לשכת הסופר ט

1לכתוב אותן כסדרן. במכלתא (סוף פ' בא) בד' מקומות מזכירין פ' תפילין קדש לי והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות ד' פרשיות של יד הם כרך אחד ד' פרשיות של ראש הם ד' טוטפות ואלו הן. קדש לי והכ"י שמע והא"ש כותבן כסדרן ואם לא כתבן כסדרן הרי אלו יגנזו. ובב"י בשם הר"י אסכנדרני דשלא כסדרן פסולות משום דכתיב והיו בהוייתן יהיו וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' ש"י ומסיים בה ותרויהו תפילין ומזוזה כתובין בהאי קרא דכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו וגו' וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. ובירושלמי מס' מגילה פ"ק איתא תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות ופירשו הראשונים ז"ל דטעמא משום שיהיו שלא כסדרן. ואמנם הא דאיתא בהגהמ"יי פ"א אות נ' דבירושלמי מפרש הך טעמא דשלא כסדרן. דבר זה תמוה כי ליתא שם טעם זה וע"ש בקרבן עדה. וכפי הנראה יש שם ט"ס בהגהמ"יי יע"ש בכ"מ: עוד כתב שם הרדב"ז וז"ל ואם תשאל למה בס"ת דאית בי' קדושה טפי לא בעינין כסדרן ומכשירינין בי' התלייה. י"ל דאל"כ לא תמצא ס"ת כשר לעולם אבל תפילין ומזוזה איידי דזוטר כותב אחריני וז"ב עכ"ל. ולפע"ד תמוה. בשלמא אי הך מילתא דכסדרן בתו"מ היה רק מדרבנן אז היה מקום לחלק ולומר דבס"ת כיון דאם נצטרך לדקדק שיהי' נכתב דוקא כסדרו לא תמצא ס"ת כשר כ"א בדרך רחוק. לכן אף דקדושתו גדולה מ"מ הקילו בו רבנן. אבל מאחר דבתו"מ ילפי' לכסדרן מקרא דוהיו. ואית לן למילוף בק"ו לס"ת (כמו שאנו למדין ס"ת בק"ו מתו"מ לענין דבעינין שהכותבו יהי' בר קשירה וכמ"ש בסי' א' סק"ו בשם הר"ן) וק"ו דאורייתא הוא. אמאי לא נימא דגם ס"ת בעי כסדרן. ואף שהוא דבר קשה לכתבו כסדרן דוקא הרי עכ"פ אפשרי הוא:

2פרשה המאוחרת להמוקדמת. מ"ש בבאה"ט סי' ל"ב סק"ב בשם תשו' עה"ג דאם נפסלו שתי פרשיות מתפילין ושתים כשרות מותר לצרף לאלו שתים הכשרות שתי פרשיות ראשונות מתפילין אחרים. זהו דוקא בשידוע שאלו האחרים נכתבו מקודם אבל אם מסופק שמא נכתבו אלו אח"כ פסולין משום שלא כסדרן אפי' מספק ע"ש בעה"ג וע' בשע"ת:

3או האותיות שלא כסדרן. כתב הפרמ"ג (נדפס במשבצת סוף סי' ל"ח) וז"ל פשיטא לי דאם כתב צדי"ק נו"ן ואח"כ יו"ד וכדומה לא הוי שלא כסדרן באותו אות גם פשיטא לי אם כתב מקצת האות ואח"כ כתב מקודם משלים האות ולא הוי שלכ"ס דכל שאין כותב אות שלם כסדרן מקרי גם אם כתב יו"ד בלא תג השמאלי קוצו של יו"ד לר"ת ואח"כ כתב מקודם פשיטא דהוי שלא כסדרן דהשתא לקולא אמרי' דיכול לתקן (כמ"ש בסי' ה') כל שכן לחומרא דשם אות עלי' והוי שלא כסדרן. מיבעי' לי אם כתב אלו"ף וכדומה ואין היודין נוגעין ואח"כ כתב מקודם אי הוי כסדרן או לא. שוב ראיתי שגם זה כ"ש הוא אם לקולא אמרי' דלא הוי שלכ"ס כ"ש לחומרא כדאמרן עכ"ל:

4למחוק את הוא"ו. ונ"ל פשוט שאם הוא"ו היתרה היא לאחר אות ד' או ר' שאינו צריך למחוק כל הוא"ו אלא הרגל לבד ואת הראש יכול לצרף אל הד' או אל הר' וכן אם היא יו"ד יתרה א"צ למחוק כלל אלא יצרפה ואך כשהן לאחר ב' או כ' אז צריך למחקה לגמרי משום דצריך להוסיף עליהן אך במעט מעט דוקא כמ"ש בסק"ה:

5ולמשוך את הבי"ת וכו'. אך צריך להשגיח שלא תתקלקל צורת הבי"ת בשום פעם שאם ימשוך תחלה את הגג העליון שלה כפי הצורך הרי תתקלקל צורתה ואף שאח"כ ימשוך גם את הצד התחתון ותחזור לצורת בי"ת הרי תהא שלא כסדרן לכן צריך לעשות ההוספה במעט מעט קצת כאן וקצת כאן עד כדי הצורך. מלא"ש:

6וכן אם יוכל להעבות וכו'. כ"כ המג"א בשם הרדב"ז וע' פרמ"ג א"א ס"ק ל"ג. ונ"ל פשוט דאם לאחר שהעבה איזה אות מצד זה גרדו מצד השני ולא נשאר רק הכתב החדש הוי שלא כסדרן כיון דליתא לכתב הראשון: והנה בס' שמש צדקה סי' כ"ח בתפילין שנמצאה וא"ו יתרה בתיבת לטטפת וכתב כי למחוק את הו' ולהוסיף קצת דיו בסוף הט' הראשונה וכן בתחלת הט' השני' (כדי שלא יהא הפסק באמצע תיבה) לבו דופק לפי שלא מצא תיקון הוספת דיו אלא למשוך האות באורכו ולא להעבותו. ולא ידעתי איזה סברא יש לחלק בזה. אם לא שנאמר כי אם יעבה את האות יש לחוש פן ברבות הימים יתהוה נקב או שאר קלקול מצד השני באופן שלא ישאר רק מה שהוסיף ויהי' שלא כסדרן (ועמ"ש בסי' י"א ס"ק כ"ה בשם הא"ר) ומ"מ נראה לפע"ד דא"צ לחוש לחששא רחוקה והעיקר כדברי המג"א בשם הרדב"ז:

7ג"כ מהני וכו'. וגם בזה צריך להשגיח שלא תתקלקל צורת האות בשום פעם ע"י הוספת הדיו. דרך משל אם גרד אות לפני רי"ש וצריך להעבות את הרי"ש מאחורי' אם ע"י הוספת הדיו תדמה כרגע לדל"ת. אף שאח"כ יעשה רי"ש הלא תהא שלא כסדרן. וצריך לזה זהירות יתרה. מלא"ש:

8נגע רגל האלו"ף וכו'. ע' בחקירה ה' דאם רק העוקץ השמאלי נוגע נראה לפע"ד להכשיר ע"י גרידה:

9שלא היו וכו' נוגעין וכו'. כן הוא לשון הש"ע. והפרמ"ג בפתיחה לסי' ל"ב כתב וז"ל ויראה דכל הני דוקא שאין ניכר פרידתן להדיא הא ניכר פרידתן להדיא אע"ג דהתינוק קורא כן כיון שאין צורתה עלי' הוי כותב שלא שסדרן. עכ"ל:

10אין להתיר וכו'. כי הנה קולא זאת לדבק הפרודים נובעת מהגהמ"יי בשם הר"מ ע' בב"י וכבר נמצאו מפקפקים בזה (ע' שו"ת דב"ש סי' רס"ה) והנה בתשו' המהרלב"ח סי' א' בהתוכחו שם עם הר"א צרפתי (בד"ה כבר ביארתי בכתבי האחד) הוכיח מאיזה פוסקים דס"ל דכל אות שנפרד קצת כל שאינו דומה לאות אחר וניכר היטב לתינוק כשר מדינא ובתוך הדברים כתב וז"ל. וראי' לזה מ"ש בהגה"ה (הגהמ"יי בשם הר"מ) שהתפילין שיש בהן אותיות שהן ב' גופין שיכולים לתקנם אם האות ניכרת לתינוק וא"כ איפה אם היה פוסל והאלו"ף שלא נדבקה היו"ד שלה איננה אלו"ף עד שידבק. בתפילין לא היה אפשר לתקן. נראה בודאי דדוקא משום חומרא הצריכו להיות האות גוף אחד אבל מעיקר הדין אינו פוסל אם הוא ב' גופים כל זמן שלא נפסדה צורתה עכ"ל. והנה מ"ם סתומה ודאי מדאו' צריכה להיות סתומה כמ"ש ג"כ שם המהרלב"ח שכ"כ רש"י בפ' הבונה שלא יעשה סתומין פתוחין היינו מ"ם סתומה. וגם הסמ"ך נ"ל דודאי מראו' צריכה להיות סתומה מכל צד מדאמרי' מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס עמדו ואם נאמר דמדאו' אין הסמ"ך צריכה להיות סתומה לא עביד קוב"ה ניסא למגנא. ע"כ נראה לפע"ד להחמיר באלו:

11שפיר דמי. בשו"ת דב"ש סי' רס"ה כתב להחמיר בזה (והובא בשע"ת סי' ל"ב ס"ק ל"א) אבל לדידן שאנו מתירין לגרוד דביקת האותיות (לכה"פ בתו"מ) וגם אנו מתירין למשוך אות בדיו לקרבו להיותן תיבה אחת (בסעיף ב') א"כ כ"ש בזה: בפתחי תשובה סי' רע"ו סק"ה כתב עוד תקנה אחת לחתוך בין התיבות ולהרחיקן ולדבק מטלית תחתיהן ע"ש. ומ"ש עוד שם עיין מ"ש אי"ה בסי' י"ב סק"ו:

12כדי לחוש לר"ת. ונ"ל דה"ה אם התיבה הראשונה היא בסוף שיטה ימחוק אותה. דהא שיעור פתוחה גם לר"ת דוקא ט' אותיות. וכן אם התיבה הראשונה היא בחחילת השיטה ימחוק אותה כיון דלר"ת אין זאת צורת סתומה. ע' ב"י יו"ד סי' ער"ה:

13מותר למחוק וכו'. כ"כ הפרמ"ג במשבצות סק"כ ובס' מלאכת שמים כלל ח' בינה סק"י השיג עליו וז"ל. מנין לו להרב שני דינים אלו דהלא אפ"ל כיון דהתיבה הכפולה מיותרת וכ"ש בתיבה שאינה שייכה כלל לתפילין הוי כאלו כתבן שלא לשמה דהוי כמקדיש בטעות ואיך נצטרף אות וא"ו שלהן להכשיר התפילין או הס"ת עכ"ל. ולפע"ד נראה דעת הפרמ"ג דכיון שבתחלת הכתיבה הוא מקדש כתיבתו לשם ס"ת או תו"מ. הרי זה מקודש כל מה שראוי להם בכתיבה הזאת. ולכן גם אם מחק תיבה יתרה ולא נשאר ממנה כ"א אות אחת דחזיא לאצטרופי. כל הנשאר קדוש יאמר לו:

14מותר להעביר עליו דיו וכו'. עמ"ש בס' ברכי יוסף לענין העברת דיו על אותיות השמות הקדושות. ועמ"ש בזה אי"ה בסי' י"א סק"ב: