מלאכת שלמה על משנה עדיות ד:ו

1חבית של זתים ביבמות פ"ק דף ט"ו. ותוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ה) ודפ' כל קרבנות הצבור דף פ"ו. וביד פי"א דהלכות טומאת אוכלין סי' ז':

2הסך בשמן טהור וכו' ירושלמי דברכות פ' אלו דברים דף י"א רמי דב"ה אדבית הלל דהכא אמרי טמא והתם בבבא דמקנח אדם ידו במפה אמרי טהור ומשני דהכא בעינו הוא ברם התם בלוע במפה ע"כ. ועיין בהראב"ד ז"ל שנראה שהוא יש לו נוסחא אחרת בירושלמי שהקשה הוא ז"ל דמה יש שם משקה טמא מתחלתן ותירץ ז"ל דלהכי קרי ליה משקה טמא מתחלתו דלפעמים אפשר שעדיין לא נבלעו מי הידים במפה ונגעו בכסת ויקבלו טומאה ממנה ויחזרו ויטמאו את הידים דה"ל משקה טמא מתחלתו ומשני דל"ד דהכא בעינו הוא שאינו בלוע באדם הלכך טמא ולא נטהר אבל התם בלוע במפה הוא ולאחר שעה תהא נגובה ואין שם משקה טמא כלל. וברוב הספרים גרסינן אע"פ מנטף וספרים אחרים שמנטף:

3כדי סיכת אבר קטן חשוב ואינו בטל אבל פחות מכאן טהור וכן עיקר הראב"ד ז"ל. וביד ס"פ שני דהלכות טומאת אוכלין: תניא א"ר אליעזר ב"ר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן בן החורני וראיתי שהיה אוכל פת חרבה בשני בצורת באתי והודעתי את אבא אמר לי הולך לו זיתים והולכתי לי זיתים ראה אותם שהם לחים אמר לי אין אני אוכל זיתים באתי והודעתי את אבא אמר לי לך ואמור לי חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים ותנן ומודים שאם ניקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה ואע"פ שתלמיד ב"ש היה ר' צדוק כל מעשיו לא עשה אלא כב"ה. ופי' הר"ר שלמה שיריליו ז"ל זיתים מגולגלין לשון ביצה מגולגלת שעומדים לאכילה ונותנים בהם מלח ומניחין אותם בחבית במימיהם כדי שיהיו רכין ונוחין לאכילה והשתא היינו טעמא דב"ה דסברי דמוכשרין הן דאע"ג דאמרינן בפ"ק דשבת דלא גזרו על המסיקה דמוהל אינו מכשיר שאני הכא דכיון דמגולגלין הם ניחא לי' במימיהם וטעמא דב"ש היינו דסוף סוף מוהל הוא ולא מכשיר הלכך אינה צריכה לינקב כדי שיצא משם המשקה וב"ה סברי כיון שהוא רוצה בקיומו ע"ג הזיתים מכשיר את הזיתים הלכך צריך לינקב כדי שילך המשקה לאיבוד לגלוייה דעתיה דלא ניחא ליה ביה. ומודים שאם ניקבה מאלייה וכל שכן נקבה הוא לדעתו שהיא טהורה דכיון דגלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה כיון שמתחלתן נתן אותם בחבית נקובה ולא תקנה אע"פ שסתמוה שמרים אחרי כן אין אותו משקה מכשיר וי"מ שאפילו כבר סתמו השמרים קודם שנתנם בה ואח"כ נתן בה את הזיתים אינו מכשיר לפי שאותה הסתימה אין לה קיום עם כובדן והוא ידע שלא יתקיים בה המשקה הלכך כשנתן בה הזיתים גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. והקשה הראב"ד ז"ל דתנן בפ' עשירי דמסכת כלים ומייתי לה בבבא קמא פ' הגוזל רבה חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה אלמא סתימת השמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת כמו צמיד פתיל ותירץ דהתם לאו בגלויי דעתא תליא מילתא הלכך כל מידי דסתים מציל והוא דקאי באנפיה נפשיה אבל לענין הכשר כיון שע"י טורח התשמיש נבקעת הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה הא גלי אדעתיה דלא בעי ליה למשקה. וכן כתבו שם ג"כ תוס' ז"ל:

4הסך שמן טהור ונטמא כשהיה גופו טהור סך שמן טהור ואח"כ נטמא וירד וטבל ולא נשטף השמן מעליו בטבילתו:

5ואם היה שמן טמא מתחילתו וסך בו וטבל:

6בש"א כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו חשוב הוא ואינו בטל ולא נטהר השמן אלא אם היה פחות מכאן וטעמא דמפליגי ב"ש בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו גזרה שמא יאמרו ראינו שמן טמא שנטהר ועולה לו טהרה במקוה וב"ה מחמרי הכא דאם יש בשמן טופח לת"ק ולר' יהודה ע"מ להטפיח לא נטהר השמן עכ"ל ז"ל ומשמע אבל האדם נטהר וגם דברי הרמב"ם ז"ל שם ס"פ שני סתומין. ועיין במ"ש בשם הר"ר שמשון ז"ל בפ' בתרא דמכשירין סי' ה'. וראיתי שכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל על מה שכתב רעז"ל ונשאר על בשרו וטמאהו זה אי אפשר שאין משקה טמא מטמא אדם והראב"ד ז"ל פירשה דקאי טמא וטהור אשמן למ"ד טהור משום דבטל לגבי גוף האדם ולמ"ד טמא משום דלא בטל ועדיין הוא בטומאתו וכן פי' הרמב"ם ז"ל בס"פ שני מהלכות טומאת אוכלין וכך צריך לדחוק לפרש לשונו בפירוש המשנה ע"כ: