מחזור ויטרי, הלכות נדה תצט

1תצט. נידה שפסקה סופרת ז' נקיים כמו שמפורש למעלה: ואותם ז' שהיא מונה לא מיום שהיא פוסקת לראות מתחלת למנותם אלא חוץ מאותו יום שפוסקת. שזה מנהג כותים שסופרת אותו יום שפוסקת. ולפיכך טמאים. דתנן בנות כותיים נידות מעריסתם. ומפרש בגמ' לפי שיום שפוסקת בו סופרתו למניין ז'. ולפיכך בנות ישר' נוהגות למנות ז' נקיים חוץ מאותו יום שפוסקת בו. שאם רואה אפי' יום אחד מונה שבעה והוא. שנים ז' והם. שלשה ז' והם. וכבר היו אנשים שחולקין על רבינו שלמה בר יצחק בכך שהן אומרי' שמיום שפוסקת בו סופרתו למניין ז'. והשיב להם רבינו א"כ בניכם ממזירין שעל ידי כן בנות כותיים נידות מעריסתן. לפי שיום שפוסקת בו סופרתו למניין ז'. והשיבו לו מן תשובה שלאחריו שהשיב רב אחא דאמר אנן נמי נספריניה דהא קיימא לן מקצת היום ככולו. ואמר להם רבינו והלא תשובת רב אחא בצדו שהשיבו רבא בא"כ כו'. ואותם העידו שאם רואה אפילו יום אחד מונה ז' נקיים. ואותו יום שפסקה בו לא תמנה כלל. ואם לשני ימים ז' והן. וכן לשלשה ז' והן. וכן כל ימיה עד שתראה ז' נקיים. ואע"פ שבאותם ימים שהיא מתחלת למנות מהן ישנם טמאים מן התורה. שלא יקרא עליהם שום נקיות בעולם שהרי אינם נקיים אע"פ כן משלימין ומונה אותם. ויעלו לה לספירתה. שהרי אינם חמורים הם מזבח דאורייתא שעולים להם לימי ספירתה. דאמרי' ביולדת בזוב. ימי לידתה ז' לזכר. ושבועיים לנקבה. שאינה רואה בהם עולין לה לימי ספירתה למניין ז' נקיים ואע"פ שהן טמאים מעיקרא דבר תורה כדכת' וטמאה שבועיים. וכל שכן זאת שאינה אלא ספק זבה שיעלו לה מותר ימי השבעה שאינה רואה בהם למניין ז' נקיים. שהביא עליה מתוך חומר ואעפ"י שהן טמאים מעיקרן. ומיכן תשובה לאומרים שהן צריכות להמתין בשבעה ושבעה. שבעה ימי נידותה תחילה ואחרי כן ז' נקיים. וכסבורים הם שאותם הימים שיש בהן טומאה כל עיקר אין עולין לספירת ימי נקיותה כי איככה נקראו נקיים והלא מלוכלכים הם וטמאים. ואינו כן. שהרי מצינו בזבה וראית שימי טמאים עולין לה לספירת ימי נקיותה. כל שכן זאת שאינה ודאית. ועוד יש בני אדם שקורין לאותם ז' ימים אחרונים ימי ליבונה. לפי שרוחצה במים חמים. ומתלבנות בבגדים נאים. וכולם אינן פורשות עכשיו מן הטומאה ואוכלות ושותות עם בעליהן. ועושין לבעליהם כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה. מזיגת כוס. והצעת המטה. והרחצת פניו ידיו ורגליו באותו ליבון שלהם: ותשובה לה ממה ששנינו בפ"ק דשבת. כיוצא בו לא יאבל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. פי' כיוצא בו. לעשות סייג וגדר והרחקה לעבירה. שאמרו לא יאכל הזב עם הזבה. וכל שכן טהור עם הזבה. מפני הרגל עבירה שמתוך שמתייחדים יבא לבעילת זיבה שהיא בכרת. ותני עלה. תני דבי אליהו מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה. ושימש תלמידי חכמים. פי' ושימש תלמידי חכמים להסבירו סתימות המשניות וטעמיהם. והוא נקרא תלמוד: ומת בחצי ימיו. והייתה אשתו נוטלת תפילין ומחזירתם בבתי כנסיות ובתי מדרשות. אמרה להם כת' בתורה. כי היא חייך ואורך ימיך. בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו. ולא היה אדם שמחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה אמרתי לה בימי נידותיך מהו אצליך. אמרה לי [ח"ו אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי ליבוניך מהו אצלך] אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר. ולא עלתה על דעתו לדבר אחרת. אמרתי לה ברוך המקום שהרגו. שלא נשא פנים לתורה. שהרי אמרה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. כי אתא רב דימי אמר מיטה אחת הואי. במערבא אמרי סינר מפסיק בינו לבינה. פי' נידותייך. כל שבעה של ראייה ראשונה. ואליהו שמע בישיבה של מעלה שנענש על כך אותו תלמיד. ולפיכך שאל לה איסור נידה משאר איסורים ומה ששאל על הנידות תחילה ואחר כך על הליבון לפי שהיה רוצה שתתוודה. וכן אמר לה בחייך אמרי לי בנידותייך מהו אצליך. דשמא נכשל בהם. ולפיכך נכרת. אמרה לו חס ושלום. כו'. והשתא אודי לי מיהא בימי ליבוניך. מהו אצליך. אמרה לו. כו'. ואותם ימי ליבון ששאל לה אילו הן ז' נקיים שזבה יושבת בהם מן התורה. ולא אותם ז' שהחמירו על עצמם. לפי שבאותו זמן עדיין היו מחזיקות בדין תורה. שהרי אותו מצינו שהיה בעת התנאים. כדקתני להם מעשה. כו'. ואותה חומרא מימי ר' זירא ואילך היתה. שהרי הוא אומרה בכל מקום. ועוד שר' בסוף התנאים היה. ומצינו בימי ר' בפירוש שלא היתה אותה חומרא דתניא בפ' אחרון דנידה. התקין ר' שאם ראתה יום אחד תשב ששה והוא. שנים ששה והן. שלשה תשב שבעה נקיים. ותקנה ז' שלר' אינה דומה לאותה שלר' זירא. הא למדת מיכן. שהליבון של אותו תלמיד לא היה כזה שנוהגות בעצמם אלא ליבוניך. כגון זבה. שסופרת ז' נקיים משפסקה. וצריכה להיות לובשת לבנים לבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה. בנדת טומאתה. פי' עד שתבא במים לטבילה. בנידה דמייתינן. משתהיה בנדתה. בהוייתה תהא. עד שתבא במים. בת"ב. מיטה חדא הואי ורחבה ולא קירוב בשר הואי. וסבר דשרי בהכא. סינר. פורצייט. שהאשה חוגרת בו ומגיע ממתניים ולמטה. הרי משנה. הרי ברייתא. מיכן אתה למד שאעפ"י שמתרחצת בחמין ומתלבנת באותם ז' נקיים. והן נקיים לבנים בלא ראיית דם אעפ"כ אינה יוצאה מידי טומאתה עד שתטבול. לפי שלא מצינו שום טהרה במים חמים ושאובים. ואע"פ שעשתה כל כך אסורה ליגע לבעלה. כדתנן במסכת כתובות. כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזינת הכוס והצעת המיטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שיש חימוד בזו המלאכה יותר משאר מלאכות. ומתוך חימוד באים לידי עבירה. וכל זמן שלא טבלה ישנה בהיכרת. ואעפ"י שיש בה ז' נקיים. כדילפינן ג"ש בבשר על גבי גחלים. דמה זבה הבא עליה כל זמן שלא טבלה ישנו בהכרת. לפי שאינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול ואפי' חשב מאה ואלפים נקיים. כדא' ואחר תטהר. אחר מעשה תטהר כלומר אחר מעשה הטבילה. אף נידה נמי אינה יוצאה מידי טומאתה לעולם עד שתטבול. ולפיכך אסורה לקרב אצל בעלה לעולם עד שתטבול: כך ראיתי את ר' נוהג. ואפילו במסירת מפתח או שום דבר מידו לידה היה פורש: ת': ובתשובות הגאונים מצאתי: שבעת ימים תהיה בנידתה. קמאי או בתראי. מאן דבעי הכי סבירא ליה דצריכה האידנא ארבסר יומי. ולא הכין הוא. אלא צריכה למינקט שבעה נקיים. הילכך אי חד יומא חזיא ליה. חד ושבעא נקיים הא תמניא. ואי תרין יומי חזיא. תרין ושבעא הא תשעה. ואי תלתא יומי חזיא ליה. תלת ושבעה הא עשרה. וכן כל דחזיא. דילמא ודאי דחזיא שבעה. דצריכה למינקט ארבסר יומי. אבל לא חזית דמא שבעא יומי ליכא אלא למישבק כל יומי דחזיא ומינקט שבעא יומי ותו לא. דכת' שבעת ימים תהיה בנדתה. על שבעא יומין דמן תחילת נידתה קאי ולא על שבעא יומין נקיים: עוד מצאתי בתשובות: משפט הנדה כך נמסר בידינו וכן מנהג בנקיי הדעת. משעה שרואה בין פוסקת ביום שני ורוחצת בין שפוסקת ביום ד' ורוחצת מונה שבעה ימים ואינה נוגעת בבעלה. ואינה אוכלת עמו. שנאמר שבעת ימים תהיה בנדה. וסתם נדה דאורייתא היתה מונה ז' ימים מראיה ראשונה. בין רואה בכל יום. בין אינה רואה. ולהכי מחזקינן להו כולהו שבעא יומי בטומאה משום פרישות. דאינה אוכלת עמו ואינה נוגעת בו. אבל לעיניין טבילה כך הוא. ביום שפוסקת הדין שתרחץ ותלבין עצמה בבגדים ותסיר בגדי נידותה מעליה כדי שלא תתגנה על בעלה ותספור שבעה נקיים לבד מיום שפסקה בו. אם ראתה באותו יום. אבל אם ראתה באותו יום או באותו לילה שרוחצת סופרת ז' נקיים (עד שאותו) [מלבד אותה] יום שרחצה בו. ולסוף שביעי סמוך לטבילתה הדין שתחוף ראשה במסרק ובמים חמין דחציצת שער דאורייתא. דאמר מר ורחץ את בשרו במים. את הטפל לבשרו. ומאי ניהו שערו. ואמר רבה בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינם חוצצות. שתים אינו יודע. ור' יוחנן אומר אין לנו אלא אחת. ולהכי לא תחוף אלא בחמין. דאמר אמימר משמיה דרבא אשה לא תחוף אלא בלילה. קשיא הילכתא אהילכתא. לא קשיא הא דאיפשר. הא דלא איפשר. דאי איפשר למיעבד בלילה סמוך לטבילתה חופפת בלילה. ואי לא חופפת ביום וטובלת בלילה: ת': ע"כ: ואם תאמר וכי מאחר שמצינו שנדה צריכה טבילה. מה זו טהרה שעושות בחמין. דע והבן שהנשים בדאוה מתוך לבם. לפי שבשעת נידותם היו מחליפות בגדיהם ולובשות בגדים המכוערים. כדי שיתגנו על בעליהן. ולא יבואו לידי הרגל עבירה. ואחר שהיו פוסקות מנידותם היו רוחצות ולובשות בגדים נאים. לפי שהיה קשה להם להתגנות כל כך. ואשר ראו כתוב ימי ליבון האשה התחילו לומר שאילו הן ימים שדברו חכמים. והתחילו לעשותם קבע. והיו הנשים משרתות את בעליהן באותן הימים. ואסור לעשות כן. דהא דאמרי' לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל. עד שתטבול קאמר. ויישר כח האשה שאינה מתלבנת ואינה רוחצת ומתגנה לעולם על בעלה עד הטבילה. שכשם שישנה בהכרת בעת טומאתה כן היא בהכרת עד שתטבול. כאשר פירשתי. ולכך לא תלבן: ועוד יש רעה חולה שדבקו בה. מתוך שנהגו באותה רחיצה שעושות בימי ליבון שלהן. התחילו לעשותה קבע. ושכחו עיקר רחיצה סמוך לטבילה שנעשית כהילכתה. וכמעט שבאות לידי ממזרות גמור שהרי אותה רחיצה רחוקה מן הטבילה. וכבר יבשו עליהן כל חבורות וגרבים. וחוצצין. ואין עולה להם טבילה. ומשמשות בהן. נמצאו נבעלות בנידותן. ובועליהם בועלי נידות. וכולן במזיד בהכרת. ולפיכך מצוה להשכיח אותו מנהג. ולהשפילו. ולהחמיר עליהם. שמתוך שעשו אותה קבע התחילו לומר לא אילו מטהרין אלא אילו מטהרין. מידי דהוה אבא ראשו כו'. שגזרו רבותינו ביציאת שבת. הבא ראשו ורובו במים שאובין טמא לפי שהתחילו לומר כמו כן. ומ"מ צריך סמוך לטבילה ללבן ולרחוץ את עצמה בחמין. ולשרות שערות ולחפפם. כדא' בפ' אחרון דנדה. דבעינן סמוך לחפיפה טבילה. לפי שלא יהא דבר חוצץ על בשרה. שאפילו חבורה קטנה חוצצת. כדאמרי' הני רבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי משום דאכתי לחים הם. מיכן ואילך חייצי. דהוו יבישי. ואמטו להכי צריכה חפיפת חמין. לשרות בהם כל שערה. ואיכא למישמע דחפיפה בגוף היא. דאמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה אינה צריכה לחוף ולטבול. ואם לא צריכה לחוף ולטבול. ואיכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול. ואם לא צריכה לחוף ולטבול. והלכה כאיכא דאמרי. והכי קיימא לן. ומדקאמר ונמצא לה דבר חוצץ. בהדי חפיפה. אלמא חפיפה בגוף הוא. דאי בראש מאי איריא חציצה דנקיט גבי הראש טפי משאר הגוף. אלא ש"מ דבגוף הוא ש"מ. ויש שטועים באותה חפיפה ואומרים דהא דבעינן סמוך לחפיפה טבילה חפיפת הראש קאמר. כאותה חפיפה שמוצאין בראש. דאמרינן גבי נזיר לא יחוף את שערו באדמה. ואמרי' חפיפה זו בראש היא. ואינם מצריכין סמוך לטבילה חפיפה בגוף. אבל על שפת הים מצריכין חפיפה בראש. ויש להשיב על דבריהם שהרי כמה חפיפות מצינו בגוף דאמרי מי שיש לו שם על בשרו הרי לא יחוף ולא יסוך בשמן. ואמרי' (האי) מישחא דחפיפותא. משיחא שדרכה לחופפה על גרב וחבורה. הא למדת שחפיפה בגוף היא. ועוד תשובה אחרת. שהרי בפירוש יש לשמוע שאותה חפיפה אינה אלא בגוף. דאמרי' התם מהו שתחוף ותטבול בלילה. מר זוטרא שרי. ורב חיננא מסורא אסר. א"ל רב אדא בר אהבה לרב חיננא מסורא לאו הכי הוה עובדא. באינשי ביתיה דאבא מרי ריש גלותא דאייקוט. ועייל רב נחמן בר יצחק לפיוסה. ואמר לה עבדי חסרת. דודי חסרת. טשטקי חסרת. כלומר עברי חסרת. [להסיק] (להסית) האש. דודי חסרת. לחמם בהם מים. טשטקי חסרת. לישב עליו בשעת רחיצה. שכן דרך אותה רחיצה שקורין שודפונדרא. דאילו לחפיפת ראש כולי האי מיבעיא. אלא ודאי לחפיפת הגוף קאמר. ש"מ: וצריכה אשר, לפרכס את ראשה ולנקר את שיניה כדי שלא ימצא בהם לא עצם ולא בשר ולא קיסם כדאמרינן. מעשה בשפחתו של ר' שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת. ולגלח ציפורניה כדי לנקר מן הובל שלא יהא חוצץ בפני הטבילה. והני מילי בשיניים. ובציפורניים כמו כן. אבל בית הסתרים ובית הקמטין אינן צריכין טבילה. ואעפ"י כן צריכין הדחה. כדתניא בית הקמטים ובית הסתרים אינם צריכין שיבא בהם מים. ואמר רבה בר רב עולא נהי דביאת מים לא בעינן. מקום הראוי לבא בו בעינן. כדר' זירא. דא"ר זירא כל הראוי לבילה כו'. ושאין ראוי לבילה כו'. והיינו דקאמר רבא בפ' אחרון דנדה. לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים. ואע"ג שאינה צריכה לפתוח פיה ולהכניס מים לתוכה. דהא בית הסתרים היא. ולא בעיא טבילה אפי' הכי חציצה פסלה בה כדר' זירא. דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. הכא נמי מקום הראוי לבא מים בעינן וליכא למימר כי איתמר הנהו שמעתתא דחציצה במסכת נדה לטהרות. אבל לבעלה לא. כדמוכח ביבמות בהחולץ. דתניא כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה. והא נידה בנידה לבעלה קמיירי. להתירה קאמרי. דומיא דגר ועבד משוחרר. דאי בנידה לטהרות לטהר את הטומאה צריכא למימר דחציצה מיפסלא לטבילה. והא גבי חציצה לטהר את האדם לטהרות. כת' ורחץ את בשרו במים. וגבי נידה לא כתיביא לא חציצה ולא טבילה. אלא כולהו טבילות מהתם ילפי' להו דחציצה פסלא לחו. ועוד אי בטהרות מיירי מאי שנא דנקט נידה טפי מטמא מת וטמא שרץ. אלא ודאי בנידה לבעלה מיירי. ואע"ג דאית ספרים דגרסי במסקנא דההיא שמעתתא דלית הילכתא ככל הני שמעתתא. כי איתמר ההיא לטהרות. אבל לבעלה לא. שיבוש גמור הוא. ול"ג ליה. דהא מייתי סייעתא ממילתא דריש לקיש. והא מילתא לא דמיא מידי לכל שמעתתא דאמרי' לעיל. והכי גרס' לקמן. א"ר שמעון בר לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. ול"ג כי הא דריש לקיש. ובסיפרו של רבינו יצחק בר' מנחם לא גרסי' ליה. וכן הנהיגה אחותו מרת בילא משמו את בנות עירה. לחטוט את שיניהם קודם טבילה: וכן השיב רש"י נ"ע: והא לך תשובתו: צריכות נשים לחטוט את שיניהם קודם טבילה דאע"ג דבית הסתרים אין צריכין ביאת מים מקום הראוי לבא מים בעינן. כדר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת. והבא לומר לא אמרו חכמים כן אלא לעיניין טהרות אבל לעיניין אשה לבעלה לא. שנינו בברייתא בגמרא דהחולץ כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה. והכא בנידה לבעלה עסיקינן. דאי לטהרות פשיטא. מאי שנא משאר טהרות ועוד דומייא דגר ועבד משוחרר. שאין טובלים לשם טהרות. אלא לאיסור והיתר. אבל אין להורות כן. שלא להוציא לעז על הראשונות. ועוד דההיא מעשה בשפחה של בית ר' שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת. ואם תאמר יחידאה היא ויחיד ורבים הלכה כרבים. חדא דמימרא הוא וליכא דפליג עלה. ועוד דרבנן בתראי סמכו עלה וקבעוה. דאמרי' דרש רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים כו'. עד מסקנא וכולה ההוא שמעתתא לעיניין אשה לבעלה. ובימי רבא לא היו טהרות. שמיום שפסקו מי חטאת כולנו טמאי מתים. ואין לנו לטהרה עד שיבא מקוה ישר' לזרוק עלינו מים טהורים לטהרנו: שלמה בר' יצחק ז"ל: ועוד צריכה אשה שתסיר מעליה כל גלד וחבורה וגרב שלא יחצוץ על בשרה. ומכה של הקזה עד שלשה ימים לא תחצוץ לפי שעדיין המכה לחה ופתוחה. מיכן ואילך חוצצת: חולי שבעין שקורין קצידא. אם לח אינו חוצץ. אם יבש חוצץ. דאמר מר לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ. ואימתי נקרא יבש כשמתחיל לירק. אם פותחת עיניה ביותר גב העין חוצץ למעלה. דא"ר יוחנן פתחה עיניה ביותר או שעצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה: כשטובלת פושטת זרועותיה לכאן ולכאן. ופורסת כפיה. ומרחקת אצבעותיה זה מזה כדי שיכנסו המים ביניהם. דאמר ריש לקיש לא תטבול אלא דרך גדילתה. שכן דרכה של אשה כשהיא אורגת פושטות זרועותיה לכאן ולכאן: אמר רבא בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינם חוצצות שתים איני יודע. הכי א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא נימא אחת. וה"ג בברייתא ורחץ את בשרו במים. מלמד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים. את בשרו. את הטפל לבשרו. ומאי ניהו שערו. שמצינו במסקנא דשמעתא. במסכת נידה שאם רוב שערה קשור אחת אחת בין מקפדת בין אינה מקפדת חוצץ ולא עלתה לה טבילה. וצריכה לחוף ולטבול. אי נמי מיעוט שערה ומקפדת חוצץ. שתים ושלש קשורין בין מקפדת בין אינה מקפדת אינם חוצצין. ושאר כל דבר הנמצא בבשרה סמוך לטבילה אם מקפדת בו צריכה לחוף ולטבול פעם שנייה. ואם אינה מקפדת עלתה לה טבילה ומותרת לבעלה. דתנן במסכת מקוואות. זה הכלל כל שמקפיד עליו חוצץ. ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ועוד שמעינן מהתם ראשה בזמן הזה צריכה לטבול בליל שמיני. ואם עושה אותה בשביעי אינה טובלת כי אם סמוך לשקיעת החמה. שלא יהא לה פנאי לשמש עם בעלה קודם שתחשך. מידי דהוה אזבה ודאית דאורייתא. שאעפ"י שזבה טובלת בשביעי לנקיותה מבעוד יום. כדכת' ואחר תטהר. אחר מעשה תטהר. ואפי' מבעוד יום. שאע"פ שצריכה ז' נקיים. כיון שישבה ו' נקיים ומקצת השביעי אמרי' מקצת היום ככולו. ויכולה לטבול הזבה מבעוד יום דבר תורה אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן. שמא תבא לידי ספק. שתיבעל לאחר טבילתה מיד ותראה דם אחר שתיבעל. ותסתור כל מה שלפניה ונמצא בועל נידה למפרע. ולפיכך אסור לעשות כן. והוא הדין נמי לזבה שאינה טובלת ביום. וכדא' נמי התם. א"ל רב פפא לרבא מכדי כולהו ספק זכות שוינהו לטבול ביום שביעי. א"ל משום דר' שמעון. דתניא ואחר תטהר. ר' שמעון אומר אחר מעשה תטהר. אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן. והיינו היכא דתטבול ביום שביעי. והוא הדין נמי היכא דטבלה בשמיני. הילכך לא תטבול אלא סמוך לשקיעת החמה. או בליל שמיני. ואף אם באת לטבול חוץ לזמנה [אינה] טובלת ביום. כגון שאם עבר ליל שמיני ולא טבלה ממתנת עד ליל תשיעי. אבל ביום שמיני לא תטבול משום סרך בתה. שמא תראה בתה שהיא טובלת ביום ותלמד לעשות גם היא כמו כן. ותאמר אמי טבלה ביום גם אני אטבול ביום. והיא לא ידעה שמה שעשתה אמה בשמיני היה והיא טובלת בשביעי. שבו אסור לעשות כן משום ספק זבה. אבל מחמת האונס שמתייראה שלא יזיקו לה גוים. כגון שעושין בכמה מקומות שרודפים אחריהם במקלות ומכין אותה מותר לעשות ביום שמיני. או היכא דאיכא למיחש משום גנבי או משום ביעתותא דליליא או משום צינה טובלת ביום שמיני או ביום תשיעי או באיזה יום שתרצה משמיני ואילך. והכי אמרי' במסכת נידה: אמר רבא נידה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה. משום סרך בתה. ורב אידי בר אבין אטבול ביממא דתמניא משום ארייותא. ורב אחא בר יעקב משום גנבי. ורב יהודה משום צינה. ורבה משום אבולאי. והאידנא נמי איכא למיעבד הכי היכא דאיכא סכנה. והיכא דליכא סכנה לא תטבול אלא בלילה ומ"מ [אינה] צריכה להמתין עד צאת הכוכבים ויכולה לטבול קודם שתחשך סמוך לשקיעת החמה. דמאי ניחוש בה משום ספק זבה הואיל ומחשיך ובא אין לחוש אפי' טובלת בשביעי והתם נמי פסיק תלמודא. והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. אבל ליל טבילתה לא תחוף שמתוך שמהומה לביתה ממהרת טבילתה ולא חייפא שפיר. ואי לאו משום האי חששא מוטב שתחוף בליל טבילתה. הא היכא דאיפשר לחוף ביום חופפת ביום. כגון שאורעה ליל טבילתה באמצע ימי החול. משום דהכי שפיר טפי. דאי חייפא בליל טבילתה אימר לא חייפא שפיר: והיכא דלא איפשר לחוף ביום. כגון שאורעה טבילתה במוצאי שבת חופפת בערב שבת ולא תטבול למוצאי שבת עד שתחזור ותחוף את ראשה: ואם חלו שני ימים טובים אחר השבת ואורעה טבילתה בליל שני של יום טוב. דהשתא אינה יכולה לחוף בליל טבילתה ולא ביום שלפני טבילתה חופפת בערב שבת. דמוטב שתקדים חפיפה יום או יומיים משתאחר לשמש עם בעלה יום אחד ותבטל מפרייה ורבייה: והאידנא לא חיישינן שמא ירבו נוטפים על הזוחלין. ומטבלינן בכל נהרות שבעולם בין בימי ניסן בין בימי תשרי. דמילתא דלא שכיחא הוא. ולא סבירא לן כשמואל ולא כאבוה: ומתקנת ר' זירא ואילך מחמרינן עילוון. ומחזקינן כל היולדת בין מפילות בין יולדות וולד קיימא. כיולדות בזוב. דילמא ראתה דם בשופי קודם לידה. ובו נעשית זבה. וכר' זירא. והילכך אין האשה טהורה לבעלה בימי לידתה עד שתפסוק ז' נקיים. חיישינן שמא ילדה בזוב. וטועה היא. לפיכך האשה בזמן הזה לאחר ז' ימי טומאה לזכר ושבועיים לנקבה אם פסקה סופרת ז' נקיים בבדיקה בלא ראיית דם וטובלת ומשמשת. ואחר שטבלה יושבת על דם טוהר. שכל דמים שהיא רואה טהורים. ומותרת לבעלה עד מלאת ארבעים לזכר ושמונים לנקבה מיום שילדה. ואעפ"י שרואה דם קראו הכת' דם טוהר. ואפי' ראתה כל ל"ג לזכר וס"ו לנקיבה רצופים דם טוהר הוא לה. ואפי' בדיקה אינה צריכה אלא תשמש ביום ראייתה נמי בלא שום טבילה. ויולדת נקבה אם לא ראתה בתוך שבועיים ללידתה אלא שפסקה בינתיים סופרת ז' נקיים בתוך השבועיים עצמם ועולין לה. אע"פ שהיא אסורה בתשמיש בתוך השבועיים. מיהו לימי ספירתה עולין לה. שכך שנו חכמים ימי לידתה שאינה רואה בהם עולין לה לימי ספירת זיבתה. וטובלת לאחר שבועיים ותשמש. אבל בתוך שבועיים מ"מ אינה יכולה לשמש. אפי' ספרה בהם ז' נקיים. דהא כת' וטמאה שבועיים כנידתה. אבל אם לא פסקה ז' נקיים אחר לידתה לעולם היא אסורה עד שתפסוק ז' נקיים ותטבול. דבעינן נסתם הטמא ונפתח הטהור. וכן נמי אם פסקה מן הדם שני ימים או שלשה מסוף ימי טומאה של זכר. או מסוף י"ד ימי טומאה של נקבה מוספת עליהם שאר ימים נקיים מימי טהרתה והיא מותרת לבעלה שאר הימים: וכן הלכה: דהא רבא סבירא ליה כי האי מתניתא דקת' ימי לידתה. שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. כדא' בבנות כותי'. ופסקי' בשאלתות דרב אחאי הילכתא כרבא חוץ מהלכות יע"ל קג"ם שהלכה כאביי: וביום מלאת ארבעים לזכר ושמונים לנקיבה לערב צריכה לפרוש מבעלה ואסורה לשמש כל אותו הלילה ואפי' אינה רואה. שכך שנינו היושבת על דם טוהר אסורה לשמש. וכמה אמר רבא עונה. מאי טעמא הואיל והוחזק מעיין פתוח. כלומר מפני שהורגלה עד עתה לשמש עם ראייתה חשו חכמים שמא תראה הלילה ולא תרגיש לפרוש כשם שלא הרגישה עד עכשיו. ועכשיו דם ראייתה טמא הוא: ת' ואני הכותב מצ' בה"ג דרב יהודאי גאון: והיכא דקא שפעה מתוך שבעה לאחר שבעה. או מתוך ארבעה עשר לאחר ארבעה עשר. דלא אפסיק בין דם טמא לדם טהור. אי נמי מתוך ל"ג דזכר לאחר ל"ג דזכר. או מתוך ס"ו דנקבה לאחר ס"ו דנקבה דלא אפסיק בין דם טהור לדם טמא אסירה עד דפסקה ז' נקיים. וטבלא והדר משתרייא. מאי טעמא משום דכולהי נשי דהאידנא ספק זבות נינהו. ונדה דאורייתא לית לן. ויולדות נמי יולדות בזוב נינהו. וכיון דיולדות בזוב נינהו. קיימא לן כל היולדות בזוב עד דפסקה שבעה נקיים אסירא. ואע"ג דעיילא לה בימי טהרה כמה יומי. אי נמי שלימו להו כולהו ימי טהרה כיון דלא פסקה ז' נקיים אסירא. דהא זבה ניהו. אבל ודאי אי פסקה לה ז' ימים נקיים אם טבלא ומשתרייא. ואי חזייא דם בימי טוהר כולי דם טוהר הוא. עד מלאת מ' לזכר ופ' לנקבה. והיכא דלא חזאי דם בתוך ימי לידתה עולין לה לספירת זיבתה: ע"כ לשון ה"ג: ת': תני ר' חייא כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפין לאשה. תנא משמיה דרי' מאיר כל אשה שדמיה מרובים בניה מרובים: תניא ר' מאיר אומר מפני מה אמרה תורה נידה שבעה. שמפני שרגיל בה קץ בה. אמרה תורה תהא טמאה שבעה כדי שתהא חביבה עליו ביום טבילתה כיום הכנסתה לחופה:

2אלו דברי הרב הצרפתי על אודות בני ישר' הכשירות: וברכת טבילה וסדר טבילה כת' למעלה בהילכות חתן: