מלאכת שלמה על משנה סוכה ג:ט

1והיכן היו מנענעין וכו'. וברב אלפס והרא"ש ז"ל הלשון כך והיכן הוא מנענע והכי היה ניחא טפי למיגרס או והיכן הן מנענעין: בטואו"ח סי' תרנ"א ופי' הר"ן ז"ל על הנענועין שבשעת קריאת ההלל שיילינן דאילו בשעת נטילת לולב פשיטא שיש לו לנענע שזהו עיקר מצותו כדאמרי' התם השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע בו ואמרי' נמי בגמ' דרב אחא בר יעקב כי מייתי ליה וממטי ליה אמר גירא בעיניה דשטנא ובודאי בשעת נטילתו היה אומר כן דאילו בשעת ההלל לא היה מפסיק:

2בהודו לה' תחלה וסוף. הודו שבתחלת הפרק והודו שבסוף ההלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשה היא במנין פרשיות של ספר תהלים כך פי' בקונטרס וי"מ תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע פעם א' וכן באנא ה' הושיעה נא כב"ה ולא באנא ה' הצליחה נא כב"ש וטעמא דב"ה אע"פ שאין אנא ה' תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעין משום דכתיב אז (הגהה כלומר ירננו ישראל בעצי היער אשר בידם כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ דהיינו ביה"כ ובמה ישמחו וירננו בעצי היער דהיינו הלולב ומיניו ובאיזה מקום ירננו בקרא דהודו ובקרא דהושיעה נא כאשר נרמז בתרי קראי דבתר האי קרא דאז ירננו) ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעין את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא ועכשיו שנהגו ש"צ אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו שעונין אבל ש"צ לא ינענע וי"מ דאף ש"צ מנענע אגב צבור שעונין בכל פעם ופעם הודו ומנענעין מנענע ש"צ ג"כ ביאמר נא וביאמרו נא ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרי' בפירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע דמנענע בתחלת הברכה אע"פ שאינו יודע לקרות הלל ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל תוס' ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל והצבור עונים הודו וכן ביאמרו בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו והודו שיאמרו ובשעת ברכה לא מצינו שצריך לנענע בתחלת הנטילה אלא מדאמרי' בסוף פירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע שמנענע בתחלת הנטילה אע"פ שאינו יודע לקרות את ההלל ועוד מדתניא בברכות בס"פ תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע אלמא בשעת נטילה בעי נענוע וכתב ראבי"ה דעיקר הנענוע בשעת הברכה אבל נענוע דמתני' בהודו ובאנא ה' הושיעה נא הוא נענוע בעלמא ואההוא נענוע דמתני' מפ' בירוש' למה מנענע כדי לנענע כחו של קטיגור והדר קאמר רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומנענע כד מברך וכן משמע כד מברך ממטי ליה אבל בנענוע ראשון שהזכיר לא ממטי ליה אלא בנענוע בעלמא קעביד ודומה להא דא"ר יצחק למה תוקעין וחוזרין ותוקעין וכו' כדי לערבב את השטן וההוא דישיבה עיקר כדפרישית בר"ה אע"ג דלאו על סדר ברכות הן והנהו דעמידה הן הערבוב וה"נ לענין נענוע ע"כ ובספר שלחן ערוך פסק כתשובת מהרי"ל דמנענע מזרת דרום מערב צפון ונראה שלזה הסכים הרב בעל תוספת י"ט ודחה שלש ראיות שהביא הרב בעל לבוש מלכות לומר מזרח צפון מערב דרום ע"ש והעלה הר"ן ז"ל דאין מנענעין בהודו לה' שבתחלה אלא פעם אחת אבל בהודו לה' שבסוף שכופלין אותו ש"צ והצבור מנענעין בו על כל פעם ופעם וכן באנא ה' הושיעה נא וכן נהגו ע"כ:

3שכל העם היו מנענעין. ס"א היו מטרפין וכן הוא בירוש' וגם בערוך ערך טרף. וגם בהרי"ף והרא"ש ז"ל ובנוסחת כ"י וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

4מי שבא וכו'. תוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ו:)

5יטול על שלחנו. בגמ' פריך אמרת נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי דתנן בפ"ק דשבת גבי תפלת המנחה ואם התחילו אין מפסיקין ותפלה דרבנן והא נמי דרבנן דבי"ט שני עסיקי' דייקא נמי דקתני מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ואי ס"ד בי"ט ראשון מי שרי ומשני אמר רב ספרא לא קשיא הא בדאיכא שהות ביום להתפלל אחר שיגמרו סעודתם ומתני' דהכא בדליכא שהות ביום שתמשך סעודתו עד שתחשך אבל ליכא לאקשויי רישא אסיפא דקתני רישא נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק דמאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר. וכתוב בבית יוסף א"ח סוף סימן ע' ודעת הרמב"ם ז"ל דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הה"נ בדאורייתא ומאי דאוקמה ר' זירא ביו"ט שני לאו משום דס"ל הכי אלא ה"ה ביו"ט ראשון ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הוה מצינא לתרוצי דהכא בי"ט שני ומ"ש דייקא נמי אינו מסקנא אלא ר' זירא הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' בי"ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל ר' זירא ס"ל דאפי' בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתני' בין בי"ט ראשון בין בי"ט שני ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו ע"י עירוב או ע"י בורגנין או שלא היה בגרסתו של הרמב"ם ז"ל דייקא נמי א"נ שהרמב"ם ז"ל סובר כדברי הר"ן ז"ל שהעלה כל שהתחיל קודם זמן חיובו אפי' בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות ובודאי שלשון הרמב"ם ז"ל כך מוכיח דבהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה עסיקי' שכתב היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש וכו' היה עוסק באכילה וכו' וכן מאי דא"ר זירא מצוה לאפסוקי אע"ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא הוא דמכח אותה קושיא הדר רבא ואמר לעולם כדקאמ' מעיקרא ולכך פסק גבי ק"ש דכיון שיש שהות גומר ואח"כ קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתיירא וכו' ופסק הרי זה משובח ע"כ. ונלע"ד דמתני' לא זו אף זו קתני ל"מ מי שהיה אנוס כגון שבא מן הדרך דודאי יטול אחר שבא ואי איכא שהות לא יפסיק ואי ליכא שהות יפסיק אלא אפי' מי שהיה בעיר והזיד ולא נטל שחרית יטול בין הערבים ולא אמרי' כיון שהזיד אין לו עוד תקנה קמ"ל שכל היום כשר ללולב ונלע"ד דגם בזה אם אין שהות יפסיק ואם יש שהות לא יפסיק. וק"ק לע"ד דטפי הוה שפיר למיתני מי שבא מן הדרך ולא היה בידו וכו'. וביד פ"ז דהלכות לולב סי' י' ובטור א"ח סי' תרנ"ב: