מלבי"ם על ויקרא, צו קטז

1ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל: באור הכתוב כפי דעת רבותינו, שתחלה אמר "ביום זבחכם יאכל" - היינו לכתחלה מצוה לאכלו ביום זבחו דוקא. והוסיף "וממחרת" שבדיעבד יאכל גם למחר. וכן דעת בעל הטעמים שהעמיד ההפסק על מלת "יאכל". [וזהו שאמר בספרא מצוה לאכל ממנו ביום הראשון. יכול ליום אחד תלמוד לומר "וממחרת"]. ולפי זה מלת "וממחרת" נמשך למטה על "והנותר ממנו", ושעורו: וממחרת הנותר ממנו יאכל, ו-וי"ו של "והנותר" היא כפ"א רפה בלשון ישמעאל, וכמ"ש הרד"ק במכלול. וכן פרש"י שרצונו לומר "והנותר ממחרת יאכל". [וזהו שאמר אי ממחרת ( ר"ל אם לא יכתב "והנותר ממנו וכולי" ) יכול מצוה לאכלו לשני ימים? תלמוד לומר "והנותר" - אם הותיר הותיר.] אולם לפי זה יקשה מדוע עוות הלשון ולמה לא כתב "והנותר ממחרת יאכל"? על זה השיב [במשנה יב'] שאז נטעה שרק אם נותר מקצתו למחרת יאכל, לא אם נותר כולו; שלשון 'נותר' היא החלק שנשאר מן הכל. לכן כתב "וממחרת והנותר" וכבר כתב הרד"ק במכלול בשם אביו שכתב בספר הגלוי שכל וי"ו נוספת במקרא רומז על מלה חסרה [ וכבר כתבתי למעלה (ויקרא סימן רעב) שכן דעת ר' יהודה סתמא דספרא, עיי"ש ]. ולפי זה מפרשינן בצד אחד "ביום זבחכם יאכל" למצוה, "וממחרת (יאכל)" - בדיעבד אף כולו. וכן הנותר ממנו - מקצתו - למחרת יאכל. וזהו שאמר אם "והנותר" יכול אם הותירו כולו יהיה פסול? תלמוד לומר "יאכל" ואפילו כולו – רוצה לומר שאם היה כתוב "והנותר ממחרת יאכל" - יסוב פעל 'יאכל' הראשון רק על "ביום זבחכם" לבד. אבל על ידי שכתוב "וממחרת והנותר" - פעל 'יאכל' הראשון נמשך לשנים כאילו כתוב "וממחרת יאכל" כנ"ל ואפילו נשאר כולו. [באור משנה י"ג] אמנם הלא יש מקום לפרש בדרך אחר. כי זה מבואר שכל מקום שכתוב "ממחרת" הוא דוקא ביום שאחריו ואין הלילה בכלל. ובמה שכתב "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" יש לפרשו ביום דוקא, לא בלילה. ואם כן יש לומר שפירוש הכתוב "ביום זבחכם יאכל וממחרת" - לכתחלה, ובדיעבד "והנותר ממנו יאכל" גם בלילה שאחר המחרת, והנותר ביום השלישי - אז באש ישרף. וזהו שאמר יהא נאכל אור לשלישי [ בפרט שיש לומר מן הדין כמו שקדשים הנאכלים ליום אחד נאכלים לילה שאחר היום - כן הנאכלים לשני ימים - הלילה האחרונה שייכה ליום שלפניו. ובמה שפרשתי מיושב קושיית התוספות פסחים (דף ג ד"ה ת"ל). ] על זה משיב תלמוד לומר עד יום – רוצה לומר שבפר' קדושים (ויקרא יט, ו) כתוב "ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף", ומלת "עד" במקום שלא עד בכלל - פירוש כשנוגע בתחלת יום השלישי, שהוא תיכף בלילה. וגם ששם לא כתוב "והנותר ממנו יאכל" ופשטותו שאחר המחרת שהוא ביום הוה נותר. ומזה מבואר שעד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי. [באור משנה יד'] והנה לפי זה פי' מ"ש "והנותר מבשר הזבח" פי' בלילה, ויש לפרש ש"ביום השלישי" נמשך למעלה "והנותר מבשר...ביום השלישי" היינו בהתחלת היום שהוא בליל שלישי תיכף – "באש ישרף". וזהו שאמר יכול ישרף מיד ( בפרט שיש לומר מן הדין כמו בקדשים הנאכלים ליום אחד השריפה תיכף בכלות זמן אכילתן – כן בקדשים הנאכלים לשני ימים ). על זה משיב תלמוד לומר "ביום" – ביום הוא נשרף וכולי – רוצה לומר, כי כבר בארתי למעלה ( סימן מ באורך ) שכל מקום שאומר מלת "ביום": אם בא לומר דוקא באותו יום, לא ביום שאחריו – אז גם לילה בכלל; אבל במקום שלא בא על הכוונה דוקא באותו יום - מפרשינן 'יום' דוקא ולא לילה. עיי"ש. ואחר שפה לא בא על הכוונה שישרף דוקא באותו יום – ממילא פירושו ביום ולא בלילה. ומזה מוכרח ש"ביום השלישי" מוסב על "באש תשרף" ופירושו והנותר מבשר הזבח אחר המחרת - שהוא בליל שלישי - לא ישרפנו תיכף, רק - ביום השלישי - אז - באש ישרף. וכן דעת בעל הטעמים שהפסיק האתנחתא על מלת "הזבח". ועל זה שאלו או אינו אלא בשלישי ישרף עבר שלישי לא ישרף – רצונו לומר מנא לן שמלת "ביום" בא על הכוונה ביום ולא בלילה? דלמא פירושו באותו יום ישרף ולא אחר כך, ואם כן אינו שולל את הלילה. על זה השיב: תלמוד לומר "ישרף" - אפילו לעולם – רוצה לומר דהא בפר' קדושים אמר "והנותר עד יום השלישי באש ישרף" ושם לא הגביל זמן - מבואר דישרף לעולם, ואם כן מה שכתוב פה "ביום השלישי" על כרחך פירושו ביום ולא בלילה. ובזה תראה שפה שהודיע דין האכילה והשריפה דקדק ובאר דיניהם בפרטות, וההבדל בין לכתחלה ודיעבד ושהשריפה ביום דוקא. אבל בפר' קדושים שמזהיר שלא ישחט במחשבת חוץ לזמנו ( כנ"ל סימן ? ) ולענין המחשבה אין נפקא מינה בין יום הראשון והשני, כל שלא חשבו לאכלו ביום השני – לכן כתב הכל סתם.