מדרש תנחומא, לך לך טז

1‎ וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים וְגוֹ'. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, מַהוּ שֶׁיְּהֵא מֻתָּר לְרַפֹּאת מַכָּתוֹ בַּשַּׁבָּת? כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כָּל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וּמִילָה וּרְפוּאָתָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

2אָמַר רַבִּי יוֹסִי, רְאֵה כַּמָּה חֲבִיבָה מִצְוַת מִילָה שֶׁהִיא דוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, דִּכְתִיב: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל (ויקרא יב, ג) , אֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת. וּמִילָה סַכָּנַת נֶפֶשׁ הִיא, לְפִיכָךְ הֻתַּר לְרַפֹּאתָהּ בַּשַּׁבָּת.

3וּכְשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, הִתְחִיל תָּמֵהַּ. אָמַר, עַד עַכְשָׁו אֲנִי תָּמִים, אִם אֲנִי מָל אֶהְיֶה חָסֵר. חָמֵשׁ עָרְלוֹת הֵן, אַרְבַּע בָּאָדָם וְאֶחָד בָּאִילָן. עָרְלַת הָאֹזֶן כְּתִיב בָּהּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם (ירמיה ו, י) . עָרְלַת הַלֵּב, דִּכְתִיב: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם (דברים י, טז) . עָרְלַת לָשׁוֹן, דִּכְתִיב: עֲרַל שְׂפָתָיִם (שמות ו, יב) . עָרְלַת בָּשָׂר, דִּכְתִיב: וּמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם (בראשית יז, יא) . אִם אָמוּל אֶחָד מֵאֵלּוּ, נִמְצֵאתִי חָסֵר מֵאֵבָרַי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אַתָּה סָבוּר שֶׁאַתָּה תָמִים שָׁלֵם, אַתָּה חָסֵר מֵחֲמִשָּׁה אֵבָרִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַד שֶׁלֹּא תָמוּל, הָיָה שִׁמְךָ אַבְרָם, א' אֶחָד, ב' שְׁנַיִם, ר' מָאתַיִם, מ' אַרְבָּעִים, הֲרֵי מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה. וּמִנְיַן אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה, מוּל וֶהְיֵה תָמִים. כְּשֶׁמָּל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא יִקָּרֵא עוֹד שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם. הוֹסִיף לוֹ ה', חֲמִשָּׁה, מִנְיַן רַמַ״‎ח אֵבָרִים. לְפִיכָךְ וֶהְיֵה תָמִים.