לחם שמים על משנה יבמות ב:ח

1מצוה בגדול אגב גררא נסבה הכא. דלאו עיקר מקומה הוא. אלא התם בהחולץ: ומשום סופה נקטה. לאשמועינן דאם קדם קטן. זכה. למימרא דאין מוציאין מידו. כהני דלעיל ודלקמיה. אע"ג דעבר על המצוה. מיהא מצוה קעבד. מ"ש תי"ט. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה פרט לאיילונית.

2לא קשיא דמדלא כתיב אשר ילדה נפקא. וק"ל.

3זכה לפום מאי דכתיבנא לעיל. לכאורה ליכא למידק מהך משנה יתירא (דהא תנינא לה חדא זימנא בהחולץ) דמצוה היא נמי לאהדורי אבתרה. דומיא דחטוף ובריך. דבעסק מצוה. כל דאלים גבר (היכא דלא הויא דהיאך דווקא. בגוונא דמי ששחט וקדם אחר וכסה. דבעי שלומי עשרה זהובים. עמו"ק הלכות אתרוג) כל היכא דאיכא למימר כי הדדי נינהו. דהא היא גופה אצטריכא כמש"ל. אלא מיהו מדנסיב לישנא דזכה. ש"מ דזכות היא לו ודאי. אע"ג דאיכא למימר זכה בנכסים קאמר. מ"מ משמע נמי. דזוכה בכל זכות שתבוא לידו מחמת המצוה.

4הנטען כו' יוציא כתב הרע"ב. ודווקא הנטען על א"א. אבל הנטען על הפנויה. נראה דמצוה לכנוס. כדאשכחן גבי אונס עכ"ל. והוא מהתו'. ולא נתחוורו דברים הללו אצלי. מה ענין אונס שהטילה תורה חובה עליו. לפי שחטא באמת. ונתגלה קלונו ונודעה חרפתו. לפיכך קנסתו תורה ולא חסה על כבודו. משא"כ בנדון כזה. שאינו דומה לו כלל.

5תדע דלאו מילתא היא. ולא דמיא לגמרי מצוה דאתיא מחשדא. למצוה הבאה בעברה שגרמה לה תחלה. הגע בעצמך לישא נכרית שנתגיירה. אטו לאו מצוה היא. הרי יהושע ובועז כנסו נכריות שגיירום. ומפני מה אסרום לנטען. אלא שאינו דומה למשנתנו. דחיישינן לקלא. משום קלון ותקלה. ר"ל שלא יהא בני אדם נכשלין בו ובה. להחזיק הקול ולעז של שקר. ומנעוהו שלא לתת אצבע לתוך פיהם של בריות. ומצוה להוציא עצמו מחשדן של בני אדם. שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. כ"ש שלא יגרום רעה לעצמו ולאחרים. שיחשדו בכשרים (וילקה בגופו מחמתם) מאחר שהכשילם וסיבב פני החשד במעשיו. לכן בדין שיבוא עליו העונש שהיה ראוי להם.

6ואם אולי לעז של אמת הוא. מ"מ לא יפרסם חטאו. כיון שהוא כסוי חטאה. וחנוף הוא אם כן. והיינו נמי קלון ונגע. וחרפתו לא תמחה. לפ"ז הוא הדין לנטען על הפנויה (וביחוד דסתמה נדה הוא. ואפילו טבלה. אסורה בלא ברכה כנדה) דאיכא הני תרי טעמי כדאמרן. דאיסורא הוא ודאי ומסתברא שירחיק עצמו מהכיעור.

7משא"כ באונס, שבידוע הוא דליתינהו להנך טעמי. לא הקפידה תורה עליו. אבל הקפידה יותר על בשתה של בת ישראל. כי אנה תוליך את חרפתה. על אודות הרעה הזאת מאחרת. אם הוא ישלחנה וירחיקנה. מי יאסוף חרפתה. כך נ"ל: וראיה עוד לדברי. דחיישינן לפגמא דלעז הבא על הפנויה. מפ"ח דגטין. דלכ"ע איכא למיחש שמא יאמרו גטה קודם לבנה. ואפילו ב"ש לא אמרי אלא בגרושתו דמאיסא.

8ואפילו תימא דהתם משום פגם בנה נגעו בה. מיהא ממילא שמעת דפגמא הוי. ומילתא היא למיחש לה. ופשיטא דמגיע לאב ולאם ביותר. שהם חטאו. והבן מה פשעו ומה חטאתו. גם כשר הוא לגמרי. אף לכהונה בלי פקפוק. שאפי' בן הנדה אינו פגום ביחוסו. לדברי גדולי הפוסקים.

9ועל פי הדברים האלה אני אומר בה אף אחת להקל. שהבא על שפחה ונכרית ודאי. ונתגיירו. לא מיבעיא דאם כנס אין מוציאין מידו. אלא אדרבה לכתחלה נמי ישאנה. וגם מצוה היא. וראוי ומחויב הוא. אפילו לא בא עליה אלא בפתוי. ואצ"ל באונס. אע"ג דבכל גוונא לא כייפינן. דאפילו בבת ישראל גדולה אין לכוף. כמ"ש בס"ד במו"ק אה"ע (סקע"ז) אבל מצוה לעולם איכא. בוודאי בא עליה. משא"כ בספק דלעז בעלמא. אסורא הוא בכל גוונא. זה ברור בעיני.