנזדמנו לו דת"ק. ור"ל שמצא לפי דרכו קן עופות טמאים שרי למכרן. ולא עוד שאפי' ישראל אחר לוקחן ממנו להרויח בו מותר. ובלבד שלא תהא אומנותו בכך:

2והיינו דקאמר לוקח ומוכר דכל שנתמנה לידו בהיתר. לא נאסרה הלקיחה והמכירה. כשהיא דרך עראי שאין אומנותו בכך. והא לא אתפרש בדברי הת"ק. דאפשר לומר ת"ק נמי מודה בשאין אומנותו דשרי. דהיינו נמי בנזדמנו דרישא דציידין. וקאתו חכמים ואסרי לעולם. אפילו ליקח ולמכור דרך עראי ומציידין שבאו לידיהן בהיתר כך נ"ל:

3ומ"ש בתי"ט דלחכמים לצייד שרי אפילו מכוין לצוד טמאין. הוא תמוה בעיני. גם סתם תנא בתרא לאוסופי קאתי. ומסתברא כדאמרן: