לחם שמים על משנה שביעית ז:ה

1לולבי זרדים והחרובין כו' יש להן ביעור. שהן רכים ונאכלים. וצ"ל שאינן מתקיימין במחובר ונובלין כמו העלין. לפיכך יש להן ביעור. ואפשר אע"פ שמתקיימין ג"כ זמן ארוך. מ"מ בסופן מתקלקלין כדבעינן למימר בס"ד. לפיכך אין להם דין המתקיים בארץ:

2ולכאורה נראה לומר דכיון דהני לולבים לאו מתקיימין נינהו. כל שכן עלין דידהו שנושרין. ואין להם ביעור. ומשו"ה לא אצטריך למיתנינהו. דלאו ממילא שמעת להו. ותו דהיינו נמי דתני סיפא אבל לעלין יש ביעור. דקאי אכולהו דתנן הכא וארישא דמתני' נמי. וברישא לא אצטריך לפרושינהו בהדיא כדאמרן. ואפי' לולבין דרישא. לא נסיב להו אלא משום דקבעי למתני סיפא לולבי האלה. דקמ"ל דאיכא לולבין דאין להם ביעור. כך היה עולה על דעתי פירוש משנתנו זו:

3אלא שמצאתי להרמב"ם בחבורו פ"ז דשמטה [הל' ט"ז] חידוש נפלא דדווקא נקיט לולבי זרדין וחרובין. אבל לעלין שלהן אין ביעור לפי שאינן נובלות ובלות וזה דבר זר אל השכל שהעלין יתקיימו במחובר והענפים יבולו. ואי אפשר לי לקרבו אל הדעת. ואם קבלה נקבל על כרחנו שכך הוא בהדיא בירושלמי פ"ט (וי"ל שאין טעמו כמ"ש הר"מ אלא לפי שעלין גדלין תדיר) ותולה אני בקוצר הבנתי:

4ואולי לולבי הזרדין הן גידולין בפ"ע שאין מוציאין עלין. אלא גדלין בראשו של אילן כעין לולבי התמרים שאין נושאין פרי ולא עלין. אלא שאלו רכין וראוין לאכילה. ואינן דומין ללולבי האלה והבטנה דסיפא שהן ענפים רכים המוציאין עלין ופירות גדלין בהן. ומגופא דאילן הוו שכן סופן להקשות כמוהו. אע"פ שבעודן רכין עומדין לאכילה. אבל עלי הזרדין והחרובין קשין מלולבין שלהן:

5מ"מ לא נתיישב לי איך ניתן לעלין דחרובין דין המתקיים שאין לו ביעור. אטו מי עדיפי מעלי הלוף דתנן ריש פרקין דיש לו ביעור. ואע"פ שמתקיים בארץ שנים הרבה כדאי' לעיל פ"ה [משנה ג']:

6וגם יקשה עלינו מאד שלא פירשה משנתינו דין העלין דרישא דהוא איפכא מסיפא. ומ"ט שתיק מנייהו. וטפי הוה צריך לאשמועינן מנייהו. דחידוש גדול מאד הוא שיש לעלין דין המתקיים בארץ. ואף מן הירו' דמייתי התי"ט בסמוך קשיא להרמב"ם ז"ל:

7מפני שנושרין מאביהן. וכתב הר"ש בירו' פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להן ביעור והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבין דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן עכ"ל העתיקו התי"ט:

8ור"ל דבריש פרקין תנן עלי הלוף השוטה יש לו ביעור. והרי עליו אינן נושרין מאביהן כדאיתא ריש פ"ה. והו"ל כלולבי האלה דהכא. דאין להם ביעור מפני שאינן נושרין. ומשני דלולבין דהכא שאני דסופן להקשות. כדפרישנא לעיל דענפי אילן הן והרי הן מתקיימין כמוהו. שאין כלין ובלין באורך הזמן אלא מתקשין כאילן. והיינו נעשין כאביהן דקאמר. משו"ה אין להן דין ביעור כאילן עצמו. אע"ג דבעודן רכין חזו לאכילה. דמשו"ה יש להן שביעית. משא"כ בעלי הלוף דאע"ג דמתקיים בארץ טובא. מ"מ אין סופן להקשות וליעשות כאביהן. שסוף סוף בכלות לחותן הן נובלות וכלות. לכן הן בכלל שאינו מתקיים בארץ ויש להן ביעור:

9וא"כ תמה על עצמך אם יסבור הירו' הזה כדעת הר"מ ז"ל הנז' וכי עלי החרובין סופן להקשות כאביהן. ועוד דאי איתא דס"ל הכי מאי איריא דרמי עלין אלולבין. רמי עלין אעלין דמדתני הכא ברישא לולבין יש להן ביעור אבל עלין אין להן ביעור. ש"מ דאפי' עלין היכא דאין נושרין מאביהן. אין להם ביעור. ואמאי תנן לעיל בעלי לוף דיש להן ביעור. והרי אין עליו נושרין מאביהן. ומאי דוחקיה למרמי עלין אלולבין:

10אלא ע"כ הירו' דהכא לא ס"ל דיש חילוק בין עלין ללולבין דרישא וכדפרישית. וכבר רמזתי דמ"מ י"ל דאין סתירה בירו' עצמו:

11והתם בפ"ט דקיהיב להו לעלין דין המתקיים. ה"ט דאע"ג דודאי אף הן נושרין מאביהן. מ"מ אינן כלין לחיה מן השדה. שלאחר שנתלשין או נושרין. חוזרין וגדלין ומוציאין עלין מחדש כל ימות השנה. משא"כ עלי הלוף אי שקלת להו לא הדרי רבו ודוק: