מלאכת שלמה על משנה בבא בתרא ה:ח
מלאכת שלמה על משנה בבא בתרא · Melekhet Shelomoh on Mishnah Bava Batra 5:8
Open in the reader →1והוקרו או שהוזלו גמרא האי מדה דמאן אילימא מדה דלוקח אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר וליקני לי' ללוקח כליו וכדתניא אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה דהכא נמי בשיש שנתות במדה עסיקינן דהא סתמא קתני אפילו במדה שיש לה שנתות וא"ל הין בי"ב סלעים לוג בסלע ואי מדה דמוכר היא אמאי קנה לוקח משנתמלאת המדה דהא אפילו את"ל דברשות לוקח מיירי הא איבעיא לן לעיל בגמרא אם הכלי חשוב הפסקת רשות ולא אפשיטא וא"כ תיפשוט ממתניתין דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח וה"ה לכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה מוכר ומשני ר' אילעא הכא במדת סרסור שהשאיל להם המדה והסרסור אינו שם וקמ"ל דאינו שלוחו הסרסור להיות המקח ברשותו ואע"ג דהמדה שלו. וסיפא דקתני ואם הי' סרסור ביניהם בשהסרסור שם דכיון שהוא שם והמדה שלו המקח ברשותו דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח ומש"ה כי נשברה נשברה לסרסור דכליו קני לי' וקמ"ל דלא אמרינן דסרסור אינו אלא שלוחו של לוקח וכשנתמלאת נשברה ללוקח ע"כ כפי פי' רשב"ם ז"ל. והקשו תוס' ז"ל לפירוש הקונטריס שפירש שהסרסור קנאה לעצמו וחוזר ומוכר לבעל הבית תימא אמאי נקט נשברה ושבק יוקרא וזולא דאיירי בי' רישא הל"ל הי' סרסור ביניהם והוקרו או הוזלו ופי' ריב"ם ז"ל הי' סרסור ביניהם ומדד להם כדרך סרסורים שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית על ידי מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא הי' מחמת אונסא אלא ע"י שלא נזהר יפה במדידה ע"כ. וז"ל נמקי יוסף ז"ל מוקמינן לה למתניתין בגמרא במדת סרסור ולפיכך עד שלא נתמלאת המדה למוכר דברשות מוכר קיימא למדוד ולמכור ומשנתמלאת היא ללוקח עד שיערה המדה לתוך כליו וחייבין עליה אם נשברה שלא מחמת מלאכה ושלא באונס (נלע"ד ואפילו באונס) ואם אינה של סרסור אלא שהוא מודד שנותנין לו שכר על המדידה נעשה כש"ש על החבית וחייב בשמירתה ואם נשברה נשברה לו ובלבד שלא יהי' נמי באונס גמור אלא כעין גניבה ואבידה ואם החבית של סרסור והיא מושאלת למוכר וללוקח ונשברה אע"ג שאינו אונס גמור נשברה לו מפני שהיא שאלה בבעלים מפני שהסרסור נשכר להם למוד וכן אם הסרסור קנאה מן המוכר למכור תכף ללוקח ומרויח בה ומדד בה ברשותי' קיימא ולא אמרינן שליחותי' דלוקח קעביד אלא ודאי ברשות סרסור קיימא לגמרי ואם נשברה נשברה לו עד שיגמור מדידתה עכ"ל ז"ל:
2הרכינה ומיצתה הטה וכו' לשון רעז"ל עד והטיף שלש טפים ונתאסף מיצוי המדה וכו' כך צ"ל וכולו לשון אחד. בסוף הלשון שהרי נתייאש הלוקח ממנו. אמר המלקט מפני שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל גבי תרומה דלא שייך יאוש תנן בפ' בתרא דמסכת תרומות הרכינה ומיצתה ה"ז תרומה ואסורה לזרים. וז"ל נמקי יוסף ואם היה בעל הבית או המוכר סיטון חייב להטיף לו שלש טפים בכל זמן אפילו בע"ש וחנוני פטור לעולם שלא חלק בו ת"ק. הרכינה היינו מה שנשאר עדיין בדופני הכלי ומיצה מה שנשאר עדיין בשולי הכלי שנתמצה שם הרי הוא של מוכר מפני שהלוקח מתייאש ממנו ע"כ בקיצור ובשנוי לשון קצת. ותמהתי שמצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל הרכינה ומיצת הרי היא של לוקח והחנוני חייב וכו' וכתב כן מצאתי אלא שבספר אחד הגיהו אינו חייב אבל של לוקח לא שלחו בו יד. וביד שם פ"ד סי' ח' ט' ובפ' שני דהלכות שלוחין ושותפין סימן ז' ובטור ח"מ בסימן ר' ובסימן רל"א: