מחזור ויטרי, הלכות לולב שפ

1שף. ומוציאין שתי תורות וקורין כיום אתמול כי יעבור. ומפטיר ותשלם כל המלאכה (מלכים א ז׳:נ״א). עד בהוציאי אותם מארץ מצרים: דמתוך שבסוכות היה יום חינוך הבית כשנגמר מפטירין בחג בהשלמתו: ועומדין למוסף: מפני חטאינו: ופסוקי מוסף כיום אתמול. ולא יאמר ביום השני כלל לא בקריאת התורה ולא בתפילת מוסף. כי היכי דלא ליזלזלו ביה לפי שכבר העדתה וקראת אותו מקרא קדש. ולא נאה לקרותו עוד שני. שהרי כבר קראתו חמשה עשר. וכיוצא בו שנינו לאחר שעשיתו קודש תעשהו חול: ת'. ורבינו אליהו היה אומ' שצריך לומ' בין בספר תורה בין בתפילה. וביום השני. עם ובחמשה עשר יום. לפי שאנו בקיאין בקיבועא דירחא. ונניח את קרבן י"י אשר אנו יודעין בבירור שזהו יומו. ונאמר את אשר אנו יודעין בבירור שאינו יומו משום גזירה: ומה שאומ' לא שעשיתו כו'. הרבה אנו קורין בתורה שאינו מן היום. וגם בתפילה כמו כן. בכל ימי חול המועד: ונראין דבריו עיקר: ת':

2ובתפילת ערבית של מוצאי יום טוב. מתפללין אתה חננתנו. כמו שמתפללין במוצאי שבת. ומבדילין על הכוס במוצאי יום טוב. וסימן י"ה. יין הבדלה. אבל אין מברכי' על המאור ועל הבשמים. דא"ר זירא יום טוב שחל להיות באמצע שבת או' המבדיל בין קודש לחול. וצריך לומ' בין יום השביעי כו'. מאי טעם' סדר הבדלות הוא מונה: שהבדלות מן התורה הם. בין קדש לחול. ולהבדיל בין הקדש ובין החול. בין אור לחשך. ויבדל בין האור ובין החשך. בין ישר' לעמים. ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. בין יום השביעי. כו' היינו בין קדש לחול. אלא רבעי למיפרשיה סמוך לחתימה: ספ"ק דחולין: ת'. ואע"ג דחולו של מועד נקרא מקרא קדש. אפילו הכי לא ניבריך המבדיל בין קדש לקדש. שהרי הוא מותר במלאכת דבר האבד: ת': לשבת וסוכה גומרי' את ההלל: קדיש כו': וקורין כל הציבור ספר קהלת מיושב. ליתן חלק לשבעה וגם לשמונה: ואמרינן בפ' בכל מערבין. תן חלק לשבעה (קהלת י״א:ב׳). אילו ז' ימי החג. וגם לשמונה. זהו שמיני של חג: ת'. (ז"א) [ד"א] קהלת על שם ויקהלו אל המלך שלמה בירח האיתנים בחג (מלכים א ח׳:ב׳). ואז אמרו שלמה: ת': קדיש. יהא שלמא רבא. ומוציאין שתי תורות. וקורין ראה אתה אומר אלי (שמות ל״ג:י״ב). בשבת של חול המועד בין בפסח בין בחג. מתוך שלמדנו מתוכה הלכות המועד. שבך שנינו במס' חנינה את חג המצות תשמר (שמות כ״ג:ט״ו). לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה. ולא מסרה הכתוב אלא לחכמים. דבר האבד מותר: ומפטיר. יום ראשון דחול המועד הוא קורא וביום השני. וביום השלישי. שבכל מקום מפטיר עולה לחובת היום. הילכך ליקרי כאן בספיקא דיומא. והרי ספק שלישי הוא. וכן כל יום ויום דחולו של מועד האחרון קורא ספיקו של יום. שכך שנינו במסכת מגילה. ביום טוב הראשון של חג קורין [בפרשת מועדות] שבתורת כהנים. ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג. והאי קורין דקתני אאחרון קאי. אחרון הבא בכל מקום קורא חובת היום. דאי אכולהו ארבעה גברי קאי. א"כ יומא קמא דחול המועד קרו ד' גברי. ביום השני. ביום השלישי. ביום הרביעי. ביום החמישי. יומא תניינא. ביום הששי. ביום השביעי. ביום השמיני. א"כ בתרי יומי הוו מסקי להו לכל קרבנות החג. אלא על כורחך. באחרון מיירי. המחוייב לקרות מוספי של יום בכל מקום: ואותו אחרון קורא ביום טוב ראשון של חג בפרשת המועדות ובחמשה עשר יום. בפנחס. ומפטיר הנה יום בא לי"י (זכריה י״ד:א׳). והשאר כבר קראו תחילה קודם לזה בפרשה הקבועה ליום שור או כשב. ושאר כל ימות החג הם חולו של מועד יהא קורא האחרון בזה בקורבנות החג בפרי החג המתמעטין והולכין. שעל זה מותר לספר מעשה מוסף היום העשוי באותו יום שהוא עומד בו:

3ותוספתא דמגילה מוכחא הכי. דתניא בראשון קורא ובחמשה עשר יום. בשני. ביום השני. בשלישי. ביום השלישי. ברביעי. ביום הרביעי. בחמשי. ביום החמשי. בששי. ביום הששי. בשביעי. ביום השביעי. בשמיני. ביום השמיני עצרת. אלמ' לא פסיק ותני אלא בקרבן המיוחד לשמו של יום: ובסידרא דבריית' הכי אית'. ופירושא דמתני' מיתוקם כוותיה. בזמן שהשנים כתיקנם וישר' שרויין על אדמתן. שאין יום טוב אלא יום אחד התם איפשר להיותם נקראין כל קרבנות החג כסידרן דבר יום ביומו. ואנן דאית לן תרי יומי ובענן למיקרי ובחמשה עשר יום בתרי יומי קמאי מתוך הספק. ושני אי איפשר להזכיר ביום השני שכבר אתה קורא אותו חמשה עשר ומקרא קדש. והיאך תעשהו חול לקרותו שני: אנן הכי עבדינן שיהו כל הפרשיות נקראות בחג הואיל וקרינן חדא פרשתא תרי יומי ושני לא נזכר בהן: אמרי' במסכת סוכה אביי אמ' שני ידחה. מאחר שנדחה יום השני ממקומו שהיה ראוי ליקרא ביום שני של סוכות ידחה לגמרי. ולא יאמר עוד. אלא בראשון דחולו של מועד או' גם על המוסף ביום השלישי. ובשני של חול המועד וביום הרביעי. וכן כולן. רבא אמ' שביעי ידחה שלא יהא מפסיק ומדלג הקרבנות מכסדרן. הוי קורא ובחמשה עשר יום בשני ימים טובים הראשונים. ובראשון דחולו של מועד יקרא וביום השני. דראוי לקרותו שני מספק. ולמחר ביום השלישי. וכן כולם כסדר. נמצא שביום ערבה יארע לו ביום הששי. ושוב אין מקום לו ביום השביעי. והרי כולם כל ימי החג. עבר יומו בטל קרבנו. וידחה מכל וכל: לא כדברי זה. ולא כדברי זה אתקין אמימר בנהרעא דמדלגי דלוגי. דולג הקורא וחוזר על עקיבו אחור לקרוא היום מה שקרא אתמול ולמחר מה שקרא היום. עכשיו לא שני ולא שביעי ידחה:

4ראשון דחול המועד קורא בעל המוסף ביום השני. וביום השלישי. דשני ספק שלישי הוא: בשני יאמר ביום השלישי. וביום הרביעי. וביום החמשי. שלישי ורביעי ספק: בשלישי יאמר. ביום הרביעי. וביום החמשי. וביום השישי: ברביעי יאמר. ביום החמשי. וביום השישי. וביום השביעי: בחמשי. הוא יום ערבה. ביום השישי וביום השביעי: הרי (שבעה) [שביעי] נקרא ביומו ביום ערבה: ולגבי שני נמי קרי דילוג שהראוי ליאמר ביום טוב שני הוא חוזר ואומ' למחר בשלישי: ובשמיני לא יתכן לקרות ביום השביעי מחמת ספיקו של יום. לפי שאנו מקדשין אותו לקרותו שמיני עצרת. ויתחלל על פיך לחללו ולזלזלו (כשם) [בשם] שביעי: ובסדר הזה הנהיג רבינו זצ"ל את דורו. והעמיק בדבר מכתב ידי רבו מובהק ר' יעקב בר' יקר שפירשה במסכת מגילה. לפני המאור הגדול מתקן לכולה גולה: רבנא גרשום זכרונו לברכה: וכן פירש:

5בראשון דחולו של מועד. כהן קורא ביום השני. לוי. וביום השלישי. ישר' וביום הרביעי. האחרון דולג וחוזר אחור. וקורא וביום השני. וביום השלישי. ולזה קרי אמימר דילוג דהא לא איירי בקריית קמאי כלל אלא מיום ליום. של אתמול בזה. ושל היום למחר: בשני של חול המועד כהן קורא ביום השלישי. לוי וביום הרביעי. ישר' וביום החמשי. אחרון חוזר על עקיבו. וביום השלישי. וביום הרביעי: בשלישי של חול המועד. כהן קורא וביום הרביעי. לוי וביום החמשי. ישר' וביום השישי. אחרון וביום הרביעי. וביום החמישי: ברביעי של חול המועד. כהן קורא וביום החמישי. לוי וביום הששי. ישר' וביום השביעי אחרון חוזר וקורא וביום החמישי וביום הששי: בחמשי של חול המועד הוא יום הושענה רבה. כהן מתחיל מלמעלה ביום החמישי. לוי ביום השישי. ישר' ביום השביעי. האחרון ביום השישי וביום השביעי. שהיה רע בעיניו שיקרא כהן ביום ערבה ביום השישי. ולוי ביום השביעי. וישר' ביום השמיני עצרת. דשמיני יום טוב ורגל בפני עצמו ואיך אתה בא לקרותו בחול. לכך מקדים הוא לכהן מלמעלה ביום החמישי. כדי שלא יעבור אחד מהן מהשביעי ואילך. שקרבנות החג כלין שם. ומיהו הבא לקרותו וביום השמיני בשביעי אין מוחין בו. שהרי אותו ישר' שלישי לא לחובת היום הוא. דהא בחול גמור אין פוחתין מתלתא גברי. ומה שינה זה מראש חדש שהשלישי קורא וביום השבת. ואין אנו מקפידין אלא באחרון לבדו שהוא קורא מוסף של ראש [חדש]. ובראשי חדשיכם. ותלתא גברי דחולו של מועד אין לנו להקפיד במה הן קורין. שהרי שלשתן לא לחובת היום מעשה מוסף. אלא לקרות בתורה בעלמא הן באים. וכיון שהספר תורה מונח לפניהן ופתח לקרות בו מוסף היום קורין והולכין בקורבנות החג כמו שהיו קורין בשאר התורה. אבל הרביעי הבא באחרונה הוא מיוחד בכל מקום לספר מעשה היום ולקרות בו. והרי פסח שעושין כן. שהראשונים קורין בפרשיות הקבועות לימים. כגון. משך. תורא. כו'. והאחרון קורא בספר תורה לעצמו וקורא המוסף. ומתוך שהוא בא לשם היכירא להוכיח על קדושת היום. שהרי בחול אין קורין אלא ג'. ובמועד נוסף עליהם הרביעי. משום דאמרי' במסכתא מגילה. כל דטפי מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא. מתוך כך תקנו הראשונים שתהא חובת היום נקראת על ידו. ואם יום טוב עצמו המפטיר שבא להוכיח ולגלות על קדושת דהא אילו היה הול לא היה מפטיר. הואיל וקצת היכירא דיומא בדידיה הוא בא לקרות את המוסף. מאחר שהרביעי מוכן לחובת היום. נכון הדבר ומקובל שיהא הוא קורא כאן בסוכות כולה ספיקא דיומא. שיהא כל ספק של חובת היום נקראת על ידו. שהרי לצורך כן האחרון עולה לספר מעשה היום: לפיכך צריך הוא לקרות בכל יום אותם שני פרשיות שהן ספיקן של יום: ואנו לא מצינו בכל הסימנין שקבעו רבותינו בתלמוד כגון משך. תורא. וכל אינך. שיהא שום פרשת מוסף נזכר בהן כל עיקר. אבל הראשונים הנהיגו כן לקרות בכל יום טוב מוסף שלו. וייחדוהו לאחרון מתוך שהוא בא להיכירא דיומא. כדאמרי' במגילה. כל דטפי מילתא. כו': ומנהג כשר הוא לאחוז בו ומחזיקין אותו: