לחם שמים על משנה יומא ב:ג

1מי שוחט. כתב הרע"ב מי שיכלה בו החשבון הוא זורק כו'. והסמוך לו שוחט. אע"פ ששחיטה קודמת כו' מ"מ זכה הראשון שהגיע לו הפייס בזריקה והסמוך לו בשחיטה עכ"ל:

2ונפלאתי ע"ז מאד מאין יצא לו. דממתניתין דהכא ודתמיד לא מוכחי הכין. והרמב"ם ז"ל בהל' תמ"ו פ"ד ביאר ביותר כמשמע פשוטה של משנתינו. שהראשון זוכה בשחיטה כו':

3ותו מוכח כוותיה דרמב"ם. דעל כרחך לומר דתנא דידן דווקנא הוא. דנקיט קמא קמא ברישא בדווקא. מדאפיך ואקדים ברישא שחיטה וזריקה לדישון מזבח ומנורה. אע"ג דהני קדמי בסדר עבודה. הא על כרחך אית לך למימר הא דאפכיה לסדריה. משום דניחא ליה למינקט עיקרי העבודה ברישא. וכדכתב הרע"ב גופיה בתמיד. ואי ס"ד דזריקה עדיפא כדעת הרע"ב. הו"ל למיתנייה נמי מקמי שחיטה. איידי דחביבא. אע"ג דקדמה. דחשוב חשוב קודם נשנה כאמור:

4איברא לפי מ"ש המפרש בתמיד. לעולם לא תיפוך דאין הכי נמי שחיטה וזריקה מיהת קדמי בסדר עבודתן. לענין שהזוכה בהן זוכה בביקור התמיד ואם כן תנא כסדרן נקטינהו. ולא צריך לאפוכי מידי:

5מי זורק. כתב הכ"מ בשם הריטב"א ז"ל הזורק. הוא מקטיר את האיברים. כדי שתיעשה עבודת הדם והאיברים בכהן אחד עכ"ל:

6וצ"ע מנ"ל דאיכא קפידא במילתא. ותא שמע תנן התם בזמן שכ"ג רוצה הוא מקטיר אברים כמו ששנינו בתמיד. משמע אע"ג דלא עביד עבודת הדם דמעיקרא. ואם איתא אטו משום כבודו דכ"ג. ישתנה סדר העבודה במידי דתליא ביה כפרה. ולא ידענא אמאי לא נימא כפשטא. דאותן כהנים שזכו בהעלאת האיברים למזבח. הן עצמן המקטירים. דוגמא לדבר והוא אומר על המוגמר. אף על פי שאין מביאין אותו אלא לאחר סעודה. כדתנן בפ' כיצד מברכין [דף מ"ב ע"ב] ודוק:

7הסולת. עשרון בלול ברביעית הין שמן. והוא שלשה לוגין. עיין בגמרא דמכילתין פ"ג. בסדר מערכה ובתו' שם. מאי טעמא מפסקי חביתין בין הסולת והיין. אע"ג דשייכי להדדי. דתרווייהו נסכים מיקרו. ומ"מ אין מעכבין זא"ז כדאיתא פ' התכלת. ועמ"ש בעזה"י לקמן פ"ג מ"ד:

8הגרה. ז"ל הרע"ב מקום שהוא מעלה גרה הוא הצואר ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. והשיגו בתי"ט והדין עמו שהכבד תלויה בדופן ימנית כדאיתא בתמיד:

9ומה שיכולתי להליץ קצת בעד הרע"ב ז"ל אומר. ולא אשתוק לגמרי עם שיהא קצת דוחק. כי הוא דבר שלא יתכן בהחלט. שיעלם מן המפרש מה שהוא בין עיניו. והוא עסוק בו. שגם בתמיד כך פירש כמו כאן. ועל כן אמרתי בחפזי שאין כוונתו שכך היתה קריבה הגרה עם הכבד. שא"כ הי"ל לבאר גם דין ב' צלעות רכות שמניח עמה כמו ששנינו שם. אלא לא רצה רק לפרש מלת גרה שהיא מלשון גרון וגרגרת שהוא הצואר כי מעלה גרה הוא. והוושט וגם הקנה שהריאה והלב והכבד תלויים בו הכל קרוי גרה. שבודאי אלו השלשה מחוברים כולם בקנה. כדאמרינן פרק אלו טרפות [דף מ"ה ע"ב] תלתא קני הוו חד פריש לריאה חד ללבא וחד לכבדא. הא קמן דהיינו רביתייהו. וכדתנן נמי בתמיד [דף ל"א ע"א] נטל את הסכין והפריש הריאה מן הכבד. הרי שהם מחוברים ע"י הקנה המתפצל בהם. שעל ידו כל אלו נקראים בשם גרה. שהיא הגרגרת והוא שם משותף לקנה. וזה קודם שהפריש הריאה מן הכבד. אבל לא לומר שכך היתה קריבה. לפי שאח"כ היו מפרישין את הכבד ממנה. ולא בא הרע"ב כי אם לומר על מה נקראים איברים הללו בשם גרה. כך נ"ל ליישב מעט וכשם שדנתיו לזכות כן ידינוני מהשמים לזכות זכרה לי אלהי לטובה:

10משנה לחם הפייס השני מי שוחט נראה שכך היה פייס זה גם בשבת. אע"פ ששחיטה כשרה בזרים. מ"מ לכתחלה ודאי איכא קפידא שלא ישחוט זר. עמ"ש בפ"ד דקדושין בס"ד. ורפ"ג דזבחים. וכדשמעינן מעובדא דעלי ושמואל. דאע"ג דלא בעי לאהדורי בתר כהן. כי לא שכיח מיד. מיהו בדאיתיה איהו קדים ודאי מתרי טעמי. וכיון דהכי הוא. פשיטא לי דלא שייך בפייס שני בשבת. דהא קיי"ל שבת הותרה היא בצבור. כדאיתא ס"פ טרף בקלפי. ועפ"ז דברי הרא"ש מדוייקים. שהשיגו אמ"ה ז"ל בספרו (סמ"ד) מאן יהיב לן מעפריה דמר אבא ומלינן עיינין. ברם מאחר שראיתי זכות להרא"ש. חובה עלי שלא לשתוק. עמ"ש בתשובה שלי כ"י בס"ד.