לשכת הסופר י

1בכל פעם וכו'. ע"ל סק"ה דדוקא בכל פעם צריך לקדש. ולא סגי שיקדש כל השמות בהתחלת הכתיבה:

2צריך לקדשו. המרדכי בהלכות קטנות פ' התכלת סי' תתקמ"ט כתב וז"ל ולרש"י (נ"ל דצ"ל ולר"ש אבל הב"י בסי' רע"ד גריס ולרש"י) ז"ל נראה דס"ת סתמא לשמה קיימא וכו' אבל האזכרות ודאי צריך להזכיר בפירוש לשמן דבעינין שיכתבם לשם קדושת השית"ש משא"כ בשאר ס"ת ולהכי נקט בפ' הניזקין אזכרות שלו כתבתי שלא לשמן ולא נקט שאר הספר וכו' עכ"ל. ותמוה. הרי התם עובדא הכי הוי. וי"ל בדוחק (גם מ"ש שם ולפי' אחר וכו' קשה להבין. ומ"ש הנה"כ דחוק מאוד) עוד כתב וז"ל ונ"ל להביא ראי' מההיא דפ' הבונה היה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמס ומקדשו. אלמא דבשם צריך בפירוש לשם קדושת השם אעפ"י שקדשו לשם קדושת הספר דומיא דשאר הספר פסול. והב"י בסי' רע"ד מביא זאת וכתב דראי' זו אינה כלום. דשאני התם שנתכוין לכתוב יהודה שאינו כתוב בספר במקום ההוא והו"ל נתכוין לכתוב תיבה שאינה מן הספר עכ"ל. ונראה לפע"ד דהר"ש ודאי עיקר מילתי' רק להוכיח דאזכרות בעיין קדושה יתרה. אבל לא בא להוכיח מכאן דבעי דוקא אמירה. אלא דמצד הסברא החיצונה ס"ל דכל דבעי לשמה בעי אמירה לשם קדושה. והב"י דחה דאין מכאן הוכחה אלא שכוונה הפכית פוסלת כגון שנתכוין לכתוב יהודה. אבל אם לא היה לו שום כוונה י"ל דכשר (וכדעת ה"ר אלחנן) וכפי הנראה מסוף דברי הב"י ס"ל דגם בתיבה אחרת אם היה מתכוין לתיבה שאינה נמצאת כלל בתורה היה פוסל משום דהוה כוונה הפכית. וס"ל דמהך ברייתא ליכא למשמע אלא דהאזכרות אית להו מעלה זאת דגם אם נתכוין לתיבה הכתובה בתורה במקום אחר פוסלת בהו משום דהוה כוונה הפכית מקודש לחול. אבל סתמא י"ל דכשר. ולכן בסי' רע"ו כתב מוצא הדין דאזכרות בעיין לשמה מהא דאמרי' שכל ס"ת שאין אזכרות שלו כתובין לשמן אינו שוה כלום. ואף דגם מהתם לא מוכח דבעי' אמירה דוקא. ס"ל דזהו מכח הסברא. ע' ט"ז ונה"כ. והנראה לפע"ד כתבתי. וע' בסק"ד:

3לקדשו. פשיטא לי דהנטפלין לפניהן אינן צריכין קידוש. שאם שכח מלקדש את השם עד לאחר שכתב את הנטפל הר"ז מקודש מקודש. כי קמיבעי' לי בנטפלין לאחריהן כגון שעבר והפסיק קודם שכתבן וחזר וכתבן סתם או שנמחקו וכתבן בלא קידוש מאי. ומצד הסברא היה נ"ל דכשר. דאינן צריכין קידוש מצד עצמן. שהרי אינן אסורין במחיקה אלא מחמת שקדשן השם. אמנם מדברי חת"ם סופר סי' רע"ד נראה דס"ל דבעי' קידוש וצ"ע. שוב ראיתי בס' מלאכת שמים כלל ט' בינה ס"ק ל"ב הביא תשו' דבר שמואל סי' קפ"ח בך' שבתיבת אלקיך שגגה היה ארוך כמעט פי שנים כרגלה והשיב אף שמותר לגרוד כולה וכדעת הר"י הלוי מ"מ על צד היותר טוב יאריכו בתחלה הרגל מלמטה עד שיהא ארוך יותר מגגה ואח"כ יגרדו קצת מן הגג שישאר ברגל כפלים כגגה. ובעל מלא"ש שיחי' השיג עליו דהלא חלק הראשון של הך' לא נתקדש כיון שלא היתה בצורתה ומה יועיל כשנתקדש החלק האחרון ממנה. והנה אם כי נ"ל דעת הדב"ש דכיון דבשעת כתיבה היה ראוי לעשות את הרגל כפלים כגגה אף שלא עשה כן מ"מ חלה קדושה עלי' (ועמ"ש בסי' י"ב ס"ק ט') בלא"ה נראה לפע"ד דקושי' בעל מלא"ש מעיקרא לק"מ בזה כי הדעת נוטה דהנטפלין א"צ קידוש בפני עצמן. אלא אי קשיא הא קשיא לפע"ד על הדב"ש. דבמ"נ אם במה שהאריך את הרגל יותר מגגה נתכשרה הך' מצד הדין. איך אח"כ תגע בה יד לגרוד מן הגג (ע"ל סי' י"א סק"ה) וע"ל סי' ח' סק"י:

4וי"א דסגי במחשבה. הב"ח כתב דהכי משמע מהא דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' מכלל דבנתכוין לכתוב השם וכתב את השם א"צ להעברת קולמס ולקדשו דבמה שנתכוון במחשבתו לכתוב את השם לשם קדושת השם די בכך בדיעבד. והט"ז דחה דקמ"ל דאף בנתכוין לכתוב יהודה שזהו טעות גדול מהני העברת קולמס. ועמ"ש בזה בנה"כ. ולפע"ד דברי הב"ח תמוהים בזה. שהרי איהו נמי מודה דאם לא היה לו אף כוונה לשם קדושה אפי' בדיעבד צריך העברת קולמס. ואיך אפשר לומר דזהו דיוק מדנקט ונתכוין לכתוב יהודה וכו'. א"כ דוק מיני' דוקא נתכוין לכתוב יהודה. הא לא נתכוין לכתוב לא יהודה ולא את השם כשר. והא ליתא. ובע"כ צ"ל כהט"ז. ולפום מאי דאיתא במ"ס (פ"ה ה"ג) דת"ק קאמר מוחקו וכותב את השם. בלא"ה ליתא לדיוקו של הב"ח. דאם לא היה נתכוין לכתוב יהודה לא היה רשאי למוחקו. וכן לפום מאי דאיתא בירושלמי (הביאו הרשב"א בפ' הבונה) דרבנן לדברי דר' יהודה הוא דקאמרי. לדידן כתב עליון אינו כתב ופסול. אלא לדידך דכתב עליון כתב אודי לן מיהות דאין השם מן המובחר. י"ל דדוקא כשנתכוין לכתוב יהודה אין השם מן המובחר משום דגנאי הוא שיהי' נכתב על שם שנכתב לשם חול. אבל אם היה כותבו בסתם (ומכ"ש בכוונת השם אך לא באמירה) שפיר היה מן המובחר לדעת ר' יהודה להעביר עליו קולמס דס"ל כתב עליון כתב (ונדחה בזה מ"ש בנה"כ): ולדינא. הנה הב"י באו"ח סי' ל"ב הביא מ"ש בס' ארחות חיים דלדעת בעה"ת אינו צריך שיאמר בפירוש אלא בתחלת הכתיבה אבל מחשבה ודאי בעי על כל שם ושם וכן דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל האו"ח (ולכן פסק שם הרמ"א דיש להקל בדיעבד) והב"י תמה עליו וכתב וז"ל ויש לתמוה עליו שכתב כן בשם הרמב"ם שהרי הרמב"ם דבריו סתומים כדברי הגמ' ואין בהם הכרע וגם מ"ש בשם בעה"ת אינו מכוון שהרי מסופק הוא אי סגי במחשבה עכ"ל. ולפע"ד הנה במ"ש הרמב"ם וז"ל הכותב ס"ת או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין עכ"ל. בזה יש די הכרע דבכוונה סגי למשוי' לשמה. והבעה"ת אף שהוא מסתפק אי סגי במחשבה או בעי' דוקא אמירה. הנה בסוף סי' קצ"ב כתב וז"ל. ונכון לפרש בכתבי הקדש בתחלת כתיבתן ולומר שיכתוב הכל לשם תורת ישראל ולשם תפילין ומזוזות והאזכרות יכתוב לשם קדושה עכ"ל. ומוכח דעתו דבתחלת הכתיבה נכון לפרש באמירה. אבל באזכרות די בכוונה. והיא דעת הרא"ש והטור כפי מה שפי' הט"ז דעתן דמאחר שאמר בתחלת הכתיבה שהוא כותב לשמה. די אח"כ באזכרות כוונה לחוד (ומ"ש בנה"כ שכבר קדמו הב"ח אנכי לא מצאתי זאת בב"ח): ולפי מה שהסכימו האחרונים ז"ל דגם בהתחלת הכתיבה בדיעבד סגי במחשבה לחוד וכמ"ש בבאה"ג סי' רע"ד. הנה פשוט דגם בקדושת השם הכי הוא: ונראה לפע"ד ראי' דסגי בכוונה מירושלמי פ"ג דסוכה ופ"א דמגילה דאמר רב שמעית מן חביבי אם יתן לי אדם ספר תלים של ר"מ מוחק אני כל הללויה שבו שלא נתכוון לקדשו (דס"ל שהוא חול) מדקאמר שלא נתכוין לקדשו ש"מ דבכוונה תליא מילתא. וקצת יש לדחות דמשום היתר המחיקה הוצרך לומר שלא נתכוין. דאלו נתכוין אע"ג דהספר אינו כשר מ"מ למחוק את השם עכ"פ היה אסור. אבל אינו נראה כי בשלמא אם הדין הוא והדרך הוא לקדש בכוונה שפיר אמר שלא נתכוין לקדשו לאפוקי ממה שעושין בשם שהוא קודש. אבל אם הדין והדרך הוא לקדש בפיו. א"כ או דהול"ל שלא אמר לקדשו או דהול"ל סתם שלא קדשו:

5וצריכין לקדש אותן בתנאי וכו'. בס' לקט הקמח כתב שמחמת שיש שמות בתורה שנפל בהם הספק אם הם קודש או חול לפיכך הדרך הישר הוא שהסופר יסמוך בהם על מה שקידש כל השמות בתחלת הכתיבה וזה יועיל גם לשכחה. ובאמת שגם הט"ז ביו"ד רס"י רע"ד אהא דכתב שם בש"ע צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב ספר זה אני כותב לשם קדושת ס"ת וכו' כתב וז"ל ובסמ"ג כתב שיאמר עוד וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם ע"כ ונראה דכן נכון דשמא ישכח אח"כ לקדש השם במקומו עכ"ל הט"ז. והנה קצת סופרים נוהגין כן להזכיר גם את השמות בתחלת הכתיבה. אבל ראיתי בס' מלאכת הקודש סי' ה' האריך להוכיח דכוונת הסמ"ג (והתוס' בע"ז דף ס"ז ד"ה וכי היכן וכו') אינו כמו שהבין הט"ז אלא הכוונה להשמיענו דצריך להוציא דוקא בתחלת כתיבת האזכרות בפיו דשמא אין די במחשבה. אבל לא בא לומר שיהי' די במה שקידש בתחלת כתיבת הס"ת כל האזכרות כי זה לא מהני. והביא שם שגם הל"ח כתב דלדעת הרא"ש לא מהני באזכרות מה שהוציא בפיו בתחלת הס"ת. ושגם הא"ר ותשו' דב"ש סי' ע"ו חולקים על הט"ז בזה. וגם הביא מ"ש בברכי יוסף שחולק ג"כ על הט"ז וכתב וז"ל נראה דנכון שלא לומר בתחלה על האזכרות כדי שיהי' זריז ונזכר לקדש כל אזכרה ואם אמר בתחלה על האזכרות ואח"כ שכח לקדש לאיזה מהם נראה להחמיר כפשט לשון הטור ומרן עכ"ל בעל בר"י (אבל בקונטרס תורת השלמים סי' ח"י אות ט"ו לא כתב כן) וסיים בעל מלאה"ק עכ"פ בררנו דעת הט"ז יחידא' היא נגד כל הראשונים והאחרונים עכ"ל. וכ"כ בס' בני יונה וז"ל (בסי' רע"ו אות ב') כבר נתבאר בסי' רע"ד שבתחלת כתיבת ס"ת צריך שיאמר שכותב לשם קדושת ספר תורת משה ואותה האמירה מועלת לכל הספר דכולה חדא מעשה הוא שלא נגמר הספר עד תכליתו וכן בכל פעם שמניע לאזכרה מן האזכרות שאינן נמחקין צריך לקדשם בפני עצמם וכו' ואפי' אמר כן בפיו בעת כותבו השם הראשון של הספר ואמר שרוצה לכתוב כל השמות שבזה הספר לשם קדושתם לא מהני אלא צריך שיכתוב כל שם בפני עצמו לשם קדושתו דכל אחד הוא שם בפני עצמו לאפוקי כוונת הספר חדא קדושה היא וחדא מצוה היא שכל זמן שלא נשלם הספר עדיין אינו נקרא ספר וכו' עכ"ל: ראיתי בס' יד שאול שמביא בשם אביו הגאון נ"י. דבשמות שמסתפקין בהן יש לעשות כך. מתחלה לא יכוין לקדשו ואח"כ יעבור עליו הקולמס ויקדשו דאז ממ"נ מועיל דאם הוא חול ואין צריכין לקדשו אז הוי כתב הראשון כתב והכתב השני אינו מועיל כלל כמ"ש התוס' בגיטין דף י"ט ע"א ד"ה דיו ע"ג דיו ובשבת דף ק"ד ע"ב ד"ה אמר רב חסדא ואם צריך לקדשו כתב הראשון לא הוי כתב וכתב השני הוי כתב. ולפע"ד לא נהירא דהא התוס' לא כתבו סברא זאת אלא לר' יהודא ולרבנן אליבא דרב אחא אבל לרבנן אליבא דרב חסדא דקימ"ל כותי' ליתא להך סברא. והא דקאמרי רבנן אין השם מן המובחר ומשמע דכתב מיהו הוי כבר תירצו בירושלמי סוף פ' הבונה דלשיטת ר' יהודה הוא שהשיבו (ע"ש בחידושי הרשב"א) ובזה נידחין גם דברי הג"פ שרמזתי בסי' ח' ס"ק י"ב. ועוד דגם לרב אחא עכ"פ בשם ליתא להך תקנתא לרבנן: ועוד נראה לפע"ד דאין דרך זה נכון. דהא צריכין להבין ליקדשי' בפשיטות כמו שאר שמות קדושות. וצ"ל דאיכא איסורא משום דהוי כמקדיש בעלי מומין למזבח. וא"כ גם כשכתבו מתחלה לשם חול ואח"כ מעביר עליו הקולמס לשם קדושה ג"כ הוי כמקדיש בעלי מומין למזבח. ע' בס' מלאה"ק קונטרס השני סי' ט'. ועמ"ש אי"ה בחקירה י"ב. ומחוורתא לקדשו בתנאי:

6יחפש אחר אות וכו'. כ"כ ביו"ד סי' רע"ו. והקשה בס' אניה דיונה כיון דקיימא בס"ת דגם שלא כסדרן כשר בי'. א"כ יכתוב מקודם תיבה שלאחר השם ואח"כ יכתוב את השם לפניו (ותירוצו לא הבנתי) ונראה לפע"ד דכיון שדרכו לכתוב כסדר ועתה הנהו כותב שלא כסדר מוכחא מילתא כי אך לבעבור נסות את הקולמס עם הדיו הוא בא. וגנאי הוא לאותן אותיות שיכתוב אותן כן. גם איכא בהא חששא דשלא לשמה. כדאיתא במס' מנחות דף מ"ב ע"ב מה טעם טעימה פסלה משום דבעינין צביעה לשמה. וכתבו שם בתוס' ואפי' לשם ציצית מ"מ לשם ניסיון נמי עבידא והוי כמנחה שקומצה לשמה ושלא לשמה עכ"ל:

7באותיות שלפני השם וכו'. כ"כ המג"א בסי' ל"ב ס"ק ל"ב. ואם אין שם באותיות אחרות כדי לטבול. נראה לי דאם אפשר לטבול בהנטפל לפניו או אם עדיין לא כתב מן השם רק האותיות שהן נמחקין (כדלקמן סי' י"א סעיף ו') יטבול בהן להשלים את השם. אבל לטבול באותיות שאינן נמחקין נ"ל דאסור כמ"ש בבני יונה דנוגע בזה בלאו דלא תעשון כן. ונ"ל דבכה"ג שהוא שעת הדחק יטבול בדיו שבכלי רק שידקדק שלא לקחת רק מעט דיו (שלא יהא חשש קלקול) לגמור את השם. והטבילה לא הוי הפסק כיון שהיא לצורך השם. אבל לא יכתוב בענין זה אות אחר תחלה דזה הוי הפסק. כן נראה לפע"ד ודו"ק:

8כשר. כתב הש"ך לא ישיבנו ואם השיב אינו נפסל כך משמע בב"י. ובאמת כי מ"ש הב"י מהרמב"ם שלא מנאו בדברים הפוסלים יש לדחות לפע"ד שהרי הרמב"ם תלה איסור ההפסקה בצורך הכוונה. א"כ י"ל דזהו בכלל מה שמנה שכתב האזכרות בלא כוונה. אמנם גם הרמ"ע (שהבאתי בחקירה ט') כתב בפשיטות שאין זה מן הדברים הפוסלים והשם מתקדש לחצאין וכו' ע"ש:

9אבל מקצת השם וכו'. הש"ך תמה בזה על הפוסקים. ועמ"ש בזה ברכי יוסף. וע' בס' פאר הלכה דף נ"ז. וע"ע בתשב"ץ ח"א סוף סי' קכ"ו מה שתמה בזה על הרמב"ם:

10וגורד עדיף ממוחק. כתב הש"ך דעדיף טפי לכתבו על מקום הגרד או על מקום המחק מלתלות אותו. אבל בס' ברכי יוסף כתב כי מדברי הרמב"ם משמע דעדיף טפי לתלותו מלכתבו על מקום המחק או על מקום הגרד. ע"ש שהאריך קצת. אבל ספרי דידן לא נהיגי לתלות שום תיבה. וא"כ כ"ש בשם שיש לעשות כדברי הש"ך:

11ולא יצא מהם כלל חוץ לדף. זהו לשון הש"ע. ומשמע מזה דאפי' מקצת האות לא יצא חוץ לדף. אבל הפרמ"ג כתב וז"ל. הנה דוקא אות שלם חוץ לשיטה ואפשר רובו ככולו אבל מקצת האות לית לן בה (ומ"ש עוד במלת אלקיך עמ"ש אי"ה בסי' י"א סק"ה) ומביא שהלבוש כתב או"ת אח"ת אלמא מקצת לית לן בה:

12ובדיעבד כשר. אך אם אפשר לתקן דהיינו לגרוד סופי השורות העליונות (אם אין שם שם קודש) ולמשוך את האותיות שיהיו שוות עם השם יעשה כן. דמאחר דאפשר לתקוני לא מקרי דיעבד (מג"א בשם הגאון מהר"י מפוזנא) ובתפילין ומזוזות שאי אפשר לעשות כן משום שלא כסררן. אם יש בסופי שורות העליונות אותיות שיוכל למשכן כגון ב' ד' ר' ימשוך אותן להשוותן עם השם (פרמ"ג ומחה"ש. וע"ל סי' ט' סק"ה מה שצריכין ליזהר במשיכת הב') ואם לא כתב עוד רק שורה אחת ובשורה שניה משך את השם חוץ לשיטה יעשה שרטוט אחר שוה עם השם ובשביל שורה אחת הראשונה אין קפידא (פרמ"ג):

13כשר. הב"י בבד"ה הביא תשו' הרמב"ם שהורה להחליף את היריעה. ובס' מלאכת שמים צדד לומר דלא כתב כן אלא להוראת שעה למיגדר מילתא. והביא סמוכין לזה מס' גו"ר. ולפע"ד בלא"ה מאחר שבחיבורו לא כתב דין זה כלל בע"כ אנו צריכין לומר אחת משתי אלה. או דמ"ש בתשובה לא היה אלא הוראת שעה. או שהתשובה ההיא כתב בילדותו ובחיבורו בזקנותו חזר בו. וכמ"ש הרשב"א הובא בב"י סי' רע"ט שבתשו' כתב דמותר לקרות בס"ת הפסול ובחיבורו בזקנותו חזר בו:

14וגם זה נכון. בירושלמי הכותב את השם אפי' מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו היה כותב ב' וג' שמות הר"ז מפסיק ביניהם ומשיב. ופי' הנ"י כגון שהניח ביריעה שמות רבים שלא רצה לכתבם מפני שלא היה טהור ובא לכתבם עתה בבת אחת. והב"י מביא מ"ש מהריא"ס כי מהך ירושלמי מוכח דכל השמות שאינם נמחקים צריכין כתיבה לשמה דאי אמרת דא"צ אלא לשם הוי"ה בלבד אנה מצאנו ג' שמות הוי"ה סמוכים (והא דאיתא בירושלמי כגון אל אלקים ה' כתב בבר"י דהיא הג"ה מחכם א') וכתב על זה הב"י דאין משם ראי' כ"כ דאפשר לפרש כמ"ש הנ"י (וע' בבר"י שכתב דלדינא גם הנ"י מודה להריא"ס דכל השמות צריכין כתיבה לשמה. אלא שמטעם אחר לא ניחא לי' לפרש כהריא"ס ע"ש) והנה מדלא ניחא לי' להריא"ס לפרש כהנ"י. לכאורה י"ל משום דס"ל דאינו נכון לעשות כן לדלג אה השמות הקדושות ולכתבן אח"כ. אמנם י"ל לפע"ד דגם הריא"ס מודה דשפיר דמי למיעבד כמ"ש הנ"י. אלא דלא ניחא לי' לפרש בהכי הירושלמי דקאמר הר"ז מפסיק ביניהם ומשיב שלום. ואי בדכותב שמות שאינם סמוכים פשיטא לי' דמותר להפסיק לכל דבר דכיון שאינם סמוכים בתורה אין שום סברא לאסור ההפסקה. שהרי אם כותב כסדר בע"כ שהוא ביניהם. ובע"כ דמיירי בכותב שמות הסמוכים: