לחם שמים על משנה סוכה א:יא

1לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. כתב תי"ט כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב כ"פ הר"ן כו'. ואין נראה פירוש התו' שכתבו הטעם משום דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים כו'. דהכא לא בעינן דווקא טומאת אוהלים כו'. ועוד דהא פשטא דמתני' דבטומאת משכב איירינן עכ"ל:

2ובמחילת כבודו הרב נשתבש כאן מאד בכוונת התו'. ואיך יעלה על הדעת שרבותינו בעלי התו' מאורי אור לכל המעיינים לא ידעו ולא יבינו דכל קבלת טומאה פוסלת לסכך. וכל ההלכה הארוכה שבכאן בגמרא מוכחת כן:

3ולא עוד שלדבריו צריך שיאמר ג"כ שלא הבינו צורת המשנה כלל. שאם כן כוונתם לתת טעם למה אינה מקבלת טומאה. דהיינו לפי שהוא דבר היוצא מן העץ. ואע"ג דטמא מדרס מסככין בו. דלית להו אלא טומאת אוהלים לפסולא דסכך. רישא לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה. במאי קמיירי אי בטומאת משכב. אמאי אין מסככין. הא אמרת דלא קפדינן אלא אטומאת אוהלים. וא"ת מקבלת טומאת אוהלים. הרי שנינו כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים. ולא ידעתי מה זה היה לו להרב בתי"ט לייחס שגגה כזו לאבות המעיינים:

4ואיברא כד נאים ושכיב רבתי"ט כתב זה וכוונת התו' ברורה דאינהו נמי הא פשיטא להו דאין מקבלת טומאת משכב. מטעם שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו. וזה כל כך פשוט שלא הוצרכו לפרשו. שהטעם כלול בלשון המשנה. דמשום דלסיכוך קאי אינו מקבל טומאת זב. שאינו בטל מתורת סיכוך. אע"פ שראוי ג"כ לשכיבה. אינו נעשה שוב משכב הזב אם ישב עליו. אבל טומאת אוהלים הוה אמינא דמקבלת. דמשום דלסיכוך עבידא. לא בטלה מתורת אוהל. אדרבה משו"ה תטמא טומאת אוהל. וא"כ עדיין יקשה מה בכך שאינה מקבלת טומאת משכב. אמאי מסככין בה. אכתי אית בה משום קבלת טומאת אוהלים. דהא לסיכוך עשויה. וכיון דלהכי קיימא תיטמא ותיפסל לסכך. לכן הוצרכו לתת טעם למה לסיכוך מסככין בה. דהיינו משום דטומאת אוהלים נמי לא מיטמיא. ותו לית בה שום קבלת טומאה בעולם. וזה ברור. ולפום ריהט' לא דק בתי"ט לירד לסוף דעת התו' בזה:

5ודטומאת אוהלים נמי פסלה בסכך. הכי משמע ודאי דמנלן לפלוגי בטומאות לענין זה. וזיל בתר טעמא. ומדאיתא נמי בשבת [דף כ"ז ע"ב]. דאפי' פשתן גמור ואין בו אלא ג' על ג' אין מסככין בו. הואיל ומיטמא בנגעים. שמעת מנה דכל שכן טומאת אוהל דשיעורה גדול בטפח. ואע"ג דלא קיי"ל כרשב"א דאמר הכי. דקאי בשטה עם סומכוס. היינו דאינו מטמא בנגעים. אבל לסכך פסול מכל מקום. כדאמרינן בסיככה באניצי פשתן פסולה: [סוכה דף י"ב ע"ב]:

6וגדולה מזו אמרו אפי' בבלאי כלים שאין בהם ג' על ג' דלא חזיין כלל. אפ"ה פסולה כיון דבאין מבגד שקבל טומאה. והוא פשוט דמהיכי תיתי גרעא טומאת אוהלים לענין זה מכל הטומאות דפסלי בסכך. וסתמא תנן דבר שאינו מקבל טומאה. והכל בכלל לומר שאינו כשר לסכך. עד שלא יהא ראוי לקבל שום א' מהטומאות שבעולם. ולזה כיוונו התו' דמייתו ההיא דכל היוצא מן העץ דהשתא טומאת אוהל נמי לא שייכא במחצלות. אע"ג דלסיכוך עבידן וכנזכר ופשוט מאד:

7אך הדבר שצל"ע בענין זה הוא. דלפי' התו' [דף כ"ז ע"ב ד"ה ואין] שם בפ' ב"מ במשנת כל היוצא מן העץ. משמע דכל הכלים מביאין הטומאה על עצמן בכל שהם ואפילו מחצלות. ואי הכי תו ליפלוג בדידה. דלסיכוך נמי לא מסככין בה. אלא כשחיברן דווקא. כדפירשו התו' שם. דאי לאו הכי אכתי מקבלת טומאה. ואמאי סתם לן תנא הכא. דמשמע בכל ענין שרי:

8ולא מסתבר למימר דכי עשאה לסיכוך בטולי בטלה. ולא בעי חבור אחר דבהכי סגי ליה. (ומכאן אתה למד למ"ש הרב בהג"ה דש"ע (סי' תרכ"ט). משם הכלבו דבמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה. אין מסככין בו. דמשום גזרת תקרה נגע בה. דאל"ה הכי עדיף טפי כשקובען כעין תקרה ומחברן חיבור גמור. ואדרבה בלא"ה לא מתכשרי לדעת התו'. ומ"מ דעת הכלבו צ"ע מניין לנו לחדש גזרות אחר התלמוד) והדבר צריך תלמוד ועיין פ"ו ופ"ח דאהלות:

9וליכא למידק איפכא מדרשב"א דפוסל לסכך בפשתן. ואוקימניה כסומכוס משום דס"ל דמטמא בנגעים. ותיפוק ליה לתלמודא משום דמטמא טומאת אוהלים. דהא ודאי מטמא נמי באוהל אפי' אינו בגד. וכדתנן בהדיא במשנה דכל היוצא מן העץ דפשתן מטמא טומאת אוהלים. אע"ג דלאו בגד הוא. ודילמא היינו נמי טעמיה דרשב"א. דמשו"ה פסיל לסכך בו. וליתי כסתם מתני' ואליבא דהילכתא. ולא משום טומאת נגעים. וכסומכוס יחידאה. ומדלא אוקימנא הכי. תפשוט דטומאת אוהלים לא מהניא בסוכה:

10הא לאו מילתא היא. דרשב"א בשלש על שלש איירי. ואין אוהל פחות מטפח. משום הכי צריכינן על כרחין למימר דטעמיה דרשב"א. משום דמטמא בנגעים הוא דפוסל לסכך בו. ולא משום טומאת אוהל. ולעולם רשב"א אית ליה נמי טומאת אוהלים דפסלה:

11ובהכי ניחא לן נמי דלא תיקשי אכללא דכייל כל היוצא מן העץ מסככין בו. והאיכא נמי מחצלות דיוצא מן העץ נינהו. ולא מסככין בהו. אלא משום דרשב"א לא מיירי אלא בקטנה דאין בה גע"ג. ומחצלת דלשכיבה. לא בצרה מששה על ששה: