מלאכת שלמה על משנה פאה ג:ב
מלאכת שלמה על משנה פאה · Melekhet Shelomoh on Mishnah Peah 3:2
Open in the reader →1המנמר וכו'. בערוך המנמר פי' הזורע שדהו מינים הרבה. וי"א קוצר מקום ומניח מקום כמו עור הנמר שיש בו גוונים הרבה. ע"כ. והירושלמי מפרש לפי שיש בשדה מקומות מזובלין יותר באותן המקומות התבואה מתבשלת תחלה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דלהכי תני מנמר ולא תני הנומר. ע"כ. ופי' הר"ש והרא"ש ז"ל קלחים לחים. שאם נתבשלו כל צרכן לכ"ע אתחלתא דקצירה הואי אבל בשביל שהם עדיין לחים נחלקו ר"ע וחכמים ר"ע סבר לאו אתחלתא דקצירה היא ונותן פאה על מה שקצר עתה ופאה אחרת כשיגמור לקצור הנותרים וחכמים לא חשבי לה הפסק ע"כ. (ועי' במש"ל פ"ב סוף סי' א'). וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל המנמר ל' אתרוג המנומר שמלקט מכאן ומניח כאן. מלקט את המבושלין כ"צ ומניח את הלחין שלא בשלו וחוזר ומלקט במקום אחר המבושלים דהו"ל מנומר וקאמר ר"ע דנותן פאה מכאו"א מכל מבושל ומבושל ומן כל לח ולח. שהמבושל הקציר הלח שבינתיים מפסיקו. והלח המחובר הקציר שבינתיים מפסיקו דס"ל לר"ע דמבושל בהדי שאינו מבושל שני מינים חשיבי ודמו לזרע אחר. והראב"ד ז"ל סובר דפלוגתא דר"ע ורבנן אינו אלא על הלח המשוייר לבד: מאחד על הכל. מן הלח המשוייר על הלח והמבושל דכולו מין א'. ומפרש בירוש' אי חשיב חד מינא לרבנן כי הוי הלח המשוייר רובא. דדילמא כי הוי רובא מצטרף לח של כאן עם לח של כאן ומן המבושל נותן פאה לעצמו ומן הלח לעצמו ע"כ. ועוד כתב ומודים חכמים לר"ע וכו' בשלשה מקומות. דוקא נקט לאשמעינן דטעמא דרישא פליג ר"ע דיהיב פאה על כל מבושל ומבושל היינו משום דהוי המבושל מופסק כגון יבש מכאן ולח באמצע ויבש מכאן דהוו שלשה מקומות. דאילו חציו לח וחציו יבש אפילו ר"ע מודי עכ"ל ז"ל:
2ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בג' מקומות שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת. גרסי' דקאי אערוגות לפי מה שפי' ר"ע ז"ל ואפשר דאפילו לפי' ר"ע ז"ל גרסי' מכל אחד ואחד בדלי"ת דקאי אלשון מקומות דקתני דהוו לשון זכר. ובמס' נדה התם דייק. שבת מדמחייב בפאה מחייב במעשר דתנן התם כל שחייב בפאה חייב במעשרות. ומדמחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין דהכי תנן התם נמי כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין. אלמא כל מידי דעביד לטעמא מטמא טומאת אוכלין. דהאי שבת לטעמא עבידא. ורמינהי מהאי דתנן בפ"ג דמס' עוקצין הקושט והחמס וראשי בשמים התיאה והחלתית והפלפלין וחלות חריע נלקחין בכסף מעשר ואינם מטמאים טומאת אוכלין דברי ר"ע. ופי' רש"י ז"ל אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדרה לא מטמא דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי. ושני התם רב חסדא שאני שבת דסתמא לכמך עשויה פי' רש"י ז"ל דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבת ובו מטבלין כל אוכל דהא לאו לטעמא עביד דהוא עיקר. וכתב שם תוס' ז"ל ה"מ לאתויי הא דתנן בפ"ד דמעשרות השבת מתעשרת זרע וירק וזירין ובהדיא תנן בפרק בתרא דעוקצין השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמא טומאת אוכלין. הא עד שלא נתנה טעם בקדרה יש בה משום תרומה ומטמאה טומאת אוכלין אלא דניחא ליה למיפרך דר"ע אדר"ע ע"כ. ואיכא מאן דגריס לה למתני' בס"פ כ"ג ונזיר. וטעות הוא כמש"ש רש"י ותוס' ז"ל: