מלבי"ם על דברים כא:יז

1[כז] כי את הבכור בן השנואה יכיר . הכרה לא יצדק אצל האב עצמו רק שהוא פעל יוצא כמו כי יכיר בלהות צלמות (איוב כ״ד:י״ז) לכן יכיר מעבדיהם (שם לד) שלפי פירושי הוא פעל יוצא. וזה גם לרבנן לפי מסקנת הגמ' בב"ב (קכז) קדושין (עח) בצריך להכירה עי"ש, רק לפסול אותו פליגי ר"י ורבנן ועי' בתוס' שם ושם כן היה נראה לכאורה מלשון הספרי, אולם מנוסחת הגמ' משמע שחכמים פליגי גם בבכור כי נאמנות לא שייך רק נגד חזקה כשאחר מוחזק בבכורה ובזה אינו נאמן לרבנן וכמו שפי' הרשב"ם שם והגר"א גורס יכירנו לאחרים מכאן אמר ר"י והשאר נמחק כגי' הגמ':

2[כח] לתת לו פי שנים . יל"פ פי שנים ממה שנותן לבניו היינו לכל בן, ויל"פ פי שנים מן העזבון בכלל, כמ"ש בכל אשר ימצא לו, והוכיחו חז"ל ממ"ש והיה ביום הנחילו את בניו שהוא מיותר שבא לציין שיתן פי שנים ממה שמנחיל את בניו היינו את כל בן, ומפני שלר' יוחנן בן ברוקא ס"ל שמ"ש ביום הנחילו את בניו מלמד שיכול להנחיל כרצונו ואם אמר להרבות לאחד מן הבנים דבריו קיימים לכן מביא ראיה מבכורת יוסף שהיה רק פי שנים מאחד מן הבנים כן פי' בגמ' ב"ב (דף קכב):

3[כט] בכל אשר ימצא לו . לשון ימצא משמע שכבר ימצא ברשותו ועל הראוי תפס תחלה הלשון את אשר יהיה לו והטעם כי הוא ראשית אונו (ר"ל כחו המתגלה) וממה שדייק אונו ולא אמר ראשית און ממעט אונה כ"ה בגמ', וגם י"ל שלשון זה אינו נופל באם, שבה יתפוס לשון פטר רחם, וע"כ אינו נוטל פי שנים בנכסי האם, וכבר בארתי באילת השחר (כלל רמח) שהמלות המושאלות השתדלו חז"ל להשיבם אל הוראתם העצמית, וע"כ דרשו תמיד מלת משפט שבא על סדר והנהגה מלשון משפט הנרדף עם דין כמ"ש (אחרי סי' פד), ומזה אמרו שהבכורה יוצאה בדיינים: