מלאכת שלמה על משנה בבא קמא ח:ו

1התוקע לחברו וכו' וגרסי' בר"פ המניח לרכובא שלש סלעים לבעיטה חמש לסנקורית שלש עשרה פי' אם בעטו בארכובתו נותן לו שלש סלעים ואם בעטו ברגלו נותן לו חמש ואם באוכף של חמור הכהו או שנשאו והשליכו לפי פי' הרמ"ה ז"ל נותן לו י"ג סלעים וכתב שם הרא"ש ז"ל כתב רב אלפס ז"ל דתשלומין הללו הם דמי בשתו וצערו ומייתי ראיה מעובדא דתנן בישא דלא חייביה אלא פלגא דזוזא כדתנן התוקע לחברו נותן לו סלע דהיינו חצי סלע אלמא סכום סלע הוא תשלום השנוי והוא בושת וצער דשני דברים הללו ישנן ברוב היזק שאדם עושה לחברו ואם יש נזק או שבת או רפוי או שנים מהם או שלשתם מיחייב לתת לו הכל לפי הענין בזה לא יוכלו חכמים ליתן קצבה ע"כ. אכן הרמב"ם ז"ל כתב מהלכות חובל ומזיק דכל אלו הכאות השנויות במשנתנו יש בהן בזוי וצער מעט ופסקו חכמים דמים קצובין ואותו הממון קצוב הוא דמי הצער והבושת והרפוי והשבת בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך כזה הוא משלם ע"כ. ומ"ש נ"י בשם הרא"ה ז"ל שם בר"פ המניח לרכובה שלש לפי שיש בה שלש פרקים לבעיטה חמש לפי שהכהו בחמש אצבעות לסנקורית והוא שהכהו מאחרי ידו י"ג לפי שיש בידו י"ג פרקים לבד מפרק הגודל שלא הכה בו וזה עם הפרק העליון ע"כ. קשה לע"ד דאי סנקורית פירושו לאחר ידו התנן הכא לאחר ידו נותן לו ד' מאות זוז ודוחק לחלק בין לאחר ידו למאחרי ידו וצ"ע לע"ד. ופי' רש"י ז"ל התוקע הכהו על אזנו לשון מורי ל"א תוקע ממש. והרמב"ם ז"ל פירש תוקע לחברו הוא מי שמכה חברו בפס ידו סגור בערפו ע"כ:

2סלע פי' של מדינה דהיינו חצי זוז הכי מפרש לה התם בקדושין גם בפ' ד' וה' וגם שם פ' יש בכור דהיינו בסלע של דבריהם דעבידי אינשי דקרו לפלגא דזוזא איסתירא פי' סלע:

3מנה צורי דהיינו כ"ה סלעים ק' זוז הכי מסיק בגמ'. וכתבו תוס' ונ"י ז"ל שאל ר"ת ז"ל היאך אפשר שיהא כ"כ בין ת"ק לר' יוסי ותירץ דת"ק מיירי בעני שבישראל ור' יוסי בעשיר שבישראל והריא"ף ז"ל פי' דמכולהו חמש דברים קאמר ר' יוסי מנה בעשיר שבישראל ואומר דלעולם בעני שבישראל אין פוחתין לו עד סלע ות"ק דאמר סלע בעני שבישראל אומר דלעולם לעשיר לא יהיב מנה צורי ע"כ. אמר המלקט פי' הריא"ף דקאמר אם הוא ברב אלפס ז"ל אולי הוא בשום תשובה. גם שם ר"פ ד' וה' כתבו התוס' ונראה לר"ת דלא פליגי אלא האי בעני והאי בעשיר ומיהו מדקאמר בהחובל הא אנא הא ר' יוסי הגלילי משמע קצת דפליגי מ"מ אע"ג דפליגי מצינו למימר דזה דבר בעשיר וזה דבר בעני כר"ת דא"א שאם בושתו של עני סלע שלא יעלה בושתו של עשיר או פחות או יותר ממנה ע"כ:

4רקק והגיע בו הרוק. ובגמ' אמר רב פפא לא שנו אלא בו אבל בבגדו לא במערבא אמרי משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום דאם איתא דביישו בדברים חייב אפי' כי לא הגיע בו מחייב דנהווי כי ביישו בדברים:

5זה הכלל הכל לפי וכו' מלו' זה הכלל ליתנהו ברב אלפס ולא בהרמב"ם והרא"ש ז"ל ולא בירוש' אכן ברש"י ז"ל איתנהו. הכל לפי כבודו לקולא קאמר וכדמפר' רעז"ל דאי ס"ד האי שיעורא דד' מאות את"ק אפחות שבעניים קאמר והכל לפי כבודו לחומרא קאמר למיהב טפי לעשירים וקא אתי ר' עקיבא למימר אפי' עני שבישראל יטול יותר מד' מאות זוז א"כ הוי מעשה לסתור דאמאי לא מחייב ליה לפורע ראש האשה למיהב טפי אלא ודאי דת"ק לקולא קאמר דלעני לא יהבינן כולי האי וקאמר ליה ר"ע לעני נמי יהבינן הכי ות"ק דמתני' ס"ל כר"ש וכמ"ש לעיל ראש הפירקי' בשם הרא"ש ז"ל:

6רואין אותן כאלו הן בני חורין נראה דנקט בני חורין משום דלעיל גבי נזק תנן דשמין אותו כעבד אע"פ שהוא בן חורין וזילא ביה מילתא קמ"ל דהכא גבי בושת אין שמין אותו רק כבן חורין או אפשר להאי רואין אותן כאילו הן בני חורין ר"ל בני שרים וסגנים כמו ואת כל חורי יהודה וירושלם ואריבה את החורים. חוריה ואין שם מלוכה יקראו וכן ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל ועביד חורין רברבין בישראל. ודכותיה בני חורין דתני בסוף מסכת סוטה ועיין ג"כ במ"ש בפ' שני דמסכת יום טוב סי' ו' כך נלע"ד:

7ומעשה באחד שפרע ראש האשה ענייה היתה ואפי' הכי חייבו ר"ע ד' מאות זוז:

8שִמְרָה כך נקד הר"ר יהוסף ז"ל:

9ושיבר את הפך כצ"ל:

10באיסר שמן בבית צ"ל פי' שמן קנוי באיסר אמר לו רבי לזו אני נותן ד' מאות זוז כך צ"ל:

11אע"פ שאינו רשאי פטור תימא מאי חייב שייך ואי פטור ממלקות קאמר על כרחך הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור לאו היינו פטור ממלקות דהא חייב משום קוצץ אילנות טובות ואזהרתיה מואותו לא תכרות כדאיתא בפ' בתרא דמכות וצריך לדחוק ולומר פטור אע"פ שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו אחרים שחבלו בו חייבין ואחרים שקצצו נטיעה חייבין צריך לאוקמה כר"מ דאמר לוקה ומשלם דלוקה משום לא תכרות א"נ בדלא אתרו בי' תוס' ז"ל. ונלע"ד שהיה צריך להיות כך וצריך לדחוק ולומר פטור אפי' מדיני שמים על עון שאין חס על גופו ואע"פ שאין בו צד חיוב אפי' בידי שמים אעפ"כ אחרים שחבלו בו חייבין. ובגמ' רמי והתניא א"ל ר"ע צללת במים אדירים והעלית חרס בידך דאדם רשאי לחבול בעצמו ותירץ רבא חבלה אינו רשאי אבל בושת רשאי ור"ע ה"ק ליה ל"מ בושת דהואיל ואדם רשאי לבייש בעצמו ודאי דאפי' אם בייש בעצמו אפ"ה אם ביישו בו אחרים ודאי דלא מפטרי בהכי אלא אפי' חבלה נמי דאין אדם רשאי לחבול אם חבל א"ע דאיכא למימר הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא ניחייבי אחריני אפ"ה אחרים שחבלו בו חייבין והדר פריך עלה ומסקי' דתרי תנאי אליבא דר"ע דתנא דמתני' ס"ל אליבא דר"ע דאדם רשאי לחבל בעצמו ור' אלעזר הקפר דאמר גבי קרא דמאשר חטא על הנפש ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה הוא תנא דמתני' דקאמר אליבא דר"ע דאין אדם רשאי לחבול בעצמו. וכתוב בטור שם בחו"מ סי' ת"ך כתב הרמ"ה שאינו הלכה אלא האדם רשאי לחבול בעצמו ע"כ. ולשון ספר הלבוש שם סעי' ל"א מי שדרכו שחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי אם אחרים חבלו בו חייבין ולא יפטרו בטענה שהרי דרכו של זה לחבול בעצמו ע"כ:

12ואחרים שקצצו את נטיעותיו חייבין כצ"ל. ובגמ' אמר רבינא אם מעולה בדמים לעצים ולקורות יותר משבח פירותיו מותר. ואחרים שקצצו את נטיעותיו חייבין בנטיעה בת שנתה שתי כסף כדאמרי' בהכונס צאן לדיר: