מלאכת שלמה על משנה כתובות יג:א

1שני דייני גזרות. ובברייתא תני גזלות וכדפירש רעז"ל. מתרץ בגמרא שהיו גוזרין גזרות על הגזלות. ובברייתא מונה עוד שלישי דקתני אדמון בן גדאי וחנן המצרי וחנן בן אבישלום. ויש שפירש בגמרא דתנא דידן דחשיב ליה קתני דלא חשיב ליה לא קתני וחנן בן אבישלום חשוב מחנן המצרי ואע"ג דבברייתא מזכיר לחנן המצרי ברישא פירשו תוס' ז"ל דהיינו מפני שהוא ממשפחה מיוחסת יותר מחנן בן אבישלום וכמו שמצינו בכמה דוכתי שמזכיר ר' אלעזר בן עזריה קודם ר' עקיבא אע"פ שר' עקיבא היה חשוב יותר מר' אלעזר בן עזריה שהלא היה ראש לחכמים והטעם לפי שר' אלעזר בן עזריה היה ממשפחה מיוחסת יותר מר"ע שהיה עשירי לעזרא וגם בשביל נשיאותו הכא נמי הזכיר בברייתא חנן המצרי ברישא מפני שהיה ממשפחה מיוחסת יותר וכדכתיבנא. ור' נתן מונה אדמון וחנן ונחום המדי שהוא סובר שג"כ נחום המדי מגוזרי גזרות כאדמון וחנן המוזכרין במתני' וס"ל שהיה חשוב כמותם ולא הודו לו חכמים. והקשו תוס' ז"ל דמ"מ תקשי לן אמאי לא משני תלמודא דאה"נ דהיה ג"כ חנן המצרי מגוזרי גזרות אלא דמי שאמר דברים שלא הודו לו עליהם חכמים קתני תנא דמתני' וחנן בן אבישלום אמר שני דברים אבל חנן המצרי לא אמר כלום ומש"ה לא קתני ליה ותרצו דלאו פרכא היא דאי תני להו לפי שדברו במשנתנו ה"ל למיתני שני דייני גזרות שהיו בירושלם אבל מדקתני היו בירושלם משמע שנים היו ותו לא ע"כ בקצור מן התוס'. ומפ' בגמרא דדיינים טובא הוו אבל גוזרי גזרות הוא דמני תנא. ואלו הגוזרים גזרות אמרינן בגמרא שהיו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנים בכל שנה מתרומת הלשכה ואם לא הספיק מוסיפי' להם לפי שלא היו עסוקים במלאכתן ומתפרנסין מתרומת הלשכה אבל בירושלמי דשקלים כתיבת יד פ"ד איכא מ"ד התם ומשיירי הלשכה היו נוטלין שכרן:

2חנן בן אבישלום. גורס ר"ת ביוד דהא לרבי דאמר בפ' חלק דאבשלום אין לו חלק לע"ה היכי מסקינן בשמיה הא אמרינן ביומא שלהי פ' שלישי ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו ואבישלום שם אדם כדכתיב אביה בן אבישלום תוס' ז"ל:

3מי שהלך למדינת הים. פ' הכותב (כתובות דף פ"ח) ותוס' פ' אלמנה נזונת (כתובות דף צ"ח) ודפ' הניזקין (גיטין דף נ"א:)

4תשבע בסוף וכו'. ביד פי"ב דהל' אישות סי' כ"א ובטור א"ה סי' ע'. ומפ' בגמרא דע"כ ל"פ אלא לענין שבועה אבל מזוני יהבינן לה ודוקא אחר שלשה חדשים להליכתו למדינת הים דבשלשה חדשים הראשונים חזקה אין אדם מניח ביתו ריקן והולך לו. ולשמואל דס"ל דכלל אין פוסקין מזונות לאשה אפילו אחר שלשה חדשים מוקי למתני' דשמעת מינה דלכ"ע מזוני יהבינן לה כששמעו בו שמת דתו ליכא למיחש לא לאתפסה צררי שהרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו עוד למעשי ידיה. והקשו תוס' ז"ל א"כ מ"ט דבני כהנים גדולים דמה לי מת בביתו מה לי ששמעו בו שמת על פי עדים וי"ל דאפילו מת בביתו פליגי בני כהנים גדולים והא דנקט מי שהלך למדינת הים רבותא נקט דסד"א ניחוש כ"כ לצררי דאפילו בשבועה לית לה ע"כ. ופירש הרמב"ם ז"ל תשבע בתחלה שישביעוה ב"ד שבועת התורה ואח"כ פוסקי' לה מזונות ולבסוף הוא כשיבא בעלה ויכחישנה לומר הנחתי לה מזונות או לא היתה צריכה וכן כיוצא בזה ע"כ. וכן הוא ג"כ שם פי"ב דהלכות אישות ומשמע מדבריו ז"ל דבין שבועה של בתחלה בין שבועה של בסוף שתיהן בנקיטת חפץ. ומ"מ קשה לע"ד דבפ' הכותב (כתובות דף פ"ח) משמע כפי' רש"י שפי' דבסוף היינו כשתובעת כתובתה דהא ר' ירמיה מפ' התם דר"ש דקאמר התם כל זמן שתובעת כתובתה וכו' קאי אונפרעת שלא בפניו דת"ק אמר סתם נפרעת שלא בפניו בשבועה דמשמע בין שתובעת מזונות בין שתובעת כתובתה כדעת בני כהנים גדולים ואתא ר"ש למימר דוקא אם תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אבל אם אינה תובעת אלא מזונות נוטלת בשבועה כדעת חנן וצ"ע לע"ד אם לא שנאמר דלעולם מודה הרמב"ם ז"ל לפי' רש"י ז"ל אע"פ שרש"י ז"ל אפשר שאינו מודה להרמב"ם ז"ל. ושמעתי מי שפירש תשבע בסוף על המזונות כשתבא להשבע על כתובתה ולבי מהסס בזה אע"פ שהלשון מסייע להאי פירושא דקתני תשבע בסוף ולא קתני תשבע על שבסוף או תשבע על בסוף ולפי זה זהו כמין גלגול שבועה שנשבעת שלא עכבה בידה כלום בין לכתובה שרוצה לגבות בין מן המזונות שכבר אכלה ורוצה להשתלם כעת מממון בעלה. ובגמרא בברייתא תניא מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרים תשבע חנן אומר לא תשבע ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ופירש רש"י ז"ל נאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד ובשבועה ע"כ ומשמע דאף אבני כהנים גדולים קאי דאמרי תשבע והיינו טעמא דאורחא דמילתא הוא להתפיסה צררי הלכך מוציא מידה בשבועה ותוס' ז"ל פירשו פי' אחר ע"ש אבל הרא"ש ז"ל הכריח כפירוש רש"י ז"ל וכן פי' רב אלפס ז"ל נאמן ובשבועה ע"כ:

5יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף. ירושלמי פ' הכותב אמרינן דר' שמעון וחנן אמרו דבר אחד וכמו שכתבתי בשם התלמוד בבלי: