לחם שמים על משנה יבמות ב:ט
לחם שמים על משנה יבמות · Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot 2:9
Open in the reader →1מת הרגתיו הרגנוהו. לא הוה צריך למתני הרגנוהו. דאפילו במת לא ישא ואפילו בהרגתיו תנשא לאחר. ולא תני ליה אלא משום דר"י מפליג. תו'.
2ולענ"ד כולהו אצטריכו לגופייהו. אליבא דרבנן. דמעיקרא אשמעינן במת. דאפילו הכי לא ישא. והדר אשמעינן רבותא בהרגתיו. אע"ג דאיכא למימר קושטא קאמרי ומצינן למתרץ דבוריה דבהתר עבד. כגון שרדף אחריו להרגו. ולא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו. שהרי דמו מותר. כי הבא להרגך השכם להרגו.
3אי נמי אפילו בגרמא בעלמא. כי ההוא דר' נחמיה. שגלגל עם עני בעדשים ומת. וצוח אוי לו לזה שהרגו לזה. ואף המונע עצמו מלחשוך המטים להרג ולהצילם ממות קרוי הורג בלשון חז"ל.
4או שמא הרגו בדין. כענין שאמר יהודה ב"ט אראה בנחמה א"ל הרגתי עד זומם. א"כ השתא איכא למימר איפכא. דאדרבה כי קאמר הרגתיו. ליהמני'. דמה לו לשקר. אי בעי אמר מת. אלא ודאי הכי הוה מעשה. ואינו רשע כלל. ולא לזות שפתים. כיון דלא אמר מת גרידא. קמ"ל אפ"ה לא ישא.
5ואכתי קס"ד דבהרגנוהו ישא. כיון דמשתמע אני הייתי עם הורגיו. והו"ל מילתא דעבידא לגלויי. דלא משקרי בה אינשי. כיון דהוו נמי אחריני בהדיה. קמ"ל כיון דמצי לאשתמוטי דהלכו להם למד"ה. חשיד לשקורי. משו"ה צריכי.
6רי"א הרגתיו תנשא. אע"ג דאיכא לפרושי למילתא בהיתירא. מ"מ כיון דאינו לשון בני אדם. ותו מדלא קאמר המיתיו. ודוק. וקאמר הרגתיו ס"ל בזדון משמע.
7וכולן עתי"ט שכתב ז"ל: ובע"א מת צ"ל שהיא אומרת ברי. דאלת"ה היא קיימא באשם תלוי. והכי איתא בפ"ב דכתובות עכ"ל.
8ראיה זו איני מכירה. ולא נהירא לגמרי. דלא דמיא לדהכא כלל. התם בעדות מוכחשת מיירי. דהו"ל ספיקא דאורייתא. אוקי הני להדי הני ליתא לעדות כלל. ובדין הוא דלוקמה אחזקה. דל עדות. אשה בחזקת איש קיימא. וכודאי דמיא. מכי אתרעו להו סהדי. ע"ש בתו'. אלא משום תקנת עגונות הקלו. ואוקמוה אחזקה דאשה דייקא. משו"ה בעינן לפחות דאומרת ברי. ומסייעא להני דאמרו מת. דאל"ה אסירא דאורייתא.
9משא"כ בניסת ע"פ ע"א. שאין אדם מכחישו דכיון שהתורה האמינתהו. הרי הוא כשנים (לפיכך אפילו בהכחשה. ע"א כמי שאינו שאין דבריו של אחד במקום שנים) למה תהא באשם תלוי. אפילו אינה אומרת ברי. והאיכא טעמי טובא דסמכו רבנן אע"א באשה. מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. ומשום דהיא מילתא דעבידא לגלויי. וגם הרי נאבד ונעלם אישה. על כן הורעה חזקת חייו. הילכך הו"ל ע"א כתרי. וכי נסיב שפיר נסיב. אע"ג דאיכא חשדא. דמשו"ה לכתחלה לא ישא. משום לזות שפתים בעלמא. מיהא איתתא ודאי שריא. ולא תצא מהתרה לגמרי. ולא צריכא למימר ברי. כך העיקר בעיני בענין זה.
10עם שבימי חורפי נטה לבי לומר. דבע"א לא סגי דלא אמרה ברי. ואל"ה לא משתריא אפומיה דחד. דלא אתי חד ומפיק מחזקת א"א דאורייתא. ובדין הוא בע"א מת. שהבא עליה בחנק. אלא דחזקת איתתא דייקא ומנסבא. מפקא מחזקה דא"א. ומשום עגונא הקלו.
11א"ה מסתברא לכאורה דאין ע"א מועיל להתירה. אם היא עצמה אינו ברי לה. מידי הוא טעמא דשריותא משום דדייקא. והא לא דייקא (והיא מילתא דתליא באשלי רברבי. שגם למפרשים מצאתי שהחזיקו בסברא זו. מ"מ לכי מעיינת בה. קמייתא עדיפא). ואי איתא להא דאמינא בילדותי. הריני מוסיף על דברי תי"ט. שכל הנשאת ע"פ ע"א צריכה לומר ברי. ולא בעד הנושא בלבד הדברים אמורים. וכן ראוי ודאי להחמיר בכך לעולם. משום חומרא דערוה לכתחלה.
12אבל בנשאת. פשיטא דלא יוציא. והתימה מבתי"ט דסתם לה משמא דגמרא. ועפ"ג דקדושין מ"ז דוק.
13בתי"ט שמא יזנה מתיר זה עמה. שהבן. כצ"ל.