מלאכת שלמה על משנה פאה ג:ג

1המחליק בצלים לחים כו'. הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' המחליק בצלים לחים וכו'. לאו היינו (מחליק דסיפא דהיינו שמחליק פני הקרקע ואינו עוקר כל הערוגה אלא שלש ביחד והכא עוקר הלחים והרכים למכרן) (נלע"ד להגיה כמחליק דסיפא דהתם היינו שמחליק פני הקרקע ועוקר את כל הערוגה כלם ביחד לחים ורכים למכרם והכא אפילו אתרמי כו') דאפילו אתרמי דדמי למדל קתני דנותן פאה לאלו לעצמן ולאלו כו'. אלא המחליק דהכא דהיינו שמחליק הבצלים גופייהו שמסיר מהן אותן עלין המעופשות כדי למכרן ודייקא מתני' דבסיפא תני מחליק מאחת יד לחלק בין מחליק דרישא כנ"ל: נותן פאה לאלו לעצמן כו'. בירושל' פליגי בה אמוראי איכא מ"ד דטעמא דשוק וגורן חשיבי שני מינים ולהכי הוו שתי קצירות. ואיכא מ"ד דטעמא דלח ויבש שני מינין הן. (ועי' בתוי"ט): וכן באפונים. שמחליק לחים ומקיים יבשים. ויש לפרש דלאו באותן שהן מין ירק מיירי דהיינו אפונים הגמלונים ששנינו שהן מין ירק אלא באותן שהן מין זרעים כדתנן פ' ערוגה אפונים השופין מין זרעים. א"נ הכא סתמא קתני וזרען מתקיים אפילו אותן שהן מין ירק דהתם לענין ערוגה הוא דתני לה ומפני העלין דאית בהו שרכא: וכן בכרם. אי מוכר בוסר לאכול השתא ומקיים אשכולות האחרים לעשותם יין או צמוקים נותן פאה לאלו לעצמן וכו' ע"כ:

2וכן בכרם המדל. מפרש הרמב"ם ז"ל שכולו בבא אחת ור"ל כרם מדולדל. ואין משמע כן בירושל' וכן בערוך בערך מדל אלא שפי' דנותן פאה מן הנשאר לבד ומן הנעקר לבד וז"ל. ירושלמי תנא דבי רבי מדל נוטל אחת ומניח שתים וכך מנהג בזמן שהבצלים זרועים רצופין מוציא מהם מבינתיים שיתגדלו בריות ויעשו גדולים אותם שעוקר משם להרויח הנשארים אינם נחשבין לקצירה. לפי שתקנת הנשארים הוא הלכך נותן פאה מן הנשאר לבד ומן הנעקר לבד. ע"כ. ואח"כ מצאתי שכתב הר"ש שירלי"ו ז"ל שאין נראין דברי הרמב"ם ז"ל. עוד גרסי' בירושל' תני ר"ח בד"א דמדל נותן מן המשוייר על מה ששייר במדל לשוק אבל במדל לבית נותן מן המשוייר על הכל. ופי' הר"ש ז"ל במדל לבית כלומר לגרן דחזו לכונסן לקיום ע"כ:

3המחליק. בפי' שני לערוך באחת יד בפעם אחת ע"כ. [ועי' על זה בתוספות יום טוב]: