מלאכת שלמה על משנה עירובין ה:ה

1אין מודדין אלא מן המומחה וכו'. ביד שם פכ"ח מתחלת סי' י"ז עד סוף אותו פרק ופי' רש"י ז"ל אין מודדין אלא מומחה גרסי' פי' אדם הבקי במדידה וכן משמע בירושלמי דקאמר התם ההדיוט שריבה אין שומעין לו:

2בפי' ר"ע ז"ל וגאון פי' מומחה מן לשון ומחה אל כתף ים כנרת. אמר המלקט הוא פי' ר"ח והרי"ף ז"ל וגרסי' אלא מן המומחה:

3שומעין למקום שריבה. גמ' למקום שריבה אין למקום שמיעט לא פי' רש"י ז"ל בתמיה והלא יש בכלל מאתים מנה ומשני אימא אף למקום שריבה ויש שם פי' אחר לתוס' ז"ל ע"ע: ופי' ה"ר יהונתן ז"ל ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר כלומר כשמדד אלפים אמה לרוח מזרחית ומדד ג"כ אלפים לרוח מערבית וניכר לכל ומפורסם למראית העין שאין תחום של מזרח ארוך כמו אותו התחום של מערב בחמשים אמות או מאה:

4שומעין למקום שריבה. ומוציאין מדת הקצרה כנגדה דתולין דמפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכה נתקצרה ותניא בתוספתא שהוא צריך למתחה בכל כחו ומקולי עירוב שנו כאן עד כאן לשונו של ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשון הרמב"ם ז"ל מה שאמרו שומעין למקום שריבה פירשו אותו בתלמוד שאם אמר שבכאן הוא תחום שבת והוא יותר ממה שהיינו חושבין כמו כן נסמוך עליו שהוא יותר ממה שהיינו חושבין קודם לכן:

5ריבה לאחד ומיעט לאחר. גמ' הא תו למה היינו הך פי' דהיינו אחד דהיינו למקום אחד ומשני ה"ק ריבה אחד ומיעט אחר שמדדום שני בני אדם זה מיעט וזה ריבה שומעין לזה שריבה אמר אביי ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה: ולשון הרמב"ם ז"ל שם ס"פ כ"ח ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביותר על זה לפיכך אם ריבה זה האחרון יתר על הראשון אפי' בחמש מאות ושמונים וחמש אמה שומעין לו ביותר על זה אין שומעין לו ע"כ כפי מה שהגיה מגיד משנה. והוא כפי חשבון חכמי הגמרא כמו שכתוב שם בכסף משנה: ור"ח גריס ובלבד שלא ירבה ממדת העיר ואלכסון ומיירי שמדדו שניהם מצד אחד ולא הוי דומיא דרישא וה"פ דאם האחרון הרחיק ציון שלו מן הראשון כמדת העיר ואלכסון אין לנו לומר שטעה אלא יש לנו לומר שהראשון קיצר ציון שלו לעיר בקרן מערבית דרומית כי באותה שעה לא היו בעיר אלא שנים או שלשה בתים בקרן מזרחית צפונית ומדד משם וזה מדד אחר שנתישבה העיר ולא טעה ע"כ וגם רש"י ז"ל פי' מה שפירש וגמגם בלשון:

6אפי' עבד אפי' שפחה וכו'. וא"ת והא אפי' עד אחד אינו נאמן כדתניא בפ' שני דכתובות אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זהו כתב ידו של אבא ועד כאן היינו מהלכין בשבת ומוקי לה בגמ' והוא דיש גדול עמו משמע דגדול בפני עצמו לא מהימן וי"ל דהכא נמי מיירי בגדול עמו ולא חש כאן לפרש הואיל וכבר פירש שם ועוד י"ל דהא דקאמ' התם והוא דגדול עמו לא קאי אכולהו דע"כ לא קאי אאיש פלוני שהיה יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה דמוקי לה בתרומה דרבנן וסגי בגדול לחודיה בתרומה דרבנן דהא אין מעלין בתרומה דרבנן ליוחסין תוס' ז"ל:

7שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. כלומר אע"פ שהצריכו חכמים ז"ל עירובי תחומין שאסרו לצאת חוץ לאלפים אמה אע"פ שלא היה אסור אלא חוץ לשלש פרסאות כמחנה ישראל שהם שנים עשר מיל וכל מיל הוא אלפים אפ"ה לא החמירו עכ"פ אלא להקל פעמים כשיסתפק לנו בהם שום ספיקא ה"ר יהונתן ז"ל: ובגמ' רמי עלה דמתני' והתניא לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר ומשני אמר רבינא לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר על ד"ת פי' כל מה שגזרו חכמים בתחומין להחמיר על ד"ת באו דמדאורייתא לא מיתסרי מידי ואינהו גזור הילכך אזלינן בהו לקולא דהא תחומין עצמן דרבנן. וכתבו תוס' ז"ל ומשמע דאי הוו דאוריית' לא מהימני ואע"ג דמעשים בכל יום שמאמינים לנשים בשחיטה ונקור ולתרום חלה היינו משום דהוי בידה קודם שנעשית השחיטה הוי בידה לשחוט אבל תחומין לא הוי כלל בידו ומ"מ בדיקת חמץ אי הוי דאורייתא לא מהימני אע"ג דבידו משום דבדיקת חמץ צריך דקדוק וטורח גדול וחיישינן לעצלות הנשים טפי ממקום אחר וכן משמע בירושלמי דאיכא מ"ד דנשים אין נאמנות בבדיקת חמץ מפני שהן עצלות ובודקות כל שהוא אבל לדידן כיון דבדיקת חמץ מדרבנן והוי בידו נאמנין עליו טפי מבתחומין שאינו נאמן בקוטנו לומר ע"כ היינו מהלכין ע"כ: ואיתא נמי בפ"ק דפסחים דף ד':