מדרש שכל טוב, שמות יב:טו

1שבעת ימים מצות תאכלו. בין שיש אכילת פסח וחגיגה, ובין שאין אכילת פסח וחגיגה מצות תאכלו, שומע אני כל מין מצה במשמע, ת"ל לא תאכלו עליו חמץ לא אמרתי שאתה אוכל מצה ויוצא ידי חובתך בלילי יום טוב של פסח אלא בדבר שבא לידי מצה וחמץ והן חמשת המינין ואלו הן:

2החטין והשעורין והכוסמין בלע"ז שפילצא, ושבולת שועל דעבידא כזנב, שועל וינא בלע"ז, והשיפון דישרא בלע"ז, יצאו האורז והדוחן והפרגין והשמשמין והקטניות שאינן באין לידי חמץ ומצה אלא אם שוהין מסריחין, ולפיכך אין אדם יוצא בהן ידי חובת מצה בלילי פסחים, דכתיב בערב תאכלו מצות (פסוק יח), יכול אף מעשה קדירה במשמע, ת"ל שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני (דברים טז ג) יצאו כל מעשי קדירה אע"פ שהיא מחמשת המינין שאין אדם יוצא ידי חובתו בו בלילי פסחים:

3שבעת ימים מצות מצות תאכלו. ויום טוב הראשון בכלל, ובגולה חוץ מיו"ט הראשון, אלא שיום הראשון חובה לאכול מצה דהיינו בלילו, ושאר הימים רשות, רצה אוכל מצה רצה אינו אוכל, ובלבד שלא יאכל חמץ, דכתיב שבעת ימים תאכל מצות (שמות יג ו), וכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך (דברים טז ח), כיצד יתקיימו שני מקראות אלו השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה שביעי רשות אף כולם רשות, אימא שביעי רשות אף לילה הראשון רשות, ת"ל בראשון בארבע עשר [יום] לחדש בערב תאכלו מצות (לקמן פסוק יח), הכתוב קבעו חובה, ר' מאיר אומר ששה מן החדש ושבעה מן הישן ונדרש במקומו:

4אך ביום הראשון. מערב יום טוב, דהיינו ראשון ליום טוב ודומה לדבר הראשון אדם תולד ולפני גבעות חוללת (איוב טו ז), שכך אמרו לאיוב שמא קודם שנוצר אדם נולדת או לפני גבעות חוללת. אתה אומר מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו, ת"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד כה), לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים בהיתר, ושחיטת הפסח מחצות היום ולמעלה דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אינו צריך הואיל ואין ביעור חמץ אלא בשריפה, וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם (לקמן פסוק טז), ושריפה מעין מלאכה היא, וכיון שאינה לצורך אוכל נפש אסורה, הא מה תלמוד לומר תשביתו שאור מבתיכם, מערב יום טוב, יכול מן הבקר, ת"ל אך חלק דהיינו מחצות היום ולמעלה, והיינו דתנן אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש:

5תשביתו. בכל דבר שהיא נשבית מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ר' יוסי אומר בשריפה ודינו כנותר, מה נותר אסור באכילה וטעון שריפה, אף חמץ אסור באכילה וטעון שריפה:

6אמר ר' יהודה בן בתירא וכי סבור אתה שאתה מחמיר עליו, אינך אלא מקיל עליו. לא מצא אור לשרפו ישב לו ולא ישביתו, ת"ל תשביתו, אלא בלשון הזה הוא אומר עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כיליו בשריפה משתגיע שעת הביעור ואין לו אור לשורפו מצות כיליו בכל דבר. רבי אומר איזהו דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא הוי אומר זו שריפה, וקיימא לן כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ואליבא דר' יהודה בן בתירא:

7תשביתו שאור. ועד כמה הוא חייב להשבית עד כזית, והיינו דתנן בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית:

8כי כל אוכל חמץ. להביא את שחמיצו מחמת מלאכתן, כגון מי שימושו של נחתום ושלש במים הפושרין ושלש בחמה וכיוצא באלו, כדדרשינן לקמן במדרש רבותינו:

9מבתיכם. וה"ה לגבולין בין בכלים בין בקרקע בין בכתלים בין בכל מקום שברשותו, כדדרשינן לקמן במדרש רבותינו:

10כי כל אוכל חמץ. אפי' בכל שהוא חייב מלקות, ולא אמרו כזית אלא לענין כרת דכתיב ונכרתה, אין הכרתה אלא הפסקת כלייה:

11הנפש בין זכר ובין נקבה:

12ההיא. המזידה דברי ר' עקיבא:

13מישראל. יכול תלך אל עם אחר ותחיה, ת"ל במקום אחר מלפני אני ה' (ויקרא כב ג), בכל מקום שהוא רשותי, ללמדך שישראל שמניח מצות בוראו, נכרת מן העולם, ואין לו תקנה אפי' בשאר האומות:

14מיום הראשון עד יום השביעי. ועד בכלל, דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו, עונשו שבעה ואזהרתו לעולם, אבל חלב ודם עונשן לעולם ואזהרתן לעולם, עונשו שמענו אזהרתו מניין, ת"ל כל מחמצת לא תאכלו (לקמן פסוק כ):