מחזור ויטרי, פרקי אבות ד:ו

1ר' יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות: ר' ישמעאל בנו אומ' החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא. והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח: הוא היה אומ' אל תהי דן יחידי שאין דן יחיד אלא אחד ואל תאמר קיבלו דעתי שהן רשאין ולא אתה:

2כל המכבד את התורה. שמלמדה לתלמיד הגון. ואינה מניחה לא על גבי מיטה ולא על ספסל. ושאינו מניח לא חומש על גבי ספר תורה. ולא נביאים וכתובים על גבי חומש. ולא תלמוד על גבי נביאים. ובירושלמי דמגילה אמרי' לא ישב אדם על ספסל שספר תורה נתון עליו. ומעשה בר' אליעזר כו'. ואם היה נתון על גבי דבר אחר מותר. ועד במה. ר' אבא בשם ר' הונא אמר טפח. ר' ירמיה בשם ר' זעירא אמר אפי' כל שהו. ועוד מצאתי בירושלמי פ' מי שמתו. תיבה שהיא מלאה ספרים נותנה מראשות המטה ואינה נותנה מרגליות המטה. רבון בשם ר' הונא אמור והוא שתהא מטה גבוהה עשרה טפחים ולא יהו חבלי המטה נוגעין בתוכה: ועוד מצינו במגילת ירושלמית דסיקייא שהיא מליאה ספרים או שהיו בתוכה עצמות המת הרי אילו מפשילן לאחוריו ורוכב. ומכאן יש ראייה להתיר מה שנהגו בני אדם לרכוב וספרים אחריהם: גופו מכובד. שמכבדין אותו הכל. כדכת' וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו. שכל מי שהוא ירא חט הק' מושך עליו חוט של חסד. ומכבדין אותו מתוך פרישותו. המחלל. שנוהג בה דרך בזיון שאינו נזהר בכל אילו שאמרנו. העולם מבזין אותו: החושך עצמו מן הדין אני קיבלתי שעל כרחינו אין לפרשו על הדיין. לפי שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ועל בעל הדין צריך לפרשו. ומהו החושך עצמו מן הדין. המתפשר עם בעל דינו קודם שירד לדין. פורק ממנו איבה. נוטל משאוי מעליו שאינו בא לידי כל אילו. שכל הבאים לב"ד לטעון טענותם מתקוטטים זה עם זה. [ונעשין] שונאים זה לזה. וגזל. פעמים שהוא חייב לחבירו. וכשהוא חפץ לריב עמו טוען טענה שהוא נפטר בה ונשבע לשקר. וזהו ושבועת שוא. ולי נר' שבהיטב יש לפרשו על הדיין ואעפ"י שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. מ"מ מצינו בר' פלוני שהיה אומר כשהיה יוצא לדין ברעות נפשיה לקטלא אזיל. כו'. ולואי שתהא יציאה כביאה. ורב הונא דמעיף בי עשרה. ואמר כי היכי דממטיין שיבא מכשורא. שבשעת הכעס עונשין על הדבר. כמו שמצינו בפ' התכלת. במסכת מנחות. שאמר לו רב קטינא למלאכא ענשיתו אעשה. וא"ל בעידנא דאיכא ריתחא ענשינן. ומ"מ אי איפשר להשמט אלא על פי ב"ד. שיפריד בין עצומים. וישבית מדיינים. ויסמוך על מה שכת' ועמכם בדבר המשפט. שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. דהואיל ולבו לשמים אין עונשו מצוי. וגזל. שהרי נוטל מזה ונותן לזה. ופעמים שטועה בדין ונמצא שהוא גזלן. ושבועת שוא. שקר. כשמטיל עליו שבועה והוא נשבע לשקר. כל העומדים שם נענשים בדבר כמו שפירשו חכמים בפ' שבועת העדות. והוא שהטילה עליו והיה לו לעיין בדבר. יותר על כולן: והגס לבו בהוראה. שמעתי. שמגיסם לבו בהוראתו ואומר ראו כך וכך דנתי. כך וכך חייבתי. שוטה. הרי זה שוטה. שהתורה אינה שלו. ועוד שמא לא דן יפה. רשע. שלא למד תורה אלא להתגאות בה. וגס רוח. שמראה בעצמו שאין דוגמתו בעולם: ולי נר' והגס לבו בהוראה. שקופץ לעשות הוראה מתוך גסות הרוח אשר בו. כאדם שאומר בקי אני יפה בדבר הזה. שוטה. שאינו מבין לאשורו. שמתוך שהוא נמהר רוב פעמים נכשל בדבר. רשע. שהוא קרוב למזיד הואיל ואינו חפץ לעיין בדבר. כאותה ששנינו שאמר ר' יהודה הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. וגס רוח. שממהר ומרגיל עצמו לעשות הוראה לעצמו למעשה להתגדל בו. וכל מי שיש בו גסות הרוח שנוי הוא לפני המקום כמו שפירשו רבותי' במסכת ערכין ובהרבה מקומות שנאמר גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל. כביכול אמר הק' אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד. אלא אחד זה הק'. וכן הוא אומר והוא באחד מי ישיבנו. שהק' דן באחד. ומי יוכל להשיבנו. אבל בני אדם אין דנין פחות משלשה. שמתוך שהם שלשה נושאין ונותנין בדבר. ומוציאין את הדין לאמיתו. לפיכך אל תהי דן יחידי. ד"א אל תהא רגיל לדון יחידי. ואפי' שיש עמך שנים. ותוכל לשאל להם בדבר המשפט. צריך שיעסקו בדין כמוך ואל תאמר קבלו דעתי. אל תכריח שום אדם לדון לפניך. ולומר לבעלי דינין קבלו דעתי. ויעשה האחד עם חבירו כמה שאדון לפניכם. שהן רשאין. מה טעם. לפי שהם הרשות בידם או לקבל או לילך לפני אדם אחר. מאחר שלא קבלוך עליהם לדיין: