לחם שמים על משנה יומא ב:ב

1ארבעה פייסות היו שם. הביא בתי"ט דברי הרמב"ן ז"ל בספר מלחמותיו (ברם זכור לטוב הוא האיש אשר נתן נפשו על דברי הקדמונים והוא התחיל גם במצוה זו וגמר אותה לדעתי. זאת לו חלף עבודתו כי טרח מאד להליץ בעד רבים ועצומים גדולי החכמים. מכת קודמים ודן אותן לזכות בדבריו הנעימים. על כן גדל והעשיר. יגע ומצא דברי חפץ תקצר הלשון בשבחם וישחו כל בנות השיר) שכ' לאשר ולקיים שטת בעלי הקרובות שהושגו מבעל המאור על שהכניסו הפייסות בסדר יוה"כ. וכתב הרב הנז' לפי מה דקיי"ל כר"ע בחלבי שבת שאין קריבין ביוה"כ [שבת דף קי"ד ע"א] נ"ל ליישב בד"א דפייס הרביעי היה לשיושיטו האיברים לכ"ג עכ"ל:

2והנה מלבד שלא נתיישב בזה שלא זהו הפייס הרביעי השנוי במשנתינו. עוד יקשה עליו אם העבודה היא הושטת האיברים. אינה כשרה אלא בכ"ג. שהרי עבודת יום היא. וכדאמרינן במירוק יכול לא מירק יהא פסול. הויא לה עבודה באחר. ואי לאו עבודה היא. וכן נראה שאיננה עבודה ולא ממכשירי עבודה. א"כ לא תיבעי פייס ודוק:

3והרמב"ן לא נתן פייס אלא לעבודה שא"א מבלעדה. (ואע"ג דגם עבודה שאפשר לבטלה עבודה היא. מ"מ הולכה שלא ברגל. מסקינן פ"ק דזבחים דלאו עבודה היא וכשרה בזר ומחשבה נמי לא פסלה בה) ואף שהיא מכשיר בלבד. אבל הושטה אינה כי אם להראות כבודו וגדולתו של כ"ג. ואינה עבודה כלל גם לא ממכשיריה. שאיננה אלא הושטה כשמה. בלי שום הולכה ותנועה ברגל. ואינה אלא כמעשה אצטבא (דפרק הוציאו לו ועיין זבחים דף י"ד וט"ו) דוק. וזה ברור:

4ולענין הקושיא שהקשה בתי"ט לשיטתו של הרמב"ן בפייס הרביעי שהיא העלאת איברים דערב יוה"כ. דהא לא קיי"ל הכי. אלא כר"ע דחלבי שבת אינן קרבין ביוה"כ. נלע"ד ליישב ולקיים עדיין דעת הרמב"ן. דאפ"ה היו מפיסין להעלותן מן הכבש למזבח. שהיו צריכין עכ"פ להעלותן לראשו של מזבח. כדי שלא יפסלו בלינה. כדאי' בגמרא (דף מ"ו) דאליבא דרבנן סודרן על גבי מזבח. דאין לינה פוסלת בראשו של מזבח. ומי שזכה בהעלאה זכה גם בהקטרתן ודוק. מעתה נתקיימו דברי הרמב"ן ז"ל ואין צורך לזוז מהן:

5וצריך שתדע דהא דקאמר הרמב"ן ז"ל דפייס השני לדישון מנורה הוה. אע"ג דתנן במכילתין נכנס להקטיר ולהטיב הנרות. כבר פירשה הרמב"ן גופיה דפייס היה לדישון. שהוא הסרת השמן והפתילות הישנים וקינוח הבזיכין. והטבה דכ"ג היא נתינת שמן ופתילות חדשים. בשחר. ובין הערבים מדליקן. ולשיטת הרמב"ם ז"ל בהטבה דשחר שהיא היתה כמו כן הדלקה. פשיטא דאתי שפיר:

6ומדברי התו' בפ"ק גבי כל שבעת הימים שכ"ג מקריב ומקטיר ומטיב נרות. למדנו עוד לחלק ביניהם. שכתבו שם שלא היה כ"ג מטיב כי אם שתי נרות שהן גמר עבודה. משא"כ הטבת חמש נרות לא היתה בכ"ג. וכבר ידעת ממ"ש לעיל פ"א מ"ב בס"ד. שהיא היתה להתלמד במה שמוטל עליו לעשותו ביוה"כ. א"כ ביוה"כ נמי לא עביד אלא הטבה דשתי נרות. והשתא דאתינן להכי אפי' תימא דישון נמי בכ"ג הוה. דהטבה כולל גם הדישון. אפ"ה לק"מ דפייס הוה לה' נרות:

7וזה הפייס הראשון. וכיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר דמתרמי לן. הדר תקינו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירין כי היכי דניתו וניפייסו גמרא. והיינו שני גזירין של שחר. דשל בין הערבים היו בשני כהנים:

8וכתב הכ"מ בשם הריטב"א שהזוכה בבוקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ שני עכ"ל. משמע ליה דבדידיה תליא לזכות בו לכל מי שירצה הוא. ויותר נראה שכבר זכה בו ג"כ בבוקר. זה שאצלו הסמוך לו בפייס הראשון. וכמו שאבאר עוד בעזה"י:

9וצ"ע מנא ליה להריטב"א הא. דאין לומר דמר' יהודה דבגמרא קגמר לה. דשמעינן ליה לר"י כהן הזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. דהא לא דמי ולא אתיא לא כר"י ולא כת"ק דידיה. דאי אליבא דר"י אע"ג דלא בעי פייס למחתה. מ"מ לאו בדידיה דכהן תליא מילתא:

10איברא לא אתי ר"י למימר אלא לאפוקי דלא ניבעי פייס בפני עצמה. קמ"ל דבפייס הג' זכה זה שעמו במחתה. וכפירש"י דהיינו זה שבימין הזוכה בקטורת. וכדרך שאמרו בכהן שזכה בתמיד ששנים עשר אחיו הכהנים נמשכים עמו. ומ"ש אומר לזה שעמו. היינו שרגיל לומר כך משום דחדא עבודה היא. וצריכין הן זה לזה. אבל לא שיהא לזה שזכה בקטורת. שום יפוי כח וזכות במחתה ליתנה למי שירצה. אלא דווקא זה שעמו בסמוך לו בפייס. זכה בה על כרחו:

11ותו תיקשי אדמסייעית ליה מר"י. תותביה לריטב"א מת"ק דפליג. ס"ל דגם למחתה היו מפיסין בפני עצמה. כל שכן שאין כחו של הזוכה בתרומת הדשן יפה. לשיזכה לאחרים בגזירין. א"כ מהיכא יליף לה הריטב"א. דילמא ברייתא אשכח:

12שוב ראיתי בתו' לחד פירושא אליבא דר"י לא היה שום זכייה במחתה. אלא משמע קצת להתו' דבכהן הזוכה בקטורת בדידיה לחוד תליא לזכות למי שירצה. אלא שאינו רגיל לשנותו מזה שעמו משום איבה. ואין פירושם ז"ל מוכרח מהא דכתיבנא. וממ"ש עוד בעזה"י לפנינו במ"ד ע"ש. ופירוש התו' הנז' הוא אליבא דר"י. ברם לת"ק ודאי איכא זכייה במחתה:

13ותו הא לא דמיא דהתם היינו טעמא דמחתה משום דחדא עבודה היא. אבל הכא אפי' לר"י טפי אית לן למיחש לאיבה ולניצויי. ולא נייפה כחו של זה. אלא ודאי מסתברא כדפרישית דכהן הסמוך לימינו של הזוכה בהרמה בפייס ראשון. הוא נמשך עמו לזכות בעץ שני של בין הערבים. ושמא גם דעת הריטב"א כן ולהאי חבירו קרי ליה. אלא שלא ביאר דבריו ומעתה נתבארו. וכל שכן שתנוח בו דעתינו אם כיווננו שמועתנו לדעתו ז"ל:

14ומצאתי לתו' שטה אחרת מי הזוכה בגזירין של ערב (עיין בגמ' דף כ"ו.) ד"ה אלא כהן שזכה. ובאמת מה שכתבו לדוחק אינו רחוק כל כך. והתירוץ השני שכתבו שם נוטה לדברינו ממש. שכבר זכה מי שזכה בשני גזירין בפייס הבוקר. אלא שנטו במקצת במה שכתבו שזכה ע"י פייס השני. וצ"ע מה דחקם לומר כן. ולמה לא ע"י פייס הראשון כמו שכתבנו. ועכ"פ גם מדבריהם נזדכה הזוכה בגזירין ע"י פייס לא לרצון חבירו. ונתחזקה דעתינו בעזה"י:

15משנה לחם בלח"ש ד"ה ארבעה. לדעתי. נ"ב (עם שיש לדקדק בדבריו. אם במה שרצה להוכיח. שתרומת הדשן אינה בכ"ג. שאם לא כן. כשבא לקרוץ התמיד למה הוא טובל. זו אינה הוכחה. דהא קיי"ל כרבי. דלינה פוסלת בקדוש. ומסתמא גם בטבילה. וכי לא כל שכן הוא. והשתא הכא בי"כ דתרמינן בחצות. פשיטא דלאורה טעון קדוש וטבילה שנית. ועוד שכבר פירש לחול. שהרי ודאי בחול היה קודם שחיטת התמיד כדאיתא. גם מ"ש במשום חולשא דכ"ג. הוא דוחק גדול. כמעט נעדר הבנה. כי מה תועיל הקדמת תה"ד. להאריך היום. הלא בהאיר המזרח. היה שוחט התמיד לעולם. וזה יוכל לעשותו בכל אופן. ואין תה"ד של כל יום. מונעת. וקודם זה לא אפשר. (שוב נזדמן לידי פירוש תמיד מיוחס לראב"ד (ואיננו לו. אלא אחד מרבותינו האשכנזים. או הצרפתים) ובו נתיישב זה קצת) מ"מ שאר הראיות נכוחות ונאמנות. גם יש לו סעד ממ"ש ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה וק"ל. אך האחרונה קשה. ובגמר דבריו נתפס במ"כ. כמש"ל בס"ד).

16משנה לחם שם ס"פ לזוז מהן. נ"ב. כך אמרתי בילדותי. אבל כשנכנסתי בימי בינה ת"ל. עמדתי משתאה משתומם על המראה. נלאיתי כלכל דברי הרמב"ן ז"ל. כי מלבד שהכניס עצמו במחלוקת ר"ע ור"י. עוד דחק עצמו מאד לעבור במשעול צר. אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. במאי מיירי. אי באותן שעלו ונעשו לחמו של מזבח. מי שייך בהו פייס. הרי הם בראשו של מזבח. ואם באותן שנותרו למטה. הדר אתאן לפלוגתא. אם לינה מועלת בהן. ואיכא מ"ד. אפילו בחול. אינו חוזר ומעלן. עמ"ש בס"ד מ"א פ"ק דברכות. ואיך יפיסו בי"ט על קרבן של חול. ועוד תמה על עצמך. מה מקום לפייס בכאן. הלא כבר הפיסו על זאת מאתמול. וכי מפיסין היום. וחוזרין ומפיסין מחר. על אותה עבודה עצמה. כזה לא שמענו מעולם. חי נפשי אפילו אמרה יב"ן לא נכנסה באזני. אבל לענ"ד אין צורך לכל הטורח הלז. ודרך טובה ורחבה לפנינו. שבודאי היה גם פייס רביעי כדרכו בכל יום. והיינו להעלאת איברי תמיד של בין הערבים. אע"ג דבהדיא תנן נכנס להקטיר ולהקריב האיברים. בשל שחר לחוד הוא. אבל בשל ערב. לא תנן. והוה קשיא לן טובא. והשתא ניחא טפי. דמתניתין נמי דיקא דלא תני להו בהדיא. משום דשאנו. דליתינהו בכ"ג. והטעם ברור. משום דלאו עבודות יום נינהו. ולא ק"ו הוא מדשון מזבח ומנורה. דאע"ג דאינן נעשות אלא ביום. כשרות בכהן הדיוט. מטעם שכשרות בלילה. כ"ש באיברי תמיד. דלכתחלה בלילה קרבי. והא דתנן קטורת של בה"ע בין איברים לנסכין. וקטורת לא סגיא דלאו כ"ג. מוקי נפשיה באיברי מוספין. ותו לא מידי. ופלא גדול שנתחבט הרמב"ן ז"ל בכך. על זה סמכתי וכך קבעתי בסדר עבודה שלנו בשער העליון. ברוך אל עליון לאל גומר עלי. ה' יגמור בעדי מעשה ידיו אל ירף.