מדרש תנחומא, בלק כ

1וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא. מָה רָאָה לַעֲשׂוֹת כֵּן. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁלֹּא חָלַק כָּבוֹד לַשָּׁמַיִם וְלֹא לַבְּרִיּוֹת. וְעָלָיו נֶאֱמַר, זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ (משלי כא, כד) . אָמְרָה לוֹ: אֵינִי נִשְׁמַעַת אֶלָּא לְמֹשֶׁה אוֹ לְאֶלְעָזָר, שֶׁאֲנִי בַּת מֶלֶךְ. אָמַר לָהּ: אַף אֲנִי גָּדוֹל כְּמוֹתוֹ, וּלְעֵינֵיהֶם אֲנִי מְבִיאֵךָ. תְּפָשָׂה בִּבְלוֹרִיתָהּ וְהֵבִיאָהּ אֵצֶל מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, זוֹ מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהִיא אֲסוּרָה, זוֹ מִדְיָנִית, וְאוֹתָהּ שֶׁתַּחְתֶּיךָ מִדְיָנִית מִי הִתִּירָהּ לְךָ. נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה. גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: וְהֵמָּה בּוֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָמָּה בּוֹכִים. שֶׁנִּתְרַפּוּ יְדֵיהֶם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְבַת מֶלֶךְ שֶׁנִּתְקַשְּׁטָה לִיכָּנֵס לַחֻפָּה לֵישֵׁב בָּאַפִּרְיוֹן, נִמְצֵאת מְקַלְקֶלֶת עִם אַחֵר, נִתְרַפּוּ יְדֵי אָבִיהָ וּקְרוֹבֶיהָ. וְכָךְ יִשְׂרָאֵל בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה חָנוּ עַל הַיַּרְדֵּן לַעֲבֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׂמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים (במדבר לג, מט) . וְשָׁם נִפְרְצוּ בִּזְנוּת, וְרָפוּ יְדֵי מֹשֶׁה וִידֵי צַדִּיקִים שֶׁעִמּוֹ, וְהֵמָּה בּוֹכִים. וְלָמָּה רָפוּ יָדָם. וַהֲרֵי עָמַד כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא בָּעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ (שמות לא, כ) . אֶלָּא בִּשְׁבִיל פִּנְחָס, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא וְיִטֹּל אֶת הָרָאוּי לוֹ. וּלְפִי שֶׁנִּתְעַצֵּל, לֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ (דברים לד, ו) . לְלַמֶּדְךָ, שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת עַז כְּנָמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר וְרָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כַּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ. וּמִכָּאן אַתְּ לָמֵד, שֶׁמְּדַקְדֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.