מחזור ויטרי, הלכות שחיטה לד

1תקלד. תניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתיך. מלמד שנצטוה משה על הוושט ועל הקנה. ועל רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. והני מילי בדיעבד אבל לכתחילה צריך שנים בין בבהמה בין בעוף. וכן כתב רב אלפסי. ורובו של אחד כמוהו. ודוקא רוב הנראה לעינים. ודוקא בדיעבד. אבל לכתחילה מיבעי ליה למשחט כולי סימן. ע"כ: בריש פירקא דהשוחט מוכח יתר עוף על הבהמה שצריך לנקוב את הוורידין בשעת שחיטה או בקוץ או בסכין. משום דם ולא שום שחיטה. הואיל וצולהו כולו כאחת. והיינו דאמרן חכמים בפ"ק דברכות הזהרו בוורידין כר' יהודה: ת': והכי אמר בהשוחט לא לכל אמר ר' יהודה עד שישחוט את הוורידין אלא בעוף הואיל וצולהו כאחד. אבל בהמה הואיל ומנתחא אבר אבר לא צריכא. ותניא כוותיה. ובתשובות הגאונים פסיק דאף בהמה צריך שישחוט את הוורידין. דזימנין דצולהו כולו כאחד: גרס' בפ' השוחט. אחד בעוף. איתמר ר' נחמן אומר ושט או קנה. אחד תנן או האי או האי. רב אדא בר אהבה אמר ושט ולא קנה. והילכתא כרב נחמן: ההוא בר אווזא דהוה בי רבה ונפק ואתא כי ממסמס קועיה דמא. אמר רבא היכי ניעביד נישחטיה והדר ניבדקיה. דילמא במקום נקב קשחיט. ניבדקיה והדר נישחטיה. והאמד רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. א"ל רב יוסף בריה ניבדקיה לקנה ונישחטיה לקנה ונכשריה. והדר ניהפכיה לוושט וליבדקיה. אמר רבה חכים יוסף ברי בטריפות כר' יוחנן: מתני'. השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשירה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין. אפי' אחד מלמעלה ואחד מלמטה שחיטתו כשירה. אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות כשר. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וליכא. והילכתא כרב. דקיימא לן הילכתא כרב באיסוריה. ועוד (דההיא) [דההוא] תורא דאתשחיט בשנים ושלשה מקומות. עייל רב יצחק ושקל משופריה שופריה: ע"כ: ויהא אדם זהיר בבדיקת סכין לבודקו יפה אבישרא וטופרא ותלתא רוחתא. שהן שש בדיקות קודם שחיטה. וכמו כן לאחר שחיטה. ובין כל שחיטה ושחיטה יבדוק פן יפסיד הראשונות. שאפילו כמה בהמות ועופות ולא בדק בינתיים. ואחר האחרונה בדק ונמצא הסכין פגום כולן פסולות. דחיישינן שמא בעור הראשונה נפגמה. ואשתכח דכולם שחוטות בספק סכין פגומה. וספיקא דאורייתא לחומרא. ואם שחט ולא בדק אחר שחיטה ושיבר בה עצם ומצאו פגום כשירה. דתלינן שנפגם בעצם ששיבר. והני מילי שבדק קודם שחיטה. אבל אם לא בדק קודם שחיטה פסולה. ואפילו אם שיבר בה עצם לא תלינן בעצם. כדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה. ושמא הסכין היה פגום קודם שחיטה. וצריך להראות הסכין קודם שחיטה לחכם לבודקו. ואין צריך להפציר בו. שלא אמרו חכמים להראות הסכין אלא מפני כבודו של חכם: ת': מניין לבדיקת סכין מן התורה. שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם. מלמד שבדק שאול את הסכין ונתן להם: ת': שחט בסכין שיש בה פגומות אוגרות משתי רוחות פסולה. דמורשא קמא מחליש [ומורשא בתרא] בזע. ואם יש בה מסכסכת שהיא מרוח אחת. וקיימא ארישא דסכינא. וברור לו שלא הביא כשירה בדיעבד. ואי לא קיימא ארישא דסכינא אפילו הוליך ולא הביא פסולה. מאי טעמא חורפא דסכינא מחליש העור והבשר. ומורשא בזע את הסימן: סכין עולה ויורד. ודמיא לסאסאה. זקן שיבולת. אשפרא. כשירה לשחוט בה לכתחילה. סכין רעה שאין חידורו חריף. אפי' הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשירה. ובלבד שיהא ברור לו שלא שהא: א"ר זירא שיעור סכין חוץ לצואר כמלא צואר. דהיינו שני צוארים. והני מילי בזמן שהוליך ולא הביא. או הביא ולא הוליך. ואי איפשר לו לחתוך סימנין בלא דרסה אלא א"כ ארוך הסכין כשני צוארים. אבל הוליך והביא אפי' כל שהוא אפי' באיזמל. תער דק וקטן. כשר. ובלבד שלא יהא לו קרן בראשו המשפע כלפי חידודו. שמתוך שקטן מאד מתוך שמוליך ומביא ישמט מן הצואר ויש לחוש פן יחליד או ינקוב הסימנין: ת': והכי אמר בהשוחט. ובאיזמל שאין לו קרנים. איכא מאן דאמר הני מילי בעוף שצוארו דק. אבל בבהמה לא: רב אלפסי: ת'. ת': ורבנן דרשו שצריך שחיטה מהאי טעמא דכת' וזבחת ואכלת. מה שאתה זובח אתה אוכל. ואיכא נמי דרשא אחרינא שלא ישחוט לא ברגל ולא בכנף ולא בשום אבר. אלא בקנה ובוושט. דהכי משמע וזבחת. מקום שהמאכל זב חתכיהו ושחטיהו. ורוב אחר בעוף ורוב שנים בבהמה נפקא לן מכאשר ציויתיך. אש"ר. א חד בעוף. ש נים בבהמה. ר וב אחד. רוב שנים. ומנא לן דהאי רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה משתעי. אימא איפכא. א"ל מכדי הכי מסתברא. אחד בעוף. ורוב שנים בבהמה. דהכי משמע על שנים שרי בבהמה. דהכת' הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם. דגמרא גמיר לה דעופות מרקק המים נבראו ודין הוא שיהו עופות כדגים ואין מחוייבים שחיטה. דכתיב הצאן ובקר ישחט וגו'. ואם כל דגי הים יאסף. דמשמע צאן ובקר בשחיטה. דגים באסיפה. דלא איצטריכו שחיטה. ועופות הושוו להם. דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וגו'. ומדפטירי הני משחיטה הני נמי פטירי דבני מים נינהו. אלא משום הכי חייבו רבנן שחיטה לעופות דמקצתו מקרקע נבראו, דכתיב וייצר י"י אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים. והאי דאית ביה מן המים לא מחייבו. לפיכך סגי ברוב אחד. ולבהמה איצטריך שנים. וחיה בכלל עוף. דכתיב אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו'. ת': שחט סימן וחצי בבהמה פסולה. אעפ"י ששיעור זה גדול מרוב שנים. דרובו בכולן. ובעוף כשירה. שני חצאי סמנין בין בעוף בין בבהמה שחיטתו פסולה: וורידין לר' יהודה שהא בהם או דרס בהם או החליד בהן כשירה: לכתחילה אסור לשחוט בסכין של גוים. ואם שחט שחיטת כשירה. אבל צריך לקלוף בית השחיטה משום דאגב דוחקא דסכינא בלעא: סכין ששחט בה טריפה או נבלה או אפי' כשירה ידיחנו. והיינו דאמרי' לקמן סכין ששחט בה בעי הדחה. ואם חתך בה צונן בלא הדחה בעי הדחה ההוא צונן. ורותח אסור לחתוך אלא א"כ הדיחו בצונן או יכפרנו. וצריך לבדוק בסימנין אחר שחיטה אם יפה שחט. אם שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. ושלא (תגריס) [הגרים] למטה או למעלה חוץ למקום שחיטה ושלא נעקרו הסימנין. ואם לא בדק אסור באכילה. כדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. כו': השוחט בלילה בלא אבוקה. וכן סומא ששחט שחיטתו כשירה בדיעבד. אבל לכתחילה לא ישחוט אדם בלילה בלא נר: אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות. דאמרי לשרא דימא קא שחיט. אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים עכורים. דלא יכול למיחזי בבבואה. ולא לימרו לבבואה קא שחיט. אוגן. עוגה. חריץ שיש בה מים עכורים: היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט מוציא [ידו] חוץ לספינה ושוחט. ודם שותת ויורד על הפני הספינה. שהכל יודעין שלנקר הספינה הוא עושה ולא לשרא דימא. וכי אסרו לשחוט לתוך ימים ונהרות כשעומד ביבשה. ויכול לישחוט ביבשה. התם איכא חשדא. ואין שוחטין לגומא ריקנית כל עיקר. אלא א"כ יש בה מים עכורים. כדאמרי' מפני שהוא חוק המינין עובדי ע"ז לשחוט בגומא דע"ז. והרוצה לנקר חצירו שוחט חוץ לגומא והני מילי בחצירו שהוא מקום צנוע. אבל בשוק לא יעשה כן. שלא יחקה את המינין. פי' יחזיק ידיהם בחוקותיהם: אין שוחטין לתוך כלי ריקם. שלא יאמרו מקבל דם לע"ז. אלא א"כ ישים בתוכו דבר מיאוס. כגון כיבוד הבית. ואחר ישחוט. ודבר [זה] אנו למידין מדין (אגומא) [גומא], דא' אין שוחטין לגומא ריקנית אלא א"כ יש בה מים עכורים:

2הילכות שחיטה : אמרו חכמים כל טבח שאינו יודע הילכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו אלא א"כ ראהו בקי מתחילתו ועד סוף. דכיון דלא גמיר זמנין דשהי ודריס וחליד ולא ידע שבכך תהא מקולקלת השחיטה: ואילו הן הילכות שחיטה שיהא בקי בהן: שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. עיקור: שהייא היכי דמיא. כגון שהתחיל לשחוט בסימנין. ושהא קודם גמר שחיטתו בין בתחילה בין בסוף בין באמצע. או על ידי אונס. ז) או שנפלה הסכין מידו והגביהה. או שנפלו בגדיו עליו והגביהם לאחוריו. או בית יד מלבושיו אי נמי אתא זיבורא ויתיב על ידיה או עף ונתייגע בתוך השחיטה ובא חבירו ושחט אחר ששהא זה הראשון שיעור שהייה. או הוא עצמו גמר שחיטתו אחר ששהא. בעיניין זה שפירשתי. או בעיניין אחר ששהא. אם שהא כדי שחיטה אחרת כמוה דקה לדקה. וגסה לגסה. ועוף לעוף. והיינו כרב. זהו שיעור שהייה הלכה למשה מסיני. ואעפ"י שכבר שחט רוב ושהא אל יגמור שחיטתו. אך ממתין לה עד שתמות וכשירה. והשוחט את הבהמה אם שהה דווקא כדי לחתוך את סימני בהמה בינונית המוטלת לארץ. וכן עוף לעוף כמותו בינוני. ודוקא כדי לשחוט. וזהו שיעור קטן מאד. והזהיר יזהר בכך ולא יחוס על ממונו. ת': ולית הילכתא כדאמרי' במערבא עד שיגביהנה וירביצנה וישחוט. דקה לדקה. וגסה לגסה. וכו'. דא"כ נתת דבריך לשיעורין. ומיהו רב אלפסי פסק דהילכתא בשמואל ורב יוחנן דפליגי אדרב דאמר כדי שחיטה בהמה לבהמה ועוף לעוף. ושמואל אמר אפי' בהמה לעוף. וכן אמר ר' יוחנן אפי' בהמה לעוף והוו להו תרי שמואל ור' יוחנן. ואין דבריו של אחד במקום שנים. פי' בהמה לעוף. שיעור שחיטת בהמה הוי שיעור שהיה לעוף. ולא עוף לעוף. וזה קולא רבתי: ת': ע"כ: ושהיות מצטרפות. כיצד התחיל לשחוט ושהא מעט וחתך מעט ושהא מעט וחתך מעט. מצטרפות לשיעור שהייה כמותה ופסולה. היה שוחט בקנה ושהא הרבה קודם ששחט חציו ואחר גמר שחיטתו כשירה. מידי דהוה אחצי קנה פגום ובוושט פסולה. שחט רוב הסימנין ושהא שיעור שהייה ואחר כך חתך המיעוט פסולה. דתיקו דאורייתא לחומרא. שחט רוב הסימנין והשליך העוף מידו ושוהא למות. לא יגמרם בתורת שחיטה. ולא יחלידם. דהחליד במיעוט סימנין מהו תיקו. וכל תיקו דאיסורא דאוריית' לחומרא. אם רוצה להמיתו או יכהו על ראשו. או יחתכנו שלא במקום שחיטת או ימתין עד שימות. ואם שחט הרוב ובא גוי ושחט המיעוט נראה להחמיר. ואין כח כל כך להביא ראיה: דרסה. היכא דמיא. התיז הסימנין בבת אחת שלא הוליך ולא הביא אלא הכה בכח כאדם החותך מקל בהרמת יד. או דחק הסכין בכח ונחתכו הסימנין בלא הולכה ובלא הובאה. ומקרא נפקא. ושחט. אין ושחט אלא משך. ת'. וכן הוא אומ' זהב שחוט. ואומ' חץ שחוט לשונם. ת': אבל אם הוליך או הביא. והסכין יש בו שיעור שני צווארין כשירה. כדפרי' לעיל. וכן תנן פ"ב. דבעינן כמלא צוואר. חוץ לצוואר בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך. אבל הוליך והביא אפילו כל שהוא כשר: הלדה. היכי דמיא: החליד הסכין תחת הסימנין וחתכן כלפי מעלה. או בין סימן לסימן וחתכם כלפי מעלה או כלפי מטה. שחתך את האחד כהילכתו והוציא את הסכין וחתך גם השני כהלכתו. או החליד תחת העור וחתך את הסימנין. או החליד תחת צמר מסובך. או תחת מטלית. או תחת דבק הנדבק וחתך העור והסימנין פסולה. עיקר חלדה הלכה למשה מסיני. החליד במיעוט סימנין. פסולה. דתיקו דאוריית' לחומרא: הגרמה. היכי דמיא. מקום הכשר שחיטה משיפוי כובע ולמטה והיינו דשייר בחיטי כל שהוא כלפי הראש. ואין זה לשון בשר קטן שנופל על פי הקנה לעכב הקול. אלא כמין כובע ממש הוא עשוי. ומאמצעיתו ומעלה הולך וכלה. כמין קולם. שקורין הילמא. ואותו שיפוי נקרא שיפוי כובע. חיטי. גלנץ. דמיין לחיטין. ומונחים על פי קנה אצל הכובע. ואי שחט רוב קנה למטה משיפוי כובע דהיינו שייר בחיטי כל שהו כלפי הראש ואחר כך הגרים וגמר שחיטתו למעלה משיפוי כובע ולמעלה מחיטי כשירה. דרובה במקום הכשר שחיטה. ואם לא שחט כי אם חצי קנה במקום הכשר למטה משיפוי כובע דהיינו שייר בחיטי כל שהו כלפי הראש. ואחר כך הגרים למעלה משיפוי כובע ולמעלה מחיטי פסולה. דאין רובה במקום הכשר. והיינו הגרמה. דהלכה למשה מסיני. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש פסולה. כל הגרמה למעלה מחיטי. בשיפוי של כובע, כל הצוואר כשר לשחיטה משיפוי כובע ולמטה עד כנפי הריאה התחתונה. כשתולין את הבהמה ברגליה מתפשטין כנפי ריאה למטה כלפי ראשה של בהמה. והקנה שבין הכנפים פסול לשחיטה. בל שפושטה צווארה ורועה. הצוואר מתפשט מאיליו בלא אונס כשר לשחיטה. ואם אנס אדם בסימנין. או אפי' אנסה עצמה מאיליה ונתפשטה יותר ממה שפושטה אסור לשחיטה. הכשר שחיטה בוושט. וושט נתנו חכמים בו שיעור. למעלה כלפי הראש ער כמה צריך להניח. בארבע אצבעות. ולמטה עד תרבץ הוושט. שאינו מקום הכשר שחיטה. פי' כל שחותכו ועומד במקומו זהו תרבץ הוושט. כל [שחותכו] וכווץ זהו וושט עצמו. והני מילי בשור ובבהמה דקה. ובעוף לא פי' השיעור בו כי אם לפי מה שהוא קטן משור צריך להניח פחות שאין שיעורן גדול כשל שור. למטה כשר לשחוט עד מקום שמתחיל להשעיר. פי' שער שגוררין בסכין. ומשם ואילך נקרא כרס הפנימי ולא וושט ופסול לשחיטה: עיקור. שנעקרו הסימנין ממקום דיבוקם למעלה. או האחד כולו נעקר ממקומו ונפרק מבשר הלחי היינו עיקור. דהלכה למשה מסיני. אבל אם נפרק אפילו רוכו ומיעוטו דבק בבשר הלחי כשרה: שחט ובדק הסימנין ומצא עיקור שהסימן הנעקר נשחט. דאי איפשר לשמוטה שתעשה שחיטה ודאי לאחר שחיטה נשמטה. והני מילי שלא תפס בסימנין בשעת שחיטה. אבל תפס בסימנין ובדק ומצא עיקור פסולה. דאמרי' קודם שחיטה נעקר. ולהכי נשחט שתפס בהן. שחט בעוף סימן אחד ובדק. סימן שני ומצאו נעקר ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט אם לאחר שחיטה. זהו שאמרו חכמים כל ספק בשחיטה פסול: האי מאן דשחיט עוף נדליניה לכרעיה מן ארעא. ונרחיק מן כותלא. דילמא מיסרך ועקר לסימנין. עיקור הלכה למשה מסיני ואפי' בעוף: השוחט את המסוכנת. או בהמה חיה או עוף אם פירכסה בסוף שחיטה כשירה. ודווקא בסוף שחיטה דבעינן דתהוי בה חיותא בגמר שחיטה. ואם לא פירכסה בסוף שחיטה אלא בתחילה או באמצע פסולה. והכי מוכח. היכי דמיא מסוכנת שצריכה לפרכס. כל שמעמידין אותה ואינה עומדת. ואפי' אוכלת קורות שיש לה חוזק כל כך בשיניה: בהמה דקה מסוכנה. שהיתה ידה כפופה ופשטתה ולא החזירה פסולה. שאין זה אלא הוצאות נפש. הכי קים להו לחכמים. היתה ידה פשוטה וכפפתה כשירה. בד"א ביד. אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשירה. ועוף מסוכן אפילו לא ריפרף ולא כישכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס וכשר. והני מילי בשאין יכולה לעמוד. אבל כשיכולה לעמוד כשירה בלא פירכוס: והשוחט צריך לברך עובר לעשייתו. על השחיטה. ואם לא בירך הפסיד שכר ברכה והבשר כשירה. השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשירין: