מלאכת שלמה על משנה בבא מציעא ב:ג

1מצא אחר הגפה וכו'. כאן פי' רעז"ל גפה כפי' רש"י ז"ל אבל בפ' ששי דפאה גם בפ' שני דכלאים גם בפ"ד דעדויות העתיק פי' ר"ש ז"ל:

2הרי זה לא יגע בהן. בגמ' פריך ולהוי מקום סימן דאע"ג דמוקמי' להו במקושרין בכנפיהן שהיא קשר דכ"ע הכי מקטרי להו ולא הוי קשר סימן מ"מ המקום שהן בו להוי סימן ומתרצינן במדדין דאיכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר נמי דאיניש אצנעינהו וה"ל ספק הנוח וקי"ל דכל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר דליכא מאן דיהיב סימנא. וכתבו תוס' ז"ל האי אם נטל לא יחזיר י"מ דהיינו דוקא כשנטלו והוליכו לביתו דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשם לכך לא יחזיר למקום שנטל אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר וכן מוכח בירושלמי ומיהו אם נטל לא יחזיר משמע רק שנטלה ואע"ג שלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר ע"כ. אבל בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ז) משמע דה"פ דואם נטל לא יחזיר וכדפי' רש"י ז"ל התם וז"ל שאם בא אחד ונתן סימן שהוא שלו לא יחזירנו שמא אינו שלו וסוף הבעלים לבוא ויביא עדים שהניחו שם לפיכך יהא מונח ביד זה עד שיבא אליהו דהאי לא יחזיר לא שיהא שלו קאמר דהא מעיקרא באיסורא אתא לידיה אם ספק הנוח היא ע"כ:

3מצא כלי באשפה וכו' בפירקי' דף כ"ד. ובגמרא רמינין עלה מהא דתניא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות ומוקי רב פפא למתני' באשפה שאינה עשויה ליפנות אלא שנמלך עלי' לפנותה ומש"ה נוטל ומכריז דאי לא שקיל האי השתא לכשיפנה יטלנה גוי או ישראל משומד הלכך אבידה היא ומוזהר עליה ורב זביד מוקי למתניתין בכובי וכסי דטמונים מדעת הן ולא יגע וברייתא בסכיני והמניק שהן כלים קטנים והשליכם שם עם האשפה שהוציא מן הבית:

4מצא בגל וכו' תוס' פ' חזקת (בבא בתרא דף נ"ד:)

5הרי אלו שלו וכתוב בנמוקי יוסף דכיון דטעמא הוי משום דתלי המוצא באמוריים כדמפרש בגמרא שמעינן מינה דאפילו יש בו סימן הרי אלו שלו וא"ת למה שלו תקני לו חצרו לבעל הכותל ותרצו בתוספות דאין חצר קונה בדבר שאינו עשוי שימצא כי הכא שהוא בעובי הכותל וכן מוכח לקמן מצא בחנות ובשלחנות הרי אלו שלו ואין חצרו קונה לו לחנוני ולשלחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופן לימצא ע"כ. עוד כתוב שם והא דאמרי' מחציו ולחוץ [הרי אלו שלו] ולא אמרי' יטול ויכריז כיון דאיכא סימן פי' רש"י ז"ל דכולה מתני' בדשתיך דומיא דרישא ואמרי' בני ר"ה הניחוהו שם ואייאוש וליכא למימר תיקני ליה חצרו לבעל הבית דקודם יאוש הוה התם ולא עדיפא חצרו מידו ואילו בא לידו קודם יאוש בעלים תו לא קני ליה הואיל ובאיסורא אתא לידיה הלכך חצרו נמי לא קני ליה ע"כ. והרמב"ם ז"ל תירץ לקושיא קמייתא שהביא נ"י בשם התוס' פט"ז דהלכות גזלה משום דהוי אבודה ממנו ומכל אדם ע"כ. וכתוב בשלטי הגבורים שריב"ן ז"ל תירץ משום דהוי חצרו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טמון בימי האמוריים ועדיין לא היה חצרו עד לאחר מכאן ע"כ:

6מצא בכותל חדש פי' הרא"ש ז"ל היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצאו מרשותן מעולם אלא הוא ואבותיו היו דרין בו מעולם ע"כ:

7אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו ובגמ' פריך ואמאי וליזיל בתר בתרא כדתנן בפ"ז דמסכת שקלים ובשעת הרגל הכל מעשר וטעמא משום דשוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואם נפלו שם לפני הרגל שרוב המעות הן חולין כבר מצאום מכבדי השוק אלמא אמרינן קמאי קמאי אזלו והני אחריני נינהו הכא נמי נימא קמא קמא אזל והני דבתרא נינהו ומוקי לה רב נחמן כגון שעשאו לבית פונדק לשלשה בני אדם דההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא הני אמרי קמייהו כמה זימני ליהדרו לי ולא הדרו לי והשתא ליהדרו בתמיה אי דעתייהו להדורא אהדרוה ניהלי ואי לא אהדרוה ודאי בדעתייהו למגזלה. ורבא אמר אפילו בשלשה חייב להכריז ואפילו דלית בה ש"פ לכל חד וחד מ"ט אימור שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחלה למנתיה לגבייהו דחברוהי וה"ל ש"פ לכל חד וחד מהנהו תרי ופסק הרי"ף ז"ל הלכתא כרבא דבתרא הוא הלכך משמע דמתני' לא מיתוקמא אלא כדאוקמה רב מנשיא בר יעקב שעשאה לבית פונדק לשלשה גויים וכתב בנ"י לשלשה גויים לאו דוקא דהה"נ לחד ובלבד שיהא הוא האחרון אלא משום וכו' ע"ש. ולשון הרמב"ם ז"ל ספט"ז דה"א אם היה משכיר ביתו לאחרים הרי הן של שוכר אחרון ע"כ. ובטור ח"מ סימן ר"ס: