מלבי"ם על ויקרא, ויקרא רצ

1וסמך ידו על ראש החטאת: התבאר אצלינו (בסימן ל, ובאילת השחר פ"טו) שאין ראוי להחזיר את שם הפעול בכל פעם. והיה לו לומר "וסמך ידו על ראשה" בכינוי. וכלל אצלינו שבכל מקום שחזר את השם - בא ללמד שהמעשה ראויה לכל הנכלל בשם ההוא בכלל. ופה מלמד שהסמיכה מחויבת מצד היותה חטאת בכלל, לא לחטאת-חלב בפרט; ומרבה שכל חטאת הדומה לחטאת כבשה שהוא כבשה כמו חטאת נזיר ומצורע ומטמא מקדש – טעונה סמיכה. והנה במה שכתב "ושחט אותה לחטאת" אי אפשר לפרש שלמ"ד " ל חטאת" מורה על הפעול ובא תחת "את"; (שהגם שנמצא כזאת לפי דעת המדקדקים כמו "הרגו לאבנר" (שמואל ב ג׳:ל׳), "לכל כליו תעשה נחושת" (שמות כ״ז:ג׳). וכמ"ש הרד"ק במכלול). כי מלבד ששימוש זה בא דרך זרות, כבר נזכר פה שימוש "את" – "ושחט אותה" – שמורה על גוף הפעול. ועל כרחך שלמ"ד מורה על התכלית -שישחט אותה לשם חטאת - כמו "ויבן ה'..את הצלע לאשה" וכדומה. וכן תרגם יונתן ויכוס יתא מטול קרבן חטאתא. וכן פירשו חז"ל זבחים (דף ה ז ח ט). [וגם מלת "אותה" שבא תחת הכינוי "ושחטה" דרשו בזבחים (דף ה.) ומנחות (דף ד.) (ולמעלה (סימן רסט) דרש בדרך אחר. עיי"ש)]. וכבר אמר על זה למעלה (סימן רעא) לימוד אחר מן "חטאת הוא". וחד למצוה וחד לעכב). ובמה שכתב "ולקח הכהן מדם החטאת" – שבא שם הפעל שנית בחנם, והיה לו לומר "ולקח הכהן מדמה" – למד שיהיה גם הקבלה לשם חטאת. וממה שכתב "וכפר עליו הכהן מחטאתו" (ויקרא ד, כו) דרוש שתהיה הכפרה לשם חטאתו. וכן הוא בזבחים. ויותר היה נראה להגיה "וכפר עליו הכהן על חטאתו" (ויקרא ד, לה) – (א) שאז כולהו מדרשי בחדא פרשתא, (ב) שמה שכתוב 'וכפר מחטאתו/על חטאתו והביא' נדרש בשבת (דף עא:) לר' יוחנן כדאית ליה ולריש לקיש כדאית ליה. עיי"ש.