מלאכת שלמה על משנה גיטין ד:ד

1לשם בן חורין לא ישתעבד. בסוף לשון ר"ב ז"ל לא לרבו ראשון דילמא ממנעי ולא פרקי ע"כ. אמר המלקט דקדקתי בגמרא כי זה הטעם דדילמא מימנעי ולא פרקי לא אמרו ורק אביי דמוקי מתני' בלפני יאוש וה"ק לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון לשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה לרבו ראשון נמי לא דילמא מימנעי ולא פריקי רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד דקסבר כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים וליכא למיחש למימנעי ולא פרקי אבל לרבא דמוקי מתני' לאחר יאוש כפי' ר"ב ז"ל צריך לומר כאשר נתן הוא רבא עצמו טעם לדבריו לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה וכן פירשו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל וגם בתוי"ט עורר על זה וכתב בסוף דבריו דנמצאת אומר שהר"ב מזכה שטרא אבי תרי ולדעתי שאינה אלא טעות סופר כשגגה שיוצא מלפני השליט:

2רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד. פירשו הרי"ף והרא"ש ז"ל בין לשם עבד בין לשם בן חורין נשתעבד לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון שלא יהא הולך כל אחד ואחד ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו ע"כ. אלא שמתוך פי' הר"ן ז"ל נראה דהוה גריס בלשון הרי"ף ז"ל רשב"ג אומר בין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון כפי' רש"י ז"ל כמו שארמוז בס"ד. והרמב"ם ז"ל פי' לרשב"ג ישתעבד בו השני באיזה ענין שיהיה וזה לשון תוס' ז"ל בין כך ובין כך ישתעבד פי' בקונטרס לרבו ראשון וכן הגיה ר"ת ז"ל דאי כשפדאו לשם עבד ישתעבד לשני יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני לכל גופו אלא למעשי ידיו כדאמרי' בגמרא ופעמים נמי שהוא שונא לרבו ראשון מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו ומיהו נוכל לומר דלא פליג רשב"ג את"ק אלא בפדאו לשם בן חורין דמשום דבר מועט לא יפיל עצמו לגייסות עכ"ל ז"ל. פי' דבגמרא אמרינן למאן דמוקי מתני' לאחר יאוש ולשום עבד ישתעבד היינו לרבו שני כדכתיבנא פרכינן בגמרא רבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה ומשני אין קני ליה למעשי ידיו דאמר ריש לקיש וכו' ואפילו ישראל קני ליה גוי מדכתיב וישב ממנו שבי ש"מ קנייה בחזקה והשתא ק"ו גוי יש לו כח לקנות הישראל גוי לגוי כמותו לא כ"ש דקני ליה למעשי ידיו ורב שני קני ליה מניה למעשי ידיו בכסכא ולגופיה בטבילה לשם עבדות ואפילו מל וטבל גבי רבו ראשון קנייה שבאי ביאוש למעשי ידיו דהא אפילו ישראל נמי מקני ליה לגוי למעשי ידיו:

3עבד שעשאו רבו אפותיקי וכו'. פסק רב אלפס ז"ל לפי הגרסא שבידנו בהאי סיפא כרשב"ג דדיין דינא דגרמי ומתני' דוקא באפותיקי מפורש אבל אפותיקי סתם למה ליה למשחרר לכתוב שטר הא בלאו הכי משתעבדי ליה כולהו נכסי וגם הרמב"ם ז"ל פי' ומאחר שהעיקר אצלנו דדינינן דינא דגרמי יהיה בזה המאמר הלכה כרשב"ג ע"כ. ובגמרא במאי קמיפלגי בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי רשב"ג ס"ל דשמה היזק ות"ק ס"ל דלאו שמיה היזק וכתבו התוס' וצריך לומר דהאי היזק שאינו ניכר חשיב ניכר טפי מההוא דפ' הניזקין דהתם קי"ל דלאו שמיה היזק והכא קיי"ל כרשב"ג דמשנתינו דשמיה היזק ע"כ. ונלע"ד דלהכי קתני אפותיקי לאחרים ולא קתני אפותיקי לב"ח לכלול בעל חוב או כתובת אשה אע"ג דבברייתא בגמ' איכא פלוגתא דתנאי דאיכא דמאן דסבר העושה שדהו אפותיקי לב"ח ולכתובת אשה גובין משאר נכסים אם מכר הלוה את השדה רשבג"א ב"ח גובה משאר נכסים אשה אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ודוקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו ע"מ כן נשאת ולא שיהא כל נכסיו אחראין לה ולא תדע על איזה לחזר מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד. והרמב"ם ז"ל פי"ח דהלכות מלוה לא העתיק מלת לאחרים. ואיתה בירוש' פ' כל שעה דכ"ט ע"א ופליגי התם וגם בפירקין רב ור"י דגרסי' התם מי משחרר רב אמר בין רבו ראשון בין רבו אחרון ור' יוחנן אמר אין משחרר אלא רבו הראשון בלבד והתם מפרש טעמייהו. וביד פ' ז' דהל' חובל ומזיק סי' י"א ובפ"ח דהל' עבדים סי' ט"ו י"ו ובפי"ח דהל' מלוה ולוה סי' ו' ובטור סי' רס"ז ושם כ' דיש פוסקים גם ברישא כרשב"ג ע"ש ובח"מ סי קי"ז: