מאירי על תהלים, הקדמה

1אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר

2אמר נעים זמירות ישראל אז דברת בחזון לחסידיך ותאמר שויתי עזר על גבור הרימותי בחור מעם (תהלים פט כ). ידוע במלת גבור שהיא תואר נגזר מגבורה והגבורה מלה מונחת דרך כלל על חוזק והתגברות אבל דרך פרט תאמר על ב׳ מינים, הא׳ על חוזק וניצוח האויבים אם שיודע על זה בנסיונות על אחרים בהתגברו על אויבו תמיד, אם שיודע זה מצד נסיון בעצמו וקלות מרוצתו בלימוד חגירת חרבו והרגיל עצמו בשאר מיני הגבורות, אם שנודע מצד כמות איבריו ומשמן בשרו ועובי צוארו עם מה שיראה מאבירות לב עד שיכירו רואיו בו היותו מוכן לכך לנצח אויביו אם יזדמן ויבואר מזה המין כל אחד מאלו בשם גבור כאומרו גבור חיל (שופטים יא א ועוד) מאריות גברו (ש״ב א כג) המה הגבורים (בראשית ו ד) גבורים המה ומרי נפש (ש״ב יד ח). ועל דרך ההשאלה יושאל זה המין ג״כ על האל ית׳ יריע אף יצריח על אויביו יתגבר (ישעיה מ״ד י״ג) ה׳ כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה (שם) ה׳ עזוז וגבור ה׳ גבור מלחמה (תה׳ כד), ויושאל זה המין ג״כ דרך דרש על המתגבר בחכמה עד שינצח החולקים עמו על דרך אומרם ז״ל כל הקובע מקום לתורתו אויבים נופלים תחתיו וקרא הנה אויביו החולקים כמו שאז״ל אפי׳ אב ובנו הרב ותלמידו שנושאים ונותנים זה בזה בהלכה נעשים אויבים זה לזה שנאמ׳ לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער כמו שביארנוה במקומה בראשי׳ של קידושין (ל ע״א) קצת חיבורינו ועל אותה איבה אמ׳ כחצים ביד גבור כן בני הנעורים [כי למוד החכמה בימי הנעורים] כפתוח על האבן וכן דרשו ז״ל בפסוק הנה ראיתי בן לאישי בית הלחמי וגו׳ גבור חיל במלחמתה של תורה. וכן יושאל זה המין ג״כ על כבישת היצר מתאוותיו הגשמיות והתגבר האדם להכניע הכתות הגשמיים מבקשי המותר תחת רגלי מוסר וטוב הנהגותיו כאמרם ז״ל איזהו גבור הכובש את יצרו וכן שהביאוה מדכתי׳ טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר כמו שביארנוהו במקומו וגם זה הוא מן המין הראשון והוא שכבר ידעת מה שאמ׳ הפילוסוף שהמלכות שלשה מינים מלך במדינה ומלך בביתו ומלך בגופו וכמו שהמלך צריך להיישיר בני המדינה ולשומרם מן העול והחמס ומעשיית הרע כן בעל הבית בבני ביתו צריך שישמרם וינהיגם בדרך ישרה ויוכיח הראוי להוכיח במה שצריך בתוכחתו ולעזור למי שרואה בו הנהגה ישרה שלא ימיתהו אחד מאחיו להטותו מני אורח כמאמ׳ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו (בראשית יח) וכן צריך האיש בגופו להכניע כחות היצר ולהשפיל תאותו עד שיגביר היצר הטוב עליו וכבר ידעת מאמרם ז״ל המשל הנשוא על אומרו ע״ה עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו׳ ועל המלך הגדול הסובב אותה ברוב חילו והילד המסכן הנמצא בה ומלט את העיר בחכמתו כמו שביארנו במקומו. וזה המין כלו מן הגבורה יקרא בלשון לעז ושאלציא.

3והמין הב׳ שהוא נאמ׳ על דרך אחרת לענין רבוי הדבר, הן רבוי בכמות המתחלק כגון רבוי המספר כאמרו ואם בגבורות שמונים (תה׳ צ) ופשעיהם כי יתגברו (איוב לו ט), וכן רבוי בכמות מתדבק כענין ויגברו המים (בראש׳ ז יח) ובשניהם יחד ברכות אביך גברו (שם מט) ואין זה מענין הראשון כלל וזה המין יקרא בלשון לעז אפודיראמינטי. וכן יתואר האדם בו בזה המין גבור כאומרו גבור בארץ יהיה זרעו (תה׳ קיב) ופירושו לדעת קצת שיהיה זרעו רב ובלעז אפוריראט. ויושאל זה המין גם על עשיית האדם מלאכתו בכחו ובחוזק והתגברות וחיילים יגבר (קהלת י י) שפירושו דרך פשט אם קהה הברזל ר״ל שאם הברזל שהוא בא לחטוב עצים בו מעלה חלודה צריך הוא להתגבר ולהוסיף בכח אע״פ שבמקומו ביארנוהו בדרך יותר נכונה ומזה יתפשט על כל דבר הבא בשפע הן בשפע הדיבור כאומרו ללשונינו נגביר (תה׳ יב) הן בשפע שכלי הן על מקבל השפע שאם יקבלנו בכח ובחוזק ובהתגברות כאומרו על הצורות הנפרדות גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (שם קג) ורמז בעושי דברו על המשכם לרצונו להשפיע לזולתם איש איש לאשר תחתיו וכן רמז בענין לשמוע בקול דברו קבלת שפעם מכבודו ית׳ וכן נאמ׳ עיר גבורים עלה חכם (משלי כא כב) ודרשו בו זה נקרא עולם המלאכים עיר גבורים וכמו שאמרו בב״ר עיר שיש בה זכרים ולא נקבות רומז שאין שם דבר חומרי כי החומר יקרא בלשון נקבה ונאמ׳ על האל ית׳ גבר חסדו על יראיו (תה׳ קג) כי גבר עלינו חסדו (מד קיז) ועל חוזק השבועה והברית והגביר ברית לרבים (דני׳ ט, כו). והונח בזה הפסוק התואר הזה ר״ל גבור להורות כי הכוונה על אדם שלם יונח עליו תארי הגבורה על שני הפנים בכל חלקיהם הן המין הראשון בנצוח האויבים במלחמה ובניצוח החולקים בחקירת החכמה ובניצוח הכחות הגשמיות הן על הענין השני ברבוי עבודותיהם לאל והתחזק במלאכת ה׳ והתאמץ בקבלת שפע מזולתם ובהשפעתם לזולתם ונצטרף עם כל זה עזר האלהי בהצלחת שלימותו כאומרו שויתי עזר על גבור כלומ׳ שעם היותו גבור מצד הכנתו וטבעו נצטרף בו עזר אלהי ואז נכפלה גבורתו והוא דומה למאמר הפכי לזה יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה׳ דוחה (תה׳ לה) הכוונה שיהיה טלטולו חזק ונקל כמוץ שהוא קל מצד עצמו ושהוא לפני רוח והוא סבה שנייה לנדנודו וטלטולו ועם זה שיצטרף בו שיהיה מלאך ה׳ דוחה כן בכאן בהפך זה שעם התגברו מצד טבעו והכנתו בכל מיני הגבורה היה לו עזר אלהי מכוון מאתו ירד לענין הצלחה יתירה.

4כל זה יורה שהענין מונח על אדם נכבד בתכלית המעלה ושלם בכל מיני שלימות המעותדי׳ להשפיע על ידו לזולתו הצלחה יתרה ואמתית. ועל זה הצד בא המחלוקת בדרז״ל בפסוק זה על מי נאמ׳ ואע״פ שהמזמור ההוא והוא מזמור פט נראה שנאמ׳ על דוד, כן מדרכי הנבואות לבא לפעמים דבר מפוזר בתוך ספור נבואי רומז לדבר מיוחד בלתי נקשר לפניו ולאחריו. ומזה הצד פירשוהו רבי׳ בקצת מקומות על אברהם אבינו וגם הפסוק הדבק לזה אל מצאתי דוד עבדי וגו׳ דרשו בו כן מצאתיו בסדום שהוא רומז אל זמן אברהם כאלו אמ׳ שגבורת אברהם הציל את לוט העומד שם ונעשו ממנו אמות שמהם יצא דוד. והאמת שא״א ע״ה נמצאו בו כל ענייני הגבורה תמצאם בכתובים כשתעריך ספורי הנהגותיו ותדקדק בהם אחת לאחת כי גבורתו בנצוח התברר מענין וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו וגו׳ ויחלק עליהם לילה ויכם וירדפם עד חובה וגו׳ ונצוח החולקים בדרישת החכמה ידוע שכל בית אביו עוברי ע״ז והוא בצאתו מרחם אמו נולד בהכנות טבעיות כענין בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך (ירמי׳ א ה) כלומ׳ שהכינותי טבעיך בדרך היותך ראוי ומוכן להגיע למעלת הנבואה ותכף שהיה לו מעט דעת ועובד ע״ז עם שאר בית אביו ובית משפחתו הוא פוסח ומשוטט בלבו איך אפשר להיות הכוכב ההוא אשר הוא נעבד מהם בלא מנהיג עליו ולא היה לו מי שילמדהו אף אין מגיד אף אין משמיע והוא מושקע בזאת האמונה באור כשדים כאמרו אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים (ירמי׳ ט׳) ועל זה אמרו ז״ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו והוא על דרך צחות על שזמן זה הוא זמן התחלת למוד כאלו אמ׳ שבתחלת למודו עלה מעניינו היכר לכל רואיו שהוא יכיר את בוראו וטרח וחקר והשתדל בלמוד החכמות עד שידע וישיג שיש אלוה מנהיג ובורא את הכל והיה אז בן ארבעים שנה והוא אומרם במקום אחר בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו והוא אמרם ז״ל אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה אברהם שלא הלך בעצת אנשי הפלגה שהיו רשעים כדכתי׳ הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים וכבר ביארנו בקצת חיבורינו שעניינם היה שכפרו במציאות האל ובמציאות כל נפרד, בנו מגדל וראשו בשמים אבל לא ראו את ה׳ נצב עליו ולא מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כמו שהארכנו בביאור זה בקצת חיבורינו ואברהם ע״ה השיג הכל ברעיונו החדק ובשכלו החזק ואז התחיל לדרוש ולהעריך תשובות עם המתנגדים עד שבקשו להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן ודרש ברבים עד שנקבצו לו אלפים ורבבות והשריש שרשי האמונות בלב כל העולם. ואין צריך לחקור עליו בנצוח כל כח גופני כי כלו נתיחד לעבודתו ית׳ מצורף אל עמדו בכמה נסיונות שכבר ביארנו ענייניהם במס׳ אבות ובפרט בנסיון העקדה. והמין הב׳ מן הגבורה ברבוי עבודותיו לאל ית׳ וההתחזקות וההתאמצות במלאכתו הנשגבה יעיד עליו אמרו וילך אברם כאשר דבר ה׳ כלומ׳ תכף שדבר אליו ה׳ לא אחר לעשות את הדבר ואמ׳ ויצאו ללכת ארצה כנען כלומ׳ שתחלת מחשבתם היתה לכך ולא נח עד שהוציא מחשבתו לפועל; והתגברות קבלת שפע מזולתו יורה על זה שלימותו העצום וכן שלימות השפעתו לזולתו כאומרו אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד ואמ׳ דוד ע״ה אז דברת בחזון רמז למה שאמ׳ אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה (בראשית יט). ומצד היות דוד ע״ה רומז בזה המזמור על חרבן בית המקדש וטלטול הגליות אמ׳ שכבר הודיעם אז בחזון לחסידו הקדום אברהם במראות בין הבתרים ואמ׳ עליו הרימותי בחור מעם כלומ׳ שבחרו והרימו מתוך עם פתי ובער מדעת.

5ובקצת מדרשות פירשו פסוק זה על משה רב׳ ע״ה ואין ספק שכן התיחסו בו כל חלקי הגבורה כי נצוח האויבים בגבורתו יודע בקנאתו על צרת העם כאומרו ויצא אל אחיו וירא בסבלותם (שמות א) ר״ל שהתבונן בצרתם וחם לבבו אליהם וירא את המצרי המכה כדכתי׳ וירא את המצרי ויטמנהו בחול (שם) ושאר חלקי הגבורה אין צרך לחקור עליו בהם אלא שהם ז״ל פירשוהו בפרט על מתן תורה והוא שדרשו ז״ל אז דברת בחזון לחסידיך זה משה שנתן לבו לשמוע קולו של הב״ה במתן תורה וסבל כחו יותר ממה שלא היו כל ישראל יכולים לסבול שנ׳ קול ה׳ בכח (תהלי׳ כט) ויהי כשמעכם את הקול וגו׳ ותקרבון אלי וגו׳ ותאמרו הן הראנו ה׳ אל׳ את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו וגו׳ אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אל׳ ומתנו (דברים ה) והוא ענין אומרם ז״ל בהגדה שיצאה נשמתם כלומ׳ שבהבנתם זה יצאה נשמתם מחיק החומר כאלו נשללה ממנו לגמרי וכן אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אל׳ פן נמות והוא הענין הרמוז בדברי שלמה נפשי יצאה בדברו (שה״ש ה ו). ואמ׳ שויתי עזר על גבור על שם והאלהים יעננו בקול (שמות יט) מלשון והארץ תענה את הדגן והתירוש והיצהר (הושע ב כד) והכסף יענה את הכל (קוהלת י יט) או פירושו יהב חכמתא לחכימין (דניא׳ ב כא). ואמ׳ הרימותי בחור מעם רומז על עם מיוחד כלומ׳ עם היותו בתוך עם נבחר הורם הוא מהם כמו שיודע בבעל מחלקתו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה׳ ומדוע תתנשאו על קהל ה׳ (במדבר טז) והוא המכוון בדברי חז״ל באמרם ששאלוהו טלית שכלה תכלת פטורה מן הציצית או חייבת וכן בית מלא ספרים פטור מן המזוזה או חייב והיתה כוונתם מאחר שכולה תכלת מה צורך בה לציצית וכן בית מלא ספרים מה צורך לו במזוזה כלומ׳ וכן הענין בעדה מאחר שהם קדושים כלם אין צריכים למנהיג וידוע שזה היה רוע לב ובלבול סדר והריסת כל מצבות ההנהגה. ולהיות כמו שביארנו ענין המזמור רומז על ענין טלטול הגליות אמ׳ שכבר הודיעם בנבואה מיוחדת כמו שידוע מיעדי התורה כי תוליד בנים וכו׳ ועשיתם פסל וכו׳ והפיץ ה׳ אתכם וגו׳ (דברים ד), וכן במקצת מדרשות פירשוהו על אליהו וקצתם על אדם הראשון אלא שאין פשוטי המקראות מתישבים עליהם.

6ומפרשי המקראות הניחו הענין על דוד עצמו ר״ל שדוד אמרו על עצמו ולדעתם אותה למ״ד שבמלת לחסידיך במקום בעבור וקרא עצמו חסיד על דרך אמרו שמרה נפשי כי חסיד אני (תה׳ פו) והענין כלומ׳ שמלכותי לא נזדמן במקרה שכבר נתיעד בנבואה לאב הנבחר ר״ל יעקב אבינו ע״ה והוא חזיון לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו (ברא׳ מט). והענין שרמז על מלכות שאול שלא היה כוונת האל ובחירתו עליו. או איפשר לשיטה זו שנאמ׳ על יעקב אבינו שנקרא חסיד לרוב תמימותו כאומרו איש תם יושב אוהלים (שם כה) ואם נפרש עליו שם גבור אין ספק שכל מיני הגבורה נמצאו בו עד תכלית המין הראשון כמו שיראה מענין ויגל את האבן (שם כט) ומענין אומרו אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו וגו׳ ובענין שמעון ולוי כמו שאמרו ז״ל וכלם בטוחים על כחו של זקן וכענין ויאבק איש עמו (בראש׳ לב כה) הן לפי הנגלה הן לפי קצת דעות נסתרות שבו בהאבק עמו המלאך המשחית שרו של עשו ולא יכול לו וכ״ש המין הב׳ כמו שיראה מנבואת הסולם אלא שהנראה לשיטה זו שמלת לחסידך נאמרה על יעקב ושויתי עזר על גבור נאמ׳ על יהודה כלומ׳ שדברת בחזון ליעקב להיות עזרך על יהודה אשר הוא גבור באחיו כמו שידוע בכל ספוריו והכוונה כמו שביארנו שהמלוכה נאותה אליו מנחלת שבטו מקדם על פי נבואת יעקב אבי׳ ע״ה לא שנזדמן במקרה כענין מלכות שאול וזה הענין כבר רמזנוהו בחבורינו התלמודיים במס׳ הוריות אלא שהמשך הדברים יביאנו להשיב קצת הדברים הנה והיא שכבר ידעת מה שאמרו ע״ה שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ למנות מלך ולמחות זכר עמלק ולבנות בית הבחירה ומקום המצוות בתורה שום תשים עליך מלך (דברי׳ יז טו) תמחה את זכר עמלק (שם סוף כה) לשכנו תדרשו ובאת שמה (שם יב ה) וכן ידעת שמצות מנוי המלך היתה קודמת למצות הכרת זרעו של עמלק שכן דרשו מדכתי׳ אותי שלח ה׳ למשחך למלך ועתה לך והכית את עמלק (ש״א טו) וכן שהכרתת זרעו של עמלק קודמת לבנין בית המקדש מדכתי׳ ויהי כי ישב המלך בביתו וה׳ הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון אל׳ בתוך היריעה (ש״ב ז) ומכאן מצאו הראשונים מקום עיון אחר שכן למה כעס הב״ה על ישראל כששאלו להם מלך עד שבא המענה מאתו ית׳ לא אותך מאסו כי אותי (ש״א ח ז) עד שהשיבו לעצמם שלא כעס עליהם להיות השאלה בלתי הוגנת אבל מפני שלא היתה כוונתם לקיום המצוה רק להיותם קצים בשמואל הנביא עם פרסום שלימותו וחוזק הראותו באותות ובנפלאות ובמופתים ואני תמה על תשובתם שהרי לא שאלו דבר עד שנעשה שמואל הנביא זקן וידוע שהזקנה מתשת כח ההנהגה וכן שכבר מינה הוא עליהם את בניו עם היותם בלתי ראויים ונאותים לכך והנה כתיב בביאור ויהי כי זקן שמואל וישם את בניו שופטים את ישראל ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט (שם) ועל זה נאמר ויתקבצו כל זקני ישר׳ וגו׳ ויאמרו הנה אתה זקנת ולא הלכו בניך בדרכיך שימה לנו מלך וגו׳ (שם ח) והנה הדבר מבואר בנפשו שהם שאלו כהוגן בחכמה ובדעת בתם לבב ובנקיון כפים כי הוא היה זקן וכיון שראו בו שמינה את בניו ויש מקום חשד שלא לבא כן מאת האל ית׳ רק מצד בחירת נתינת השררה לבניו ועם זה שבניו לא היו ראויים לכך ולולא זה היו ראויים להענש מיד ולא שימהרו על זה, אלא שלדעתי הסבה בזה היתה שהמלוכה כבר נתיעדה בנבואת יעקב אבי׳ לשבט יהודה שנאמ׳ לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים ומלת עד האמורה כאן איננה זמן מורה על הפסק כלומ׳ עד שיבא שילה אבל בבואו תסור אלא הוא כענין כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך (בראשי׳ כח) כלומ׳ שלא תסור השגחתי ממך עד שיגיעך מה שהבטחתיך ואז תהיה השגחתי בך שלימה מכל וכל והוא כמי שאומר לבנו לא אסיר חסדי מאתך שלא אועילך יום יום עד שאעשיר אותך בעושר גדול יחד וכן הנה לא יסור שבט השררה ביהודה ואות המלכות מזרעו כמו שתראה בדגלים דגלו נוסע בתחלה ובפלגש בגבעה יהודה יעלה בתחלה וכן בכל ענין עד שיבא המשיח היוצא ממנו ואז יתפרסם המלכות פרסום חזק והמשיח ההוא רומז על דוד לקצת פירושים והוא הנאות לנו הנה ובזמן שמואל הנביא לא היה בשבט יהודה ראוי למלוך ומכוער הדבר למנות הראשון רק באדם הגון ונכבד בתכלית המעלה ולזה היה קשה בעיני האל ית׳ על שלא נתאחרה הבקשה עד עמוד ביהודה ראוי למלכות כ״ש בעוד שמואל חי שעם זקנתו היה טורח בתוכחת בניו להדריכם בהנהגה הישרה או למנות אחרים תחתיהם ולא שישאלו לשעתם אלא שמצד שהיה הדין עמהם לא נמנע האל ית׳ מלהעתר להם כפי האיפשר ונעתר להם להמליך מלך משאר השבטים את אשר נאות הבחירה עליו לפי הזמן עד עמוד ביהודה ראוי לכך ונחל ה׳ את יהודה חלקו. ולי עוד בזה דקדוק לעזר ולסעד לזה הענין והוא שבעת שייעד לנביא להקים את שאול למלך אמ׳ וה׳ גלה את אזן שמואל וגו׳ עד כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימן ומשחתו לנגיד (ש״א ט טז) ולא אמר למלך ובבאו לפניו זה יעצור בעמי (שם יז) ולא אמר ימלוך בעמי ובעת משיחה אמר משחך ה׳ לנגיד (שם י א) על הדרך שנאמ׳ על זרובבל בנבואת דניאל להשיב ולבנות ירושלם עד משיח נגיד שבועים שבעה (דניאל ט כה). סוף דבר לא ייחס לו שם המלכות עד שחטא בקרבן העולה שנתנבא לו בקריעת מלכותו והוא אמרו נסכלת וגו׳ הכין ה׳ את ממלכתך אל ישר׳ עד עולם (ש״א יג יג) ועתה ממלכתך לא תקום (שם יג יד) וכן אותי שלח ה׳ למשחך למלך… ועתה לך והכית את עמלק (שם טו) כאשר נודע לו בנבואתו אחרית דבר מראשיתו והוא אמרו עליו וימאסך מהיות מלך וגו׳ וכן ונתנה לרעך הטוב ממך ואמ׳ על זה וגם נצח ישר׳ לא ישקר ולא ינחם (שם טו כו־כט) ונצח ישר׳ רמז על האל ית׳ או על הנבואה ונקראה נצח ישר׳ מצד שהיא מיוחדת לעם הנבחר כמאמרו בקש שלא תשרה נבואה על אומות העולם וניתן לו ואל יקשה בעיניך אמרם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם שכבר ביארנוהו בחיבורינו התלמודיים במס׳ אבות ובקצת שאר חיבורינו ורמז באומרו וגם נצח ישר׳ לא ישקר וגו׳ על נבואה לא יסור שבט מיהודה כלומ׳ שהגיע זמן שוב המלכות לאחוזתו וכשנזדמן בשבט יהודה צמח צדיק ייעד האל על מלכותו וייחס עליו לשעתו שם מלכות והוא אומרו אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך (ש״א טז א) ואע״פ שכבר קרא נגיד ג״כ והוא באומרו שמואל לשאול בקש ה׳ איש כלבבו ויצוהו לנגיד (שם יג יד) זה מדרך המוסר שלא להעריכו לפניו ביתר ממנו וזהו אצלי שסמך לפסוק זה מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו כלומ׳ שתכף שמצאתיו משחתיו כי לו יאתה מלוכה מקדם ר״ל למי שיגיע משבט יהודה תחלה ראוי לכך. ותהיה כוונת ענין הפסוק מאז הבטחת בנבואה בעבור חסידך להמליכו וקיימת את דברך וענין הרימותי בחור מעם על היותו נבחר בין שאר הבנים. ויראה לי ג״כ שזהו ענין מה שאר״ל על מפלתו של שאול אתה אומר שירה אלמלא אתה שאול והוא דוד אבדתי כמה דוד מפניו וכבר פירש בו זולתי אלו נולדת במזלו והוא נולד במזלך ולא יראה לי כן אף כי דרכי הדת לא יתירו זה במוחלט כמו שביארנו בקצת חבורינו. אבל הנכון אצלי לפרש כדרך שכתבנו שאלו היה הוא מזרע המיוחד למלוכה כמוך או היית אתה ממונה לבד כמוהו אבדתי כמה דוד מפניו אבל אתה אצל המלכות יורש גמור והיורש אם חוטא לפעמים מכסין אותו ואין מדקדקים אחריו כל כך אבל מי שאינו אלא כממונה או כאפטרופוס מדקדקים אחריו אף בקלה שבקלות ומטעם זה יראה לי ג״כ שנמשח שאול בשמן המשחה כדכתיב ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו (ש״א י א) ודאי שמן המשחה היה ממה שאמר את פך השמן כלומ׳ השמן הידוע והנבחר כענין שנאמ׳ בדוד ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו (שם טז יג) וידוע שמלכי ישראל לא היו מושחים אותם בשמן המשחה אפי׳ ראשון שבהם ואם עשו כן מעלו בשמן המשחה וכשמשח אלישע את יהוא לא שמן המשחה היה אלא שמן אפרסמון והוא שנאמ׳ שם ואלישע הנביא קרא לאחד מבני הנביאים ויאמר לו חגור מתניך וקח פך השמן הזה (מ״ב ט א) כלומ׳ שלא היה משמן המשחה וא״כ מה שמשחו את שאול משמן המשחה לא היה מצד שהיה דינו לכך אלא שהיה כממונה מצד השבט הראוי לכך ובמקומו. ואיפשר לפרש בכוונת הפסוק שהוא רומז לנבואת שמואל עליו כלומ׳ דברת בחזון לשמואל הנביא לחסידך להצליחו במלוכה. ומכל מה שכתבנוהו במלת לחסידך למדת שהיא נאמרת על יחיד כלומ׳ שהיא בלא יו״ד וכן שמענוה מספר מתויק ואם תמצא ביו״ד ירמוז לפי זה על נבואת יעקב ושמואל כלומ׳ כבר דברת מענין מלכותי וייעדת אותו על ידי חסידיך. ומכל מקום למה שכתבנו שהיא נאמרת על יחיד ואותה למ״ד שבמלת לחסידך שהיא באה במקום בעבור חסידך או על חסידך במשמעו וירמוז על יעקב או על שמואל או לשניהם לא שנתיחד הדבור לו ר״ל לדוד ונמצא לדעת זה שאינו בכלל הנביאים רק מכת המדברים ברוח הקדש וכבר ידעת מה שלמדנו מדרז״ל שקדושת ספרי הפסוק חלוקה למדריגות ר״ל שקדושת התורה למעלה למעלה מכלם וקדושת ספרי הנביאים למטה מקדושת התורה ולמעלה מקדושת הכתובים וקדושת הכתובים למטה מכלם ונראה שדעתם ע״ה שספרי הכתובים אינם נבואה גמורה אלא שנכתבו ברוח הקדש וההפרש שבין נבואה ורוח הקדש הוא שהנבואה לא תבא רק לשלם מעיקר יצירתו בהכנתו בשני הכהות הצריכים אליה והם המדמה והשכלי ושיהיה האיש עד תכלית שלימות החכמה כמה שאיפשר לשכל האנושי להשיגה ובעת הנבאו בהקיץ יתבטלו ברוב הנביאים הכחות ההרגשיות ויראה דמיונו לפעמים כאלו איש מדבר עמו או ישמע קול מדבר דמיונות יבין מתוכם המכוון בנבואתו. זאת המדריגה חלוקה בנביאים ג״כ ויתעלו בה אחד על חברו ברב או במעט לפי מה שהם וכ״ש שנבואת מרע״ה אינה ממין שאר הנבואות אבל חלוקה מכלן וגבוהה עליהם בהרבה עניינים כבר התבארו בקצת חיבורינו אבל רוח הקדש הוא מדריגה למטה מן הנבואה והוא שאדם השלם בהתעמקו בדברים האלהיים תעוררהו רוח אלהים ותופיע על לשונו שבח והודאה או דברי שכל ומוסרים זהו דעת הקדומים בענין דוד המלך ע״ה ר״ל שלא להיות בכלל הנביאים אבל ברוח הקדש. וראוי לשאול שהרי מצינו בזה הספר מזמורים שהם נבואות גמורות לעתיד לבא בכמה מקומות ובפרט בחרבן בית המקדש ובנינו ושאר דברים עתידים עד שקצת חכמים פירשו שכל שיש בו כיוצא בזה הם מזמורים לקצת נביאים כתבם דוד בספרו וכמו שאמרו דוד כתב ספרו על ידי עשרה זקנים אדם הראשון מלכי צדק אברהם אסף הימן ידותון ושלשה בני קרח ומשה והענין הוא שהשבעה מהם מצינו מזמורים על שמם והם בני קרח שהיה דעתם שלשה בני קרח אסיר ואלקנה ואביאסף ואסף והימן וידותון ומשה איש האלהים והשלשה הנשארים שלא הוזכרו אמרו ז״ל שהם אדם הראשון ומלכי צדק ואברהם והוא שדעתם שהמזמור שיר ליום השבת אדם הראשון אמרו בערב שבת בע״ש גורש מג״ע ובשבת השכים ואמ׳ מזמור שיר ליום השבת. ואמרו שאיתן האזרחי הוא אברהם אבי׳ ובמזמור נאם ה׳ לאדני אמרו שמלכי צדק אמרו ממה שמצאו על דברתי מלכי צדק וכל זה דרך דרש שאלו היו אסיר ואלקנה ואביאסף נביאים לא נעלמה נבואתם עד דוד אלא שדרך כלל הוא קורא הלויים בני קרח כמו שיתבאר כל זה עם שאר דברים כלליים לקצת ענייני הספר במזמור שלישי על ביאור מלת מזמור וכן שאר דברים יש לפרש בעניינים אחרים נאותים יותר על צד פשוטי המקראות כמו שיתבאר בכלם. ואף לדעתם מה יאמרו בדניאל שימצאו לו נבואות חזקות מפליאות בגלוי סודות מהם דברים מבוארים ומהם נעלמים עד עת קץ בהגיע עת דודים לברר וללבן הדברים אלא שאף הם חזרו ופירשו שדוד ודניאל היו נביאים אבל לא כנביאים האחרים ומתוך כך לא נכללו בספרי הנבואות. ואף זה לדעתי אינו כלום שאף שאר הנביאים היו מדרגותיהם חלוקות זו מזו כמה וכמה ומ״מ כל שהוא נביא ושנאמרו דבריו בנבואה היה להם לסדרו בכלל הנביאים. והעיקר בזה לדעתי הוא שכל נביא שלא נשתלח לעם אם להתרותו על מעשיו הרעים להדריכו במעשה היושר או לצוותו בעסק העם במלחמות אע״פ שהוא נביא לא נכתבו דבריו בכלל הנביאים ונמצא ספר יהושע מצוה להדריכם על ענייני המלחמות בכיבוש הארץ וניצוח האויבים וכן הענין בעצמו בספר שופטים עם הצטרף עמו ענין דבורה וגדעון ובספר שמואל שנתנבא והוקם המלכות על ידי נבואתו עם הצטרף עמו ענין נתן הנביא וכ״ש ספר מלכים בנבואה הגדולה אשר לאליהו ואלישע והשאר הנזכרים שם ואין צריך לומר בארבעת ספרים האחרונים שכלם נתנבאו על שמם וארך הספור בתוכחותיהם ואזהרותיהם קבלת דוד ודניאל אינם ממין זה אבל נבואות עתידות לבד ועזרא עם היותו נביא כמו שידוע בו שהוא מלאכי לא היתה הכוונה בספרו רק ספור העליה מן הגלות איך נזדרז בה ומה שכלל מן התוכחות שם לא בא רק דרך ספור שכבר נכת׳ בנבואת חגי זכריה ומלאכי שהוא עזרא וכן הענין בעצמו בדברי הימים ודברי שלמה כלם ודאי אינם על צד נבואה ששיר השירים אינו רק כענין ספור הדבקות הגדול שבין האומה לשם וקהלת על צד החכמה ומשלי על צד חכמה ומוסר וכן ספר איוב נכתב להודיע על צד הקבלה מחלוקת ענייני ההשגחה והכרעתם ורות אינו רק סיפור הענין ותכלית הכוונה להודיע בו יחס דוד המלך ע״ה ומגלת אסתר ספור ענין להודיע הנס הגדול ואיכה אינה רק כענין קינה על החרבן ואמנם כלם נאמרו ונכתבו ברוח הקדש ולכן נכללו כלם בס׳ הכתובים עם היות דוד ודניאל ועזרא בכלל הנביאים ואע״פ שרבותי׳ אמרו בדניאל על הפסוק שנאמ׳ בו והאנשים אשר אתי לא ראו את המראה מאי אנשים זה חגי זכריה ומלאכי איהו עדיף מנייהו ואינהו עדיפי מניה ופירשו בו אינהו עדיפי מניה דאינהו נביאי ואיהו לא נביא ואיהו עדיף מנייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזו שמשמען של דברים שדניאל לא היה נביא אין הכוונה אלא על צד שביארנו שלא היה בדרך שיהיו דבריו נכללים בספרי הנבואה. ומעתה נתחיל בביאור הספר ב״ה ונאמר: