לחם שמים על משנה תרומות י:י

1כל הנכבשים זה עם זה מותרים. הרב תי"ט הקיף למשנתינו זאת תשובות חבילות שאין בהם ממש והניחם בתימה ובצ"ע. ולענ"ד כמה תשובות יש לתמיהותיו. והנה יעברו לפנינו א' לאחת. ועם הראשונה יסתלקו כולן והיא כפורחת. תחלה תמה הרב הנז' דבסוף פ"ו דשביעית תנן ורד חדש שכבשו וכו' שמעינן מינה דכבוש אוסר עכ"ד:

2ונפלאתי על זה דהא איהו ז"ל מפרש התם כהר"מ. דשאני ורד ישן דחזק הוא ונ"ט. משא"כ בורד חדש דלא מיתסר ע"י כבישה. וכמ"ש שם באורך ועמ"ש בס"ד. א"כ אדקשיא ליה מסיפא דורד ישן ליסייע לן מסיפא דורד חדש אינו נאסר בכבישה. הא קמן דהתם נמי ס"ל לתנא דכבוש אינו אוסר. כמו בעלמא. אלא על כרחך שני לן בין דברים חזקים וחריפים דאסרא בהו כבישה. כמו הכא בחסיות. והתם בורד ישן דכוותה. משום דיש לו כח חזק כנז' שם. משא"כ בדברים אחרים. לעולם אימא לך כל הנכבשים מותרים כסתמא דהכא.

3עי"ל דשאני ורד בשמן דאוסר ע"י כבישה משום דלטעמא וריחא עביד ולתקן את השמן. דומיא דתבלין בקדרה דלא בטלי כדאי' פ"ק דחולין [ד' ו' ע"א]. וביו"ד סי' ק"ב בהגה דמידי דעביד לתקן זא"ז. הוי מין במינו ולא בטיל. ואפי' אינו דבר חריף. אלא כמים ומלח גבי עיסה. דכיון דצריכים זה לזה לא מבטלין זא"ז. הוא הדין לורד בשמן שכל עצמו לתקן השמן הוא עשוי שיקלוט ריחו וטעמו. לכן בדין הוא שלא יבטל בו אפי' באלף. והיינו דלא יהיב ביה שיעורא. דמשמע דאפי' ורד א' בשמן הרבה מאד לא בטיל. כיון שעשוי לתקנן בכך. ומשו"ה אוסר נמי ע"י כבישה. אע"ג דבעלמא אין כבישה אוסרת. דמכל מקום לא בציר מטעם כל שהיא. והאיתא גם בכבישה והיינו נמי טעמא דחסית דאוסרת ע"י כבישה ואפי' כל דהו נמי. אבל בנכבשין שאין צריכים זה לזה אין כבישה אוסרת:

4עי"ל דלא דמי דהתם וורד ישן בשמן ודאי יהיב טעמא ע"י כבישה. אבל הכא בירקות ופירות הנכבשין זה עם זה שלמים עסקינן. דפולטין ואינן בולעין כדלעיל מ"ז. והכא נמי בשלמין קאמר דמותרין משום דאיידי דטרידי למיפלט לא בלעי ויש לתמוה על בתי"ט שלא הביא גם זאת המשנה. דאית מנה נמי תיובתא וסייעתא. וע"כ משום דראה החילוק בין שלמים לפצועים. א"כ מהו המונע לפרש משנתינו בשלמין. ולא כל שכן הוא מזתים. דאע"ג דהוו דבר חריף כדכת' הש"ך בי"ד סצ"ו ואפ"ה שלמין לא בלעי. מטעם הנז'. וק"ו לשאר הנכבשין. שאין בהם חריפות. שאם כובשן שלמי' שאין בולעין:

5עוד יש לחלק בין כבישה לכבישה ובשיעורה. דיש כבישה בלתי חזקה שאנה רק שרייה במשקין בלי שום חריפות. ובכבישה זו בעינן יום שלם דווקא. ולדעת ר"ת לא פחות משלשה ימים. ויש כבישה במלח הרבה או בחומץ חזק ושאר דברים חדים. דשיעורה כדי שיתננו על האש וירתיח כמו שנתבאר בי"ד סי' ק"ה. א"כ איכא לאוקמי תו ההיא דורד בשכבשו עם דברים חדים. והכא בנכבשין במים או עם מלח מעט. ומותרין דתנן הכא היינו שאינן נאסרין כשאר הכבושין בדבר חריף וכחסית. שנאסרין מיד ששהו כשיעור שיתננו על האש וירתיח וההיא מתוקמא דנאסר מיד:

6אי נמי ההיא נמי בכבישה שאינה חריפה מיירי. ונאסר בששהה כשיעורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ונכבשין דהכא דמותרין בשלא שהה רק כדי שיעור שירתיח הנז'. ולאפוקי חסיות דמתסרי מיד בשיעור קטן זה אגב חורפייהו הרי כמה דרכים ישרים לפניך בישוב תמיהותיו של הרב בתי"ט ז"ל. וסרה הראשונה מעיקרה ומושכת השנייה עמה דדא ודא אחת היא:

7והכי נמי לא תקשה מה"ט ממתני' דלעיל בדג טמא שכבשו וכנז'. ועוד דשאני דגים דרפו קרמייהו:

8וכן נתיישבו ג"כ התמיהות הגדולות שזכר הרב על השני סוגיות דבבלי. דהשתא ניחא דלא מייתי תלמודא מהני משניות לא סייעתא למר ולא תיובתא למר וק"ל:

9ואיברא מש"ע ותו ר' יוחנן דבירו' דמגיה נשלקים דכבוש ה"ה כרותח. הוא דלא כבבלי [חולין ד' קי"א ע"ב] דרבין אר"י כבוש אינו כמבושל עכ"ל. מלבד דלק"מ מהני טעמי דכתיבנא דאיכ' לשנויי ולפלוגי בינייהו בכמה גווני. בר מכל דין לא ידענא מאי קשיא ליה דהא איכא למימר דל"פ הבבלי והירו' לגמרי. אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. דהירו' לא קאמר אלא כרותח דאינו אוסר אלא כדי קליפה. והבבלי אומר שאינו כמבושל לאסור עד ששים. אבל הרי הוא כרותח:

10ותו דמסקינן התם דליתא לדרבין מההיא פינכא דר"א. דש"מ דס"ל לר"י דמליח ה"ה כרותח [שם]. ומדהא ליתא הא נמי ליתא דבכבוש נמי כשמואל ס"ל. ואיך שיהיה כבוש לכ"ע עדיף ממליח. וכיון דלמסקנא ס"ל לר"י דמליח ה"ה כרותח. כ"ש לכבוש שהוא כרותח. הרי בבירור שדברי הירו' והבבלי אחת הן והושוו ממש בדבר זה:

11ומעתה שסילקנו מעלינו טורח קושיותיו של הרב תי"ט. נשוב לדברי הר"ש שהכניס הרב בדבריו דכתב ע"פ הירו' דכולה מתני' היכא דתנן כבושה תנינן שלוקה במקומה. דכבוש ה"ה כרותח ואוסר לדעתו. וצ"ל דשלוק פחות מבישול והאריך בזה לברר אם השליקה יתרה או פחותה מבישול. והתי"ט העיר ג"כ בזו. ואני תולעת ולא איש מתיירא אני להכניס ראשי בין הרים גדולים שמא ירוצו את גולגלותי. וביותר מרתע כולי גופאי מפלפוליה דהר"ש:

12ואי לאו דמסתפינא מנזיהותיה דמר מטיבותיה אמינא. דלא"ה פי' הירו' הנז'. דקשיא לי טובא היכי מצינן למימר דשליקה גריעה מכבישה. משום דכבוש הוא כרותח. וכי שליקה אינה בכלל רותח. ודאי דלא הויא בציר מרותח. וזה דבר ידוע ומוחש:

13ותו דלמאי תנן בכולהו כבישה אם צ"ל שליקה. דלא משמע דמשבש לה. ואין זה הלשון מורה לענ"ד אלא ביאור ותוספת על המשנה. דאמרה נכבשין דלא תידוק מדנקטה כבישה דדווקא הוא. ובכבושין הוא דמותרין ולא פסלו צירן. אבל בשלוקין דעדיפי טפי. סד"א דאסורין. להכי קאתי תלמודא לפרושי לית כאן נכבשין. כלומר לא סוף דבר נשנו כאן נכבשין בדווקא. אלא נשלקין שאף הן ככבושין. לפי שהכבוש הרי הוא כרותח ממש בלי שום חילוק. ולכן לא אמר לית כאן נכבשין אלא אפי' נשלקין. משום דסבר הירו' דלא עדיף כלל. ולית ביה רבותא לגמרי בשלוק יותר מבכבוש. כי היכי דלא נידוק מ"ט שביק ליה. ולא אשמעינן רבותא טפי וק"ל:

14אבל לא שיהא סבור הירו' שהכבוש יהא חמור מן השלוק מה שהוא נגד הדעת. אפילו אי מיירי בכבישה חריפה. מ"מ הרי אין שיעורה אלא בכדי שיתננו על האש וירתיח [יו"ד סי' ס"ט סעיף י"ח]. והא ודאי דשלוק הוא המרתיח ממש על האש. ואין שלוק פחות מזה. ופשיטא דרתיחה בפועל עדיפא:

15והשתא אצ"ל שהשלוק פחו' מבישול כדדייק הר"ש דמהירו' לא מוכח מידי לפמ"ש. אלא חומרא נקט לאשמועינן דאף נשלקין דחמירי לכאורה דינן ככבושין ולא יותר. אע"ג דהוו טפי מבישול אפ"ה לא אסרי טפי מנייהו:

16ומ"מ אני אומר דגם למ"ש הר"ש ז"ל מהירושלמי דשליקה פחות מבישול לא קשי' עליה ההיא דפכ"ה דשלוקה אוסרת. דנ"ל דפשטא דמילתא כך הוא ששלוק הוא בישול קל ואינו כי אם רתיחה ששולטת בדבר השלוק בכולו ע"י האש. ואע"ג דמהני ראיות דמייתו הר"ש ותי"ט ליכא למשמע מידי. וכן ליכא למידק מההיא דתנן פרק כ"ש [פסחים ד' ל"ט ע"א] ואין יוצאין בהן כבושין שלוקין ומבושלין דאיכא למימר זו ואצ"ל זו קתני. א"נ לא זו אף זו:

17אבל מדתנן התם ובמבושל שלא נימוח. ש"מ דהמבושל סתמו נימוח הוא דאצטריך לפרושי. אבל השלקות הן המבושלין שלא נימוחו. והכי איתא בהדיא בגמ' פכ"מ [ברכות ד' ל"ח ע"ב]. והכי משמע נמי מדאמרינן בתורמוס דשלקי ליה שבע זמנין. הרי שאין השליקה רק רתיחה בלבד. ואי איתא דפירושא בישול הרבה יותר מבישול סתם ואין אחריו בישול עוד. מאי שייך למימר דשלקי ליה ז' זימנין. הלא השליקה האחת היא תכלית הבישול שאפשר. אחר שהיא יתרה מבישול. והבישול ידוע שהוא גמר תיקון ריכוך המאכל כפי הצורך. ואם השליקה עליה הוראתה על הקרוב להיות נימוח ודאי דדי בשליקה אחת. ולא יתכן לומר ששולקין דבר אחד ז"פ אלא ע"כ השליקה פחותה מן הבישול:

18ואעפ"כ לא כל השלקות שוין. דיש דבר שאינו צריך כי אם שליקה א' ונתקן בכך להיות ראוי לאכילה. כגון ירקות והיינו שלקות דכ"מ דבפ"א סגי להו. שהן נגמרין ברתיחה א' בלבד. וכן השלוק דמעשרות. איירי בפירות ששולקין אותך רק פ"א להסיר קליפתן. ובכך הן מתוקנין לאכילה. ויש דברים שצריכין לשולקן פעמים רבות כמו התורמוס כנז'. עד שנגמרה מלאכתו שמתוקן בז"פ להיות ראוי לאכילה. אע"פ שעדיין אינו קרוב להיות נימוא. שלא הגיע למדרגת הבישול שיהא יתרה עליה. שנותנת צורת הריכוך ביותר:

19וכללו של דבר שלוק קרוי כל דבר שנגמרה מלאכתו ומתוקן לסעודה. ע"י שליקה מרובה או מועטת כל דבר כפי הראוי לו. אלא שלא הגיעי עדיין לצורת הבישול שהיא למעלה ממנה. שבה נעשה כל דבר כנימוח. והכבד ג"כ אינה ראויה לאכילה ע"י שליקה א' או ב' כירקות. אלא צריך לשולקה פעמים רבות עד שתהא מתוקנת וראויה. ועכ"ז לא באה עדיין לכלל בישול. ובהא קאמר התם ר"י בנו של ריב"ב דשלוקה אוסרת ונאסרת. דר"ל אפי' שלוקה ולא מבושלת נמי. אע"ג דמודה מיהת דאינה אוסרת ונאסרת ע"י בישול קל. דהיינו רתיחה מועטת שאינה מספיק לה. וכמ"ש עוד לקמן בס"ד כך נ"ל בזה:

20וחזרנו לענין שזכינו נדין שמשנתינו זאת הלכה היא מכל צד. ואפריון נמטי להרמב"ם ז"ל שהעתיקה כצורתה שאין הכרח להעמידה בשלוקה ופירש הירו' כפירושינו: