לשכת הסופר יג

1שצריך לכוין וכו'. לשון הרמב"ם כיצד יתכוין האדם עד שיעשה הספר שיהיה ארכו כהקיפו. מתחיל ומרבע את העורות בשוה. ועושה רוחב כל עור מהן ו' טפחים. קצב אחד לכל אחת. ואח"כ גולל העורות בשוה ועושה מהן כרך אחד מהודק יפה. מוסיף בעורות ומהדק עד שיעשה היקף הכרך ו' טפחים שהוא רוחב העור. ומודד בחוט שיקיפו על הכרך: ואח"כ יעשה קנה שוה יהי' ארכה מ' או נ' אצבעות. ויחלק אצבע מהן בקנה לשנים ולשלשה ולארבעה חלקים כדי שידע בו שיעור חצי אצבע ורביע אצבע וכיוצא בזה החלק. וימדוד כל עור בקנה זה עד שידע כמה אצבעות יש בכל עור. עד שידע כמה אצבעות באורך כל הכרך: ואח"כ לוקח עורות אחרות ב' או ג' לבדוק בהן שיעור הכתב וכותב בהן דף אחד. ודבר ידוע שאורך הדף י"ז אצבעות לפי שהוא מניח גליון למעלה ג' ולמטה ד' אבל רוחב הדף הוא לפי הכתב. אם דקה. אם עבה. וכן מנין השיטות שבדף יבאו לפי הכתב לפי שבין שיטה לשיטה כמלא שיטה: ואחר שכתב הדף שבודק בו לפי מה שירצה. ימוד רוחב הדף באצבעות הקנה. ויוסיף על רוחב הדף ב' אצבעות שבין דף לדף. ויחשב כמה דפין יבאו בכרך שגלל מאותו הכתב שבדק בו וידע חשבון הדפין ויראה כמה נכתב בדף זה שבדק בו מן התורה כולה. ומשער לפי הספר שכותב ממנו ומחשב אם עלתה לו כל התורה לפי מנין הדפין מזה הכתב שכותב בו בכרך. ואם הוציא החשבון שהדפין יותר מן התורה ירחיב בכתב עד שיתמעט מנין הדפין. ויבדוק בדף אחר. ואם הוציא החשבון שהתורה יתר מן הדפין ימעט הכתב עד שירבה במנין הדפין. ויבדוק בדף אחר דף עד שיבא החשבון א'. מאחר שידע רחב הדף ושיעור מתחיל באותו הכרך: ומחלק כל עור ועור דפין דפין בשירטוט כפי רחב הדף שבדק בו ועלה החשבון. וכשישאר בעור שלש אצבעות או ד' יותר על הדף האחרונה שביריעה. יניח ממנה רוחב אצבע וכדי תפירה. ויקוץ השאר ואל יחוש. שבאחרונה יתוסף עורות אחרות על הכרך שגלל כנגד כל התוס' שקוצץ מכל עור ועור. ואינו צריך לחשוב דבר זה. שהכתב מושכו לפי מנין הדפין. וכן הרוצה לעשות רוחב הספר יותר מששה או פחות מששה. על הדרך הזה הוא מחשב ויצא ארכו כהיקפו בלא פחות ולא יותר והוא שלא יטעה בחשבון. עכ"ל הרמב"ם וע' בדברי חמודות ובבני יונה:

2ובקלף או פחות או יותר. זהו לשון הרמב"ם. ובגמ' ב"ב דף י"ד שאלו את ר' שיעור ס"ת בכמה אמר להן בגויל ששה בקלף בכמה איני יודע. ופירש"י בגויל שהוא עב והקיפו גדול צריך ששה טפחים זו. היא מדה להיות נגמר בששה טפחים בכתב בינוני עכ"ל. ומשמע דבקלף שהוא דק בפחות מששה טפחים נגמר. ובודאי פשטא דמילתא הכי היא. והרמב"ם שכתב או יותר צ"ע. ונתעורר בזה בס' מלא"ש. וכתב וז"ל וצ"ל דמפרש גויל שהוא כבד שיערו חז"ל בששה טפחים אבל קלף שהוא קל אפשר דיותר מששה טפחים נמי שפיר דמי עכ"ל. ואינו מובן. דאעפ"י שהגויל דק מ"מ כיון שארכו כהקיפו ומהודק היטב וצריכין בקלף להוסיף עורות וא"כ מאי בין כבדו של גויל לכבדו של קלף. ולפע"ד אפשר לומר כי דרכם היה שהעור הדק שאין בעוביו כדי לחלקו היו עושין ממנו גויל. והעור העב היו מחלקין ועושין ממנו קלף וגם דוכסוסטות. ולכן לפעמים היה הקלף יותר עב מן הגויל:

3והעמוד שבתוך הספר. כן העתיק הרמ"א. והט"ז הגיה עפ"י הטור והעמוד שבסוף הספר (וכן הוא בשלטי הגבורים) אבל עמוד הראשון שבתחלתו אינו מיצטרף. וכן פי' בבאר הגולה. ואמנם בטורים שנדפסו בדיהרנפורט הוגה בחי' הגהות והעמוד שעושין לה בתחלתה וסופה. וכן בתוס' כתבו עמודים לשון רבים. וכן ברא"ש שם בב"ב. וגם בשטה מקובצת כתב בהדיא שני העמודים שבו. לכן נראה לפע"ד דלשיטה זאת שני העמודים מצטרפים. ומה שכתב הרא"ש בהל' ס"ת בהדי עמוד לשון יחיד ר"ל כל עמוד ועמוד. או אפשר דנקט הכי משום דיליף לה מס"ת שבעזרה שלא היה לו רק עמוד א' כיון שלתחלתו הוא נגלל. אבל בשאר ס"ת שנגלל לאמצע וצריך שני עמודים אין חילוק בין עמוד שבראשו לעמוד שבסופו:

4למשפחותיכם ג' פעמים. כתב בהגהות מיימוני בשם הר"ח דהיינו שיעור טפח (וכן הוא במ"ס שבס"ק שאח"ז) וכתבו עוד בשמו דהיינו דוקא בכתיבה דקה אבל בכתיבה גסה הכל לפי הנוי ואפי' יותר מטפח וכ"כ הטור ושאר פוסקים ואין עיניו משוטטות כיון שהכתיבה גסה וכן נוהגין. עכ"ל הש"ך. ולכאורה לא נשמע מזה אלא שמכתיבה גסה מותר לכתוב כשיעור ג' פעמים למשפחותיכם אף שהוא יותר מטפח. אבל לא נשמע שמותר לכתוב יותר משיעור ג"פ למשפחותיכם מכתיבה גסה. וכן נראה באמת דעת הרמב"ם דלעולם בג' למשפחותיכם מאותה כתיבה משערינין. וכן נראה דעת הש"ע מדסתם. אבל מהתוס' והרא"ש והטור שלא הזכירו שיעור טפח ומ"מ כתבו מה שכתב הר"ת בשם הר"ח דמכתיבה גסה יכול לעשות שיטות ארוכות מוכח דס"ל דאף יותר משיעור ג"פ למשפחותיכם מותר: וכן נוהגין:

5עיניו משוטטות בכתב. נראה לפע"ד פשוט שזהו הפירוש במ"ס פ"ב הל' ח' שאמר שם. שיעור הדף כדי שיהא רואהו ובקטן לא יפחות מטפח. דהיינו שהקורא יראה ראשי השיטות ולא יהיו עיניו משוטטות. ולא כמו שפי' בס' נחלת אריאל כדי שיהא רואהו. כלומר כמו שיראה הסופר לעשות הדף. ועתה במה"ת הגיעני ס' נחלת יעקב וראיתי שגם הוא פי' כמ"ש ונהנתי: שוב הגיעני ס' כסא רחמים וראיתי שהוא פי' כדי שיהא רואהו היינו שיעור אורך הדף לא יהא ארוך כ"כ שאינו רואה פי' שלא יהא כל כך גבוה עד שיטרח לראות. ובתוספותיו מביא פי' של הרב נחלת יעקב. וכתב כי לשון הברייתא דקתני שיעור הדף ובקטן לא יפחות מטפח לא א"ש לפירושו ע"ש. ולא הבנתי כי לפע"ד אדרבה מהא דקתני ובקטן לא יפחות מטפח וכו' מוכח דקאי על רוחב הדף ולא על האורך:

6לא פחות ממ"ח כנגד מסעות של ישראל וי"א לא פחות ממ"ב וכו'. במ"ס פ"ב הל' ו' אבל בשיטין נותנים טעם כמסעות ארבעים ושנים וכרבבות של ישראל ששים וכו' ע"ש. אבל ברמב"ם איתא לא פחות ממ"ח וכ"כ הטור וז"ל כתב הרמב"ם וכו' ועוד נהגו במנין השיטין שלא לעשותן פחות ממ"ח ולא יותר מס' וכ"כ במ"ס וכו' עכ"ל. הרי כי היה להם הגירסא במ"ס מ"ח. וכ"כ שאר פוסקים לא פחות ממ"ח ונתנו טעם במסעות. וכ"כ הרא"ש בסוף הל' ס"ת בשם המ"ס מ"ח שיטין. ותמה שם בס' מעדני י"ט שהרי לא נמנה באלה מסעי כ"א מ"ב מסעות. ועלה בדעתי לתרץ עפמ"ש רש"י בפ' חקת בפסוק ויסעו מהר ההר וגו' וז"ל וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות שנאמר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מה אהרן וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת וכו' וצא ובדוק במסעות ותמצאם שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר עכ"ל. וי"ל דתנא דמ"ס לא חשיב רעמסס למסע כי משם התחילו לנסוע והמסע הראשונה היא סכות וא"כ הן מ"א מסעות ושבע שחזרו לאחוריהן הרי מ"ח. אח"כ מצאתי כן בפרישה (בקצת שינוי) ולגירסא שלפנינו כמסעות ארבעים ושנים. הוא פשוט דחשיב נמי רעמסס. ובתשו' הגאונים סי' ד' ראיתי שכתב בשם רב האי טעם מ"ב שיטין מ' כנגד מ' יום שכתבה בהם התורה וב' כנגד הלוחות. וכפי הנראה לא ראה את המ"ס. ועכ"פ נראה לפע"ד כי לפמ"ש הט"ז דהקדושה נמשכת בין שני המספרים א"כ היכא דאפשר בנקל יותר נכון לכתוב מ"ח שיטין מלכתוב מ"ב (וכן ראיתי בחתם סופר סי' רס"א תשובת הגאון מוה' נתן אדלער זצ"ל שכתב דסופרים מובהקים נוהגין לא פחות ממ"ח ולא יותר מס') ודלא כמהר"י פיזא שיסד חומש תיקון סופרים בווי עמודים ועשאו למ"ב שיטין. ועמ"ש אי"ה לקמן סי' ט"ז סק"ט:

7למטה שיטה יתרה. בשו"ת שב יעקב סי' נ"ג כתב שלא מצא לשיטה זו רמז בש"ס ופוסקים ואם קבלה היא ביד הסופרי' נקבל ע"ש. ולפע"ד אפשר קצת סמך לזה מהא דאיתא במ"ס (הובא בתוס' מנחות דף ל"ב ע"ב ד"ה הא) כל יריעה שאינה מסורגלת פסולה. ובאו"ז סי' תקמ"ג מביא מדרש פ' ויקרא קווצתיו תלתלים זה הסרגול. ולדעת האומרים דס"ת לא בעי שירטוט צ"ל דהך סירגול אינו משום הכתב שיהיו השיטות מיושרות אלא שכך היא ההלכה שתהא כל יריעה מסורגלת מארבעה צדדים דהיינו למעלה ולמטה ומן הצדדים. ע' תוס' גיטין דף ו' ע"ב סוף ד"ה אמר ר' יצחק וב"י או"ח סי' ל"ב. ואנן דמשרטטין בס"ת כל השיטות וכותבין תחת השירטוט ונמצא שלמטה מן הכתב אין שירטוט. וחיישי שמא הא דאמרי' כל יריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו שתהא מסורגלת מכל צדדיה. לכן משרטטין למטה מן הכתב שיטה יתרה. כן נראה לפע"ד לתת קצת סמך למנהגן של ישראל. אבל פשיטא דאינו מעכב וכמ"ש שם בשב יעקב:

8אין עושין כו'. פירש"י הטעם שתפרים של חיבורי היריעות יפין בה כשאין בהם יותר מדאי. הילכך לא יעשה יריעות קצרות שלא יהיו התפירות מקורבין יותר מדאי ולא ארוכות שלא להרחיקן יותר מדאי ע"כ. ובנימוקי יוסף כ' ולא רחוקות יותר מדאי. מפני שמצוה להעמידו על התפר כשגוללו. ויהי' לו לטורח לגלול עד שיעמידנו על התפר ויקרע העור עצמו כשמהדקו בשעת הגלילה:

9פחות מג' דפין. במ"ס פ"א הל' י"ב יריעה ושל ששה חולקין אותה לשנים ושל חמשה אין חולקין אותה שמא יעשה אחת שנים ואחת שלשה. ופי' בנחלת אריאל דביריעה של חמשה לא יחלוק כלל ואפי' אם רוצה לכתוב בעמוד שחתך תפילין ומזוזות ולא ס"ת אפ"ה לא יחלוק כלל משום דחיישי' שמא יעשה יריעה של ב' עכ"ד. והנה בגמ' דידן לא נזכרה הך חששא. ומ"מ צע"ק על הפוסקים שלא הביאו זאת. ולפע"ד אפשר לפרש דהא דאמר שמא יעשה וכו' הוא בלשון בתמיה. וכי יעשה א' של שנים וא' של ג' והלא אינו רשאי וא"כ למה יחלוק:

10באמצע שיטה. בס' מלאכת שמים הביא לשון הפוסקים דלשון אמצע הוא לאו דוקא. והביא עוד ממדרש ילקוט ריש משלי דאיתא התם תהלים נסתיים באמצע אותיות. והיא ה"א. ומוכח דאמצע משמע לפעמים רק לאפוקי תחלה וסוף. והנה בהשקפה ראשונה עלה בדעתי כי י"ל כוונת המ"ס עפ"י הידוע שהאותיות מתחלקות בשלש מדרגות. מן א' עד ט' המה יחידיות. ואח"כ מן יו"ד עד צ' ג"כ ט' אותיות והמה עשיריות. ומן ק' ולהלן עם ה' אותיות מנצפ"ך הכפולים המה מאות. וא"כ הה"א היא באמצע ממש. וע' ילקוט ראובני בפסוק הן עם לבדד ישכון: שוב עיינתי במ"י ואראה כי בעל מלא"ש נ"י במחכ"ת שגה בהבנתו. דהכי איתא התם. אמר שלמה אני לא אעשה כאשר עשה אבא. אבא פתח חכמתו בראש אותיות וסיים באמצע. פתח בראש שנאמר אשרי האיש וסיים באמצע כל הנשמה תהלל יה. אבל אני איני עושה כן אני פותח באמצע אותיות ומסיים בסוף אותיות וכו' ע"ש. והנה מ"ש שהוא פותח באמצע אותיות ניחא דפתח משלי. שהמים היא בקרובה מאוד לאמצע (או י"ל דכל האותיות מן יו"ד עד ק' נקראו אמצע אותיות וכמש"ל) אבל מ"ש שמסיים בסוף אותיות לכאורה אינו מובן דהא גם הוא מסיים בה"א בתיבת מעשיה. ובע"כ צ"ל הכוונה על התחלת הפסוק שהוא מסוים בו דהיינו תני לה וגו' שמתחיל בתי"ו. א"כ גם הא דאמר תהלים מסיים אמצע כוונתו על התחלת הפסוק האחרון שהוא תיבת כל. ואותיות כ"ל הן ממש אמצע האותיות. זהו נראה לפע"ד נכון ופשוט: