מלבי"ם על ויקרא, ויקרא רפט

1ואם כבש יביא..תמימה יביאנה: כבר שמנו חק למעלה (סימן רג) כי דרך הלשון שבמאמר-תנאי יבא הפעל הראשון שבראשית המאמר-הכולל בלשון עתיד; אבל הפעלים הבאים בחלוקות הפרטים - כולם יבואו בלשון הוה או עבר לפי ענין המאמר, עיי"ש. ולפי זה היה לו לומר "ואם כבש מביא" כמו "אם מן הבקר הוא מקריב" "אם כשב הוא מקריב" בלשון הוה. ואמרו חז"ל בספרא (הובא בתמורה (דף טו.)) מהו אומר "יביא"? (כ"ה בגמרא), והשיבו שבא ללמד שיצויר שגם אחר שהפריש שעירה יביא עתה בעתיד כבש אם נאבדה השעירה אף שנמצאת, בל תאמר שיקריב הראשונה, קמ"ל דיכול להקריב איזה שירצה. ועל זה תלמוד לומר "יביא" בלשון עתיד. והנה היה די שיאמר "נקבה תמימה יביא" בלא כינוי. וכל מקום שבא הכינוי בהאי גוונא יש בזה טעם ודרוש כמו בעולה ושלמים שאמר "תמים יקריבנו" שבא למעט תערובות כמו שנזכר (בסימן כה). גם יש אצלי בזה כלל קבוע כי מצאנו כי כשיתחבר אל פעל-עתיד, כינוי נסתר או נסתרת, יבא לפעמים מחובר עם הנו"ן הדגושה – יפקדנו תפקדנו נפקרנו יפקדוה תפקדנהו – ולפעמים יתחבר עם הה' או יבא הכינוי לבד – תפקדהו יפקדהו תפקדוה(?) . והמדקדקים לא מצאו שום הבדל ביניהם. אבל אחרי שום לב והבין במקרא זאת חקרנוהו: כי בכל מקום שבא העתיד המוחלט והכינוי באה בדרך המדויק – בא כינוי הנו"ן; וכל מקום שלא בא עתיד מוחלט או שלא יכוין לדייק את הכינוי במוחלט – יבא כינוי הה"א. למשל: "ה' ישמרהו ויחייהו ואל תתנהו בנפש אויביו" (תהלות מא, ג), "תבואהו שואה לא ידע" (שם לה, ח), "כי תשיתהו ברכות לעד תחדהו" (שם כב,) – הוא גילוי רצון או תפלה. וכן "בי חשק ואפלטהו...אשגבהו.. ואענהו...אשביעהו" (שם צא,) – עתיד רצוני. וכן "ירכיבהו על במתי ארץ ויניקהו דבש מסלע" (דברים ל״ב:י״ג) אינו עתיד רק עבר באמת. [וכן תמצא שכל עתיד שבא בוי"ו ההיפוך יבא בכינוי '-הו' – "ויטמנהו בחול", "ויאספהו אל ביתו", "וישחטהו ויחטאהו כראשון", וכן כולם]. וכן במקום שלא יכוין לדייק כינוי הפעול כ"כ – "כל נדיב לבו יביאהָ את תרומה השם", "אם לחסד...ימציאהו" (איוב לז, יג) – שבא הכינוי על ענין נסתר או מליצי; כי במלת "יביאה" הכינוי מיותרת אחר שבא שם הפעול, ובמלת "ימציאהו" הכינוי מוסב על ענין נעלם הגיוני שהוא חוקי הטבע שחקק ה' במציאות כמו שבארנו בפירוש איוב שם. מה שאין כן "ובארח איש ימציאנו" (איוב לד, יא) שהכינוי בא על פעול נודע - שימציא לאיש כפי ארחותיו - בא בכינוי הנו"ן. [ובזה יש לפרש מה שאמרו בזבחים (דף צב:) אמר קרא יאכלנה – לזו ולא לאחר . ושם אי לאו זאת הוה אמינא יאכלנה אורחא דקרא .] וזה כוונת הספרא. שתחלה דייק מכינוי היחיד שלא יביא שתיהן, רק אחת מהן. והוסיף שנית לדייק, בל תאמר שהא שלא יביא שתיהן הוא רק על שתי חטאים כגון אם הופרשו הראשונות לשם חלב ונתכפר באחד מהם - לא יביא השנית לשם דם; אבל אם מביא השנית לשם חלב שאכל שנית - יכול להביא. על זה משיב מדכתיב "יביאנה" שהכינוי המרומז על ידי -נה מורה שבא הכינוי בדיוק גמור, ואם לא כיון לדייק את הכינוי היה לו לומר יְבִיאָה . ומזה מבואר שבכל אופן יביא רק אחת, לא שתים.