מלאכת שלמה על משנה פסחים ג:ג

1כיצר מפרישין חלה וכו' פ"ג דהלכות י"ט סי' ח' ט'. ואיתא ברייתא קרובה ללשון משנתנו בירוש' ס"פ המוצא תפילין ובטור א"ח סי' תנ"ז. ונלע"ד עוד מלבד מה שכתבתי כבר בקשור המשניות הללו דמש"ה סמך האי מתני' לבצק החרש לאשמועי' דאפי' בבצק החרש לא מקילינן ביה להפריש חלתו ולקרות לה שם קודם אפייתו אם כבר נשתהה שיעור מיל או שיש כיוצא בה שהחמיץ. והקשו תוס' ז"ל ותימה בשלמא קדש פסיל אין שורפין בי"ט שאין יכול ליהנות ממנו בשעת שריפה אבל תרומה טמאה שיכול ליהנות ממנה בשעת שריפה אמאי אין שורפין כמו שמותר להדליק בשמן של חולין להנאתו כך ישרוף תרומה טמאה להנאתו וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע. ותירץ ריב"א ז"ל דשמן של חולין מותר להדליק להנאתו כמו שמותר לאכול אבל תרומה טמאה דאסירא בכל ההנאות נמצא שההבערה אינה להנאה אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה אם יהנה ממנה בשעת שריפה לכך אין דוחה י"ט כשאר שריפת קדשים מידי דהוה וכו'. ור"י פי' דודאי מותר לשרוף בי"ט תרומה לצורך אוכל נפש אלא דגזרי' לצורך אטו שלא לצורך דשלא לצורך אסור מן התורה דגמרינן מקדשים שאין שורפין קדשים בי"ט ע"כ. ועוד כתבו ז"ל אנן שרינן לקרות לה שם קודם אפייה אע"ג דפסקינן כר' אליעזר דהא אי איכא כהן קטן חזיא ליה כדאמרי' פ' עד כמה דאין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וכן פסק בה"ג בסדר פסח בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא ואפי' ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול שרי דהא חזייא ליה ע"י בטול ברוב כדאמרי' התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאה וא"ת ואמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעם דא"ר אלעזר בר"ש בפ' שני דביצה ממלאה אשה תנור פת ואע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד מפני שהפת נאפית יפה כשהתנור מלא ואמר רבה התם הלכה כר"א בר"ש ואפי' נאמר דאסור לאפות פת מפני שאסור לטלטלה מ"מ כי לא קרא לה שם אמאי צריך לטעמא דהואיל ואור"י דטעמא דביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשאופה תחת גחלים לא ע"כ:

2בפי' ר"ע ז"ל ולהאכיל לכלבים אי אפשר שאין מבערין קדשים ביום טוב ע"כ. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל ורוצה לומר לכלבים של כהן אבל הר"ן ז"ל פי' ולהאכילה לכלבים אי אפשר דתרומה שהיא אוכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה כל זמן שהיא ראויה לאדם ע"כ. ועיין עוד במ"ש בשמם ז"ל ר"פ מפנין:

3ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שֶׁתֹּאפֶה. מצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל התי"ו בחולם והפ"א בצירי. וכתב רש"י ז"ל במסקנא וז"ל וכמדומה לי דפירוש הכתוב ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מתשיל עליה לא גרסי' אלא ה"ג ר' אליעזר סבר אמרי' הואיל ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל וה"פ ר"א סבר שרי לאפותה ואע"ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא ליה אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה דמצי למישקל מכל חדא פורתא ור' יהושע סבר לא אמרי' הואיל דהא סופו ליטול אחת מהן לחלה הלכך כיון דטובת הנאה אינה ממון לא עבר עליה ומניחתה עד הערב ותשרפנה ואיכא למימר דבתרתי פליגי ר"א ור' יהושע דר"א ס"ל טובת הנאה ממון והא דתריצנא לעיל ברישא דשמעתא דכ"ע טובה הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דאהדר ליה ר"א לר' יהושע בברייתא לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא ושתיק ליה בההיא ברייתא ע"כ. ועיין בתוס' דבגמ' שתרצו ויישבו א"כ מטעם הואיל נימא בכמה עניינים ובכמה איסורין שבתורה הואיל ויהא מותר ע"ש. וז"ל הר"ן ז"ל ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שׁתֶֹּאפֵה דס"ל לר' אליעזר שאי אפשר להניחה לבוא לידי חמוץ לפי שזהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אי משום דס"ל. דטובת הנאה ממון וכדידיה דמיא אי משום דאית ליה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה הלכך להניחה לבוא לידי חמוץ אסור אבל לאפות את כולן שרי דאע"ג דלא מפריש חלה לאחר אפייה ולא חזיא אפ"ה בשעת אפייה הואיל וכל חדא וחדא חזיא אמרי' הואיל ושרי. ולבן בתירא ס"ל דלהניחה שתחמיץ אסור שטובת הנאה ממון ולאפות את כולן נמי אסור דלית ליה הואיל הלכך ליכא תקנתא אלא שתטיל אותה לתוך הצונן כדי שלא תחמיץ ובהך מתני' בשגלגל ממנה כשיעור ונתחייבה כבר בחלה עסיקי' אבל כל שלא גלגל לא צריכי להכי אלא מגלגלה פחות מכשיעור כדי שלא תתחייב בחלה דאע"ג דאפליגו במסכת חלה בכה"ג דתנן התם מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין קבין ואל יעשנה בטומאה ור' עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין קבין שכשם שהוא קורא לטהורה כך קורא לטמאה התם בחול שאפשר להפריש החלה בטומאה אבל בי"ט הואיל ואי אפשר להפריש חלה בטומאה דברי הכל יעשנה בטומאה והכי מוכח בירוש':

4ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא. דס"ל דטובת הנאה אינה ממון ולית ליה הואיל אי בעי מתשיל עלה ולאפות את כלן נמי ס"ל דאסור כדמוכח בגמ' בברייתא דאהדר ליה לר' אליעזר לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה דלית ליה הואיל וכל חדא חזיא הלכך מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה עכ"ל ז"ל. משמע מפירושו ז"ל דבן בתירא פליג על ר' אליעזר ור' יהושע אבל מצאתי שכתב ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל כתבו תוס' ז"ל והרא"ש ז"ל נראה דלא פליגי ר"א ור' יהושע אבן בתירא דלא מסתבר דפליגי בהאי סברא אם מחמצת בתוך המים אי לא אלא דר"א סבר דמוזהר על חמוצה ור' יהושע סבר דלא מוזהר אמנם בהא פליג ר"א אבן בתירא דסבר דטוב יותר שלא יקרא לה שם עד שתאפה אולי לא יזהר יפה בהטלתה לצונן ותחמיץ ואם אירע שקרא לה שם היה אומר ר"ת תטיל לצונן ע"כ. ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל תָטיל התי"ו בקמץ והטי"ת ברפא וכתב תטיל במשקל תגיל ע"כ. ול"ג במתני' ר' יהודה בן בתירא רק בן בתירא אומר תטיל לצונין וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: ובתרתי פליגי ר"א ור' יהושע בטובת הנאה אי הויא ממון אי לא ובהואיל אי אמרי' הואיל אי לא. אבל דעת הירוש' דלכ"ע טובת הנאה ממון ושלו היא ובסתם נמי לא אמר ר"א הואיל אלא שבפיו יאמר על כל אחת שאופה זו אני רוצה לאכול ושרי להערים כן כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא ור' יהושע סבר אין הערמה מועלת כלום הלכך לעולם עובר בלאו ודאי אי שהי לה בלא אפייה עובר אלא יראה לך חמץ אי אפי לה עובר אלא תעשה מלאכה הלכך מוטב שיעבור בשב ואל תעשה ולא יעבור בידים לאפות. והא דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו כלומר כיון דעל כרחיה עובר או בבל יראה או בלא תעשה מלאכה לא מסתבר שיהא מוזהר לאפות כדי להנצל מבל יראה דממילא. ולפי פי' הירוש' צ"ל דר' יהושע פליג אבן בתירא דבהטלה לצונין אינו נמלט מחמוץ דא"כ למה לא תטיל לצונן שלא לעבור בבל יראה ובהדיא אמרי' בירוש' דהלכה כבן בתירא מפני שבמשנה זו היא מחלוקת ובמתני' דבסמוך סתם לן תנא זה הכלל תפח תלטוש בצונן וקיימ' לן מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ע"כ. אמר המלקט ולפי פי' הירוש' ר' יהושע אזיל לטעמיה דבפ' התערובות סי' י'. ובירוש' פריך לפי שיטתיה ר' בון בר חייא בעי מחלפא שיטתיה דר' אליעזר תמן הוא אומר גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור אסור להערים אלא יעלה את הראשון ע"מ לשחוט וישחוט והשני עושה לו פרנסה שלא ימות והכא הוא אומר דמותר להערים ומשני הכא משום בל יראה ובל ימצא תמן מאי אית לך מחלפא שיטתיה דר' יהושע תמן הוא אומר מותר להערים דיעלה את הראשון ע"מ לשחוט ולא ישחוט ויערים ויעלה את השני אע"פ שחושב שלא לשחוט אחד מהן מותר והכא הוא אומר אסור להערים ומשני א"ר אידי כאן שבות פי' גבי אותו ואת בנו ההעלאה מן הבור איסור טלטול דרבנן בעלמא הוא ואפי' בשבת וכאן חיוב חטאת פי' אפיית החלה הטמאה שאינה לצורך אוכל נפש אי הוה שבת הוה מיחייב עליה חטאת בשגגה א"ר ב"ר בון תמן כדי לחוס על נכסיהם של ישראל הכא מאי אית לך ע"כ: