מנחת חינוך קמג:א

1שנצטוינו לשרוף כו'. הדינים עיין ר"מ פי"ט מפסה"מ. וכל פסה"מ הן ק"ק הן קדשים קלים הן בשר והן מנחות כולם נשרפים ע"ש בר"ם ה"י ועי' פסחים פכ"צ דפ"ב. וקדשים שנטמאו הוא נמנה למ"ע בפ"ע בר"ם ומבואר בדברי הרהמ"ח במצוה קמ"ו. והנה נותר מבואר בתורה להדיא דבשרפה וגם נטמא מבואר להדיא בתורה וגלי רחמנא בקדשים קלים וכ"ש בקה"ק אבל שאר פסולים אין מבואר בתורה אי צריכין שריפה כגון יוצא ונשפך דמה וכיו"ב ומבואר פכ"צ דכל פה"מ גמרא גמירי לנו דבשרפה והנה הר"ם והרהמ"ח כתבו דבכלל הנותר הוא פיגול ואח"כ כתבו דכל פה"מ בכלל נראה דפיגול הוא כמפורש בתורה דהוא בכלל נותר אך שאר פסה"מ הלכתא גמירי לה אם כן כל פסה"מ אינו עשה רק הל"מ ונ"מ לענין שבועה הנשבע שלא ישרוף או שישרוף עיו"ד רל"ח ורל"ט דעל עשה אינו חל ועל דבר שאינו מפורש בתורה חל השבועה וא"צ להאריך בזה. אם כן יש חילוק בין נו"פ וטמא לשאר פסה"מ. ועפ"מ בפתיחה לאו"ח דהל"מ הוי כאינו מפורש בתורה לענין שבועה. ונראה דפיגול הוי כמפורש בתור' כמ"ש הרהמ"ח וכן הר"מ וקי"ל דפיגול ונותר מצטרפין עיין ר"מ פח"י שם אם כן ה"ל מש"א אך שאר פסולים הם רק הל"מ. והנה הר"מ כתב כאן בה' ד' וה' דנותר אין שורפין אלא ביום שנאמר ביום כו' וכן הפיגול אינו נשרף אלא ביום בין בזמנו או אפילו שלא בזמנו והוא מבואר ביבמות דנותר אפילו של"ב אינו נשרף אלא ביום. והנה הר"מ כ' דכן הפיגול אינו נשרף אלא ביום וכ' הכסף משנה שטעמו דפו"נ בחדא שייטא נינהו עכ"ל. והנה הרהמ"ח כ' ואין שורפין את הנותר אלא ביום ולא נקט פיגול כנ"ל. על כל פנים נותר דילפינן מקרא מביום הוא דוקא ביום ולא בלילה אבל שאר פסה"מ כגון יוצא וכדומה כיון דשריפתן הוא הל"מ ול"מ דיהי' הלכה דנשרף דוקא ביום אם כן שריפתן בלילה ג"כ ולא מצינו בש"ס רק נותר ופיגול הוי בכלל נותר אבל שאר פסהמ"ק נר' בפשיטות דאין קפידא ונשרף בלילה ג"כ וכ"נ מהר"מ והרהמ"ח שלא נקטו רק נותר ופיגול והכסף משנה נ"ט לזה דפיגול בכלל נותר אבל שאר פסולים אין לנו כנ"פ וברור. ונלענ"ד ג"כ דקדשי' שנטמאו דמפורש בתורה דנשרף מכל מקום אין כתיב ביום אם כן נשרף בלילה ג"כ. וכ"נ מלשון הר"מ דכתב אף על פי כו' אין שורפין ביום וכן פיגול אין נשרף אלא ביום ואין שרפת טמא ונותר ופיגול דוחה יום טוב כו'. הנה לענין דחיית יום טוב נקט טמא ג"כ ולמה לא כ' קודם גבי שרפה ביום וכן הטמא ע"כ לענין שרפה ביום הוא רק נותר דכתיב ביום ופיגול בכלל אבל טמא וכל שאר פסה"מ שריפתן בלילה ג"כ. וכ"נ מד' הרהמ"ח דכאן בנותר כ' דאינו נשרף אלא ביום ולקמן בשריפת טמא סתם הדברים נ"ב דגם יכול לשרוף בלילה ואין קפידא ומכ"ש שאר פסה"מ דהוא רק הל"מ כנ"פ וברור. וע' תוס' קדושין סוגיא דמ"ע שהז"ג הקשו בשם הר"י איש ירושלים אם נאמר דעדל"ת אף שיש עם הלאו עשה כגון יום טוב אם כן בעשה דיו"ט פטורין נשים דה"ל מ"ע שהז"ג ויהיו נשים רשאין לשרוף קדשים ביום טוב דאיסור שריפת קדשים ביום טוב דאין עדל"ת ועשה דיו"ט ונשים אין מצווין בעשה דיו"ט והובא ד"ז בח"ז. ולא אשתמיט בשום מקום שיהיו נשי' רשאין לשרוף קדשים ביו"ט. והפ"י מקשה שם הא שריפת קדשים אינו אלא ביום אם כן גם השרפה ה"ל מ"ע שהז"ג ונשי' פטורות ע"ש באריכות. ולפמ"ש דוקא נותר ביום הוא אבל טמא ושאר פסולים הם בלילה ג"כ אם כן נשים בשריפת טמא מצווים ולא אשתמיט תנא ודהתו"ס נכונים ובעזה"י מצאתי בשער המלך מביא ד' הפ"י ופי' כדברינו והנאני מאוד יעו"ש שמביא מאי דדרשינן בת"כ דבנין אב לכל הנשרפים שלא יהי' אלא ביום. וע"ש שהקשה על הכסף משנה ל"ל הטעם דפיגול ונותר בחדא שייטא תפ"ל דב"א לכל הנשרפין. ולפ"ד ל"ק דודאי כוונת הת"כ דהתורה מרבה להנשרפין המבואר בתורה כגון בשר טמא אבל שאר הנשרפין דהוא הל"מ ל"ש כלל לומר דהתורה ריבתה מה שהוא הל"מ עכצ"ל דהוא בכלל נותר ומפורש בתור' וז"פ. וע"ש מ"ש מסוגיא דמנחות דמ"ו דנראה דשאר הנשרפין הוא בלילה ג"כ ע"ש שמפלפל לדעת הר"מ. ושוב ראיתי בנוב"י חאו"ח סי' צ"ו תמה על הגאון מהר"י ברלין שפשוט בעיניו ששריפת קדשים טמאים דוקא ביום דבאמת מדברי הר"מ כאן נראה דדוקא נותר ולא שאר פסה"מ. שוב פקחתי עיני וראיתי מפורש בר"מ פ"ז ממעה"ק ה"ג ז"ל שלשה מקומות לשרפה א' בתוך העזרה ושורפין פסה"מ ואימורים ק"ק שנפסל ופרים ושעירי' הנשרפי' אם אירע בהם פסול כגון שנטמאו כו' או לן הבשר או לן האימורים שלהם כו' ובה"ד כ' והמקום השני בהר הבית כו' ובו שורפין חטאות הנשרפות אם אירע בהם פסול כו' והמקום הג' הי' חוץ לירושלים כו' ושם שורפין חטאות הנשרפות בזמן שהם נשרפין כמצוותן. ובה"ה כ' ושרפת כל הנשרפין כשרה בזר ובלילה וכו' ומלשון זה דשרפת כל הנשרפין מבואר דקאי אכל מה שמבואר לעיל על פסהמ"ק ששורפין דכשרה בלילה הרי מפורש בדברי הר"מ דפסה"מ נשרפין בלילה. ותמהני על הגאונים שעה"מ ונוב"י שלא הביאו ד' הר"מ. ואל יקשה שכ' דשרפת כל הנשרפין הא איכא נותר ז"א דהר"מ לא פרט כאן נותר וסמך אמ"ש בה' פסהמ"ק. והא דכתב לן הבשר או האימורי' וזה הוי נותר ואיך כ' אח"כ דכשר בלילה זה ל"ק דשריפת נותר כתיב בבשר באכילת אדם ולא באכילת מזבח עמ"ל כאן בפירקין. אם כן האימורים מכל הקרבנות דהוא אכילת מזבח הוא בכלל פסהמ"ק דהלכתא גמירי לה אם כן שריפתן כשרה אף בלילה כמש"ל וגם לן הבשר שכ' הר"מ מיירי בפרים ושעירי' הנשרפין עיין בדבריו. וזה אינו לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח. והוא אבעי' בזבחים ק"ד אי נפסל בלינה כיון דא"ר למזבח ולא לאדם. ונהי דפסקינן לחומרא על כל פנים הוא ככל פסה"מ דבשרפה הלכתא היא ונשרפין בלילה ג"כ כי שרפה ביום כתיב גבי נותר שראוי לאכילת אדם ע"כ צ"ל ביום ופיגול בכלל. הכלל היוצא לענ"ד דדוקא בשר נותר הוא מ"ע המפורש בתורה וצ"ל ביום דכתיב ביום אבל כל פסה"מ שנפסלו מחמת ד"א וכן אימורי קדשים אפילו נתותרו אינן בכלל העשה והוא רק הלכתא גמירי דנשרף וממילא נשרף בלילה ג"כ ומכ"ש מה שא"ר לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח הוי רק הלכתא דכל פסול במוקדשי' חוץ בשר נותר הוי הילכתא וממילא נשרפים אף בלילה וכן טמא דמפורש בתורה שרפה מכל מקום לא כ' יום ע"כ כשר בלילה לדעת הר"מ. והנה הכסף משנה בה' מעה"ק לא הראה מקום לד"ז דכשרים בזר ובלילה ובודאי מצא הר"מ ד"ז ואנחנו לא נדע על כל פנים מפורש בד' הר"מ דפסהמ"ק נשרפים בלילה. והנה הרהמ"ח כתב דמ"ע זו נוהג בזכרי כהונה. ובהגהת מ"ל תמה ע"ז דבאמת נוהג בכל אדם אף בישראלים כגון בקדשים קלים ע"ש. ולענד"נ דאף בקק"ד או שהם בעזרה או שיצאו מכל מקום צריכים לשרוף בעזרה כמבואר בסמוך בס"ד מוטל על כל ישראל ומי שרואה נותר מצוה עליו לשורפו כמו חמץ כמבואר בש"ס דכל ב"י מצווי' עליו לבערו כנ"ב. ואם עשה זו נוהג בנשי' כיון דאינו אלא ביום וה"ל מעשהז"ג הנה להתוס' קדושין גבי מילה נראה דהו"ל מעשהז"ג. וכ"ה בד' הפ"י שהבאתי לעיל. אך האחרונים חלקו דזה ל"ה מעשהז"ג ע' בטורי אבן ובמקנה והובאו בח"ז. והנה אף אם נאמר דה"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות והר"מ כתב כאן דאין לוקין על הלאו דבל תותיר דנל"ע ולעיל במצוה ח' הארכנו דמשכחת לה מעשה אם כן הטעם מחמת נל"ע. והר"מ כ' בה' תמורה דהיכי דהלאו כולל יותר מעשה לוקין על הלאו ולא הוי נל"ע אם כן ג"כ הלאו כולל נשי' ג"כ דעל ל"ת מוזהרי' ואעשה אין מצווים אם כן ה"ל ללקות על הלאו הזה דהלאו כולל יותר מעשה ועפמ"ג ה' פסח ומק"ח ושאר אחרונים. וע' או"ת סי' צ"ז גבי השבת העבוט כתב דכ"ה דהעשה היא במעשה אין לוקין על הלאו אף דכולל יותר ועיין לעיל מצוה ח'. ופלפלתי שם אי אמרינן דאין הנשים מצווין אם כן גם העבדי' אין מצווין. והיאך הדין בח"ע וחב"ח ע"ש:

2והנה שריפת נותר אף דהוא מ"ע א"ד שויו"ט והטעם בש"ס דאין עדל"ת ועשה דיו"ט. ולכאורה אף אם נאמר דיו"ט אינו אלא ל"ת לחוד או בנשים אי נימא דאין מוזהרות אעשה דיו"ט וחייבי' בעשה דנותר ול"ה מעשהז"ג. וכמש"ל בשם התוס' קדושין שהקשו דישרפו נשים דעדל"ת יעו"ש. ולכאורה לשיטת תוס' עירובין דף ק' בנתערבו מתן א' במתן ד' כ' שם דכ"ה דדחיית הלאו בא ע"י פשיעה אין העשה דוחה אם כן כאן אף ל"ת לחוד לא ידחה דהל"ת בא ע"י הפשיעה דהותיר ול"ל לר"א לומר הטעם דל"ת ועשה. אך באמת כבר כתבתי במצוה הקודמת דסברת התוס' הוא דוקא אם היה יכול לקיים העשה בלא פשיעה ולא הי' צריך לדחות אז אין עשה דוחה אבל אם גם העשה בא ע"י פשיעה ובלא הפשיעה לא הי' עשה רק ע"י הפשיעה בא העשה והל"ת אז דוחה העשה הל"ת וכאן ע"י פשיעה שהותיר נתחייב ג"כ בעשה ודוחה שפיר ע"כ צריך לטעמים אחרים בש"ס ע"ש. ויש עוד ראיות לזה וא"צ להאריך. והנה אם נאמר דנשים חייבות במצות עשה זו אם כן כל אישי ישראל חייבי' חוץ מחרש שוטה וקטן ככל מ"ע ואם נאמר דאין הנשים מצווין גם עבדים אין מצווין וטומטום ואנדרוגינוס רק מספק וח"ע וחב"ח חייב מחמת צד חירות והבן. ונרא' דמ"ע זו ג"כ השיעור בכזית כמ"ש כ"פ אפילו במידי דלאו בר אכילה השיעור בכזית וה"נ. וח"ש שנתותר או אפילו נתותר זית אך חציו נאבד או נפל לים אין על פחות מכזית מ"ע רק אפשר קצת מצוה איכא כמ"ש בח"ז דקצת אחרונים סוברים דגם במצות עשה איכא בח"ש קצת מצוה. אך על כל פנים שבועה חל כמו על ח"ש אבל על כזית דהוא מ"ע אין שבועה חל כמ"ש כ"פ. ונ"מ ג"כ למ"ש דמשכחת לה מעשה בבל תותיר רק מטעם נל"ע אם כן אם נטל ח"ז והשליכו לנהר ה"ל ביטלו וחייב מלקות דעל פחות מכזית אין המ"ע כלל. וער"מ כאן. ובפסחי' ספא"ע דמי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש אם עבר צופי' שורפו במקומו ואם לאו יחזור וישרוף בירושלים עד כמה חוזרין הוא פלוגת' ופסק הר"מ בכזית חוזרין ופחות אינו מבואר בר"מ וגם במשנה דשורפין במקומן כמו בדין דעבר צופים אפשר דמה"ט דעל פחות מכזית אינו חוזר א"צ לשרוף במקומו ג"כ דפחות אין מצוה כלל. אך הלשון משמע דאינו חוזר רק שורפו במקומו ומפרש"י במשנה שפי' על כביצה חוזר ופחות מכאן שורפו במקומו אין ראי' דפחות מכביצה מיירי דאיכא כזית אך הלשון משמע כן דבפחות מכזית שורפו במקומו. וצ"ל או דמצוה קצת איכא משום ח"ש כמש"ל או אפשר דחז"ל הצריכו לשרפן משום בזיון קדשים אבל עשה ברור לי דליכ' רק בכזית ככל שיעורי תורה כנ"ל.

3ונראה דקדשים שנפסלו באיזה פסול או שנטמאו דהדין דישרפו מיד ולא שרפן מיד רק לנו ל"מ לפמש"ל דאין עוברים על קדשים פסולים בבל תותיר אם כן לא חל שם נותר כלל ולא תוסיף תת כח בשביל שנותר ונשרפין אף בלילה כדין כל פסהמ"ק שכתבתי ואף לדעת הצל"ח דעוברים אף בקדשים פסולים בבל תותיר מכל מקום מודה דאין חל שם נותר לענין דא"ח משום נותר עש"ס דכריתות שהבאתי להדיא אם כן לא חל שם נותר ג"כ לענין זה ודינם כדין פסהמ"ק בלא נותר דנשרפין בלילה כנ"ל. והנה קדשי קדשים ואימורים אף של קדשים קלים שריפתן בעזרה כ"ה בש"ס ור"מ כאן ובפ"ז מה' מעה"ק כמש"ל. וקדשים קלים נשרפין בכל העיר כ"ה בש"ס ור"מ כאן וגם פרים ושעירים הנשרפים שאירע בהם פסול נשרפים בעזרה אך אם אירע בהם פסול אחר צאתם מעזרה נשרפין בהר הבית והוא בפ"ז ממעה"ק. ומבואר בר"מ והרהמ"ח דקדשים שנפסלו מספק תעובר צורתן ויוצא לבית השרפה דמספק אין שורפין קדשים משום בזיון ע"כ תעובר צורתן ונשרף בודאי משום נותר ומבואר כאן בר"ם דפרי' ושעירי' הנשרפים שנפסלו מספק ג"כ נשרפין בעזרה. וכתב ויראה לי דאין טעון עיבור צורה הואיל והם עומדי' לשרפה אפילו לא נפסלו עכ"ל. וכ' הר"י קורקס מובא בכ"מ דכל הקדשי' מס' אין נשרפין משום בזיון קדשים ע"כ טעון עיבור צורה. אבל כאן דנשרפין רק חילוק במקום דכמצותן נשרפין חוץ לעיר אין ביזוי אם נשרפין בעזרה עכ"ל. ולכאורה ל"ל טעם זה הא בלאו הכי מאי יהני עיבור צורה דהוא אבעיא בש"ס אי לינה מועלת אם כן אף לאחר עיבור צורה הוא עדיין ספק ונשרף בעזרה רק מס' אם כן טוב שישרוף מיד מס'. אך י"ל דעתה הוא ס' פסול ולאחר הלינה יהיה שני ספיקות לשרוף א' שמא נפסל מחמת הפסול ואפילו אם הי' כשר שמא לינה פוסלת אם כן הוא שני סברות לשרוף בעזרה והי' הסברא להמתין ע"כ נתן הר"מ טעם זה דלשרפה קאי וז"פ. והנה הנשרפים ביום מביאין האחרונים ירושלמי דאסור להדליק מבע"י שידלק בלילה דכל השרפה צ"ל ביום דוק' עיין בנוב"י ופ"י בשבת סוגיא דשמן שרפה וא"ר להאריך כי אין הירושלמי בידי. ושריפת כל הנשרפין כשרה בזר עיין ר"מ פ"ז ממעה"ק. והנה לפמש"ל דקדשים הפסולים אם לנו מכל מקום אין חל שם נותר שיהי' דוקא נשרף ביום דלא חל שם נותר. ולפמש"ל ה"ה בס' פסול על כל פנים כיון דא"ר לא חל שם נותר ונשרפין לאחר עיבור צורה אף בלילה כ"נ. ומבוא' בר"מ פ"ז מה' הנ"ל ז"ל וכל הנשרפין חוץ לעזרה כל העצים כשרים אפילו קש וגבבא שנא' על עצים באש אש מכל מקום ולמה נאמר עצים להוציא את הסיד ואת הרמץ. והנה במ"ש כל הנשרפין חוץ לעזרה היינו פרים ושעירים הנשרפים כמבואר בפ' כ"צ ועלח"מ. והנה בקדשי' הנשרפין כגון פסה"מ הן בעזרה כגון ק"ק והן חוץ לעזרה כגון קק"ל אינו מבואר בר"מ כלל הדין. ולפמ"ש דעצים ממעט סיד ורמץ וכאן כתיב באש תשרף וכן בפ' בא באש תשרופו אם כן כשר לשרוף אפילו בסיד ורמץ וזה כוונתו שכ' חוץ לעזרה כו' היינו פרים ושעירים הנשרפים נוהג ד"ז אבל פסהמ"ק נשרף אפילו בסיד ורמץ והא דכתיב באש אתמעט אבר מעיקרו ע' פכ"צ דע"ה. וכן לפי המבואר בש"ס שם דבאש ישרף לרבות אפילו סיד וגפסיס ע"ש בסוגיא ובלחם משנה אם כן כשר ג"כ סיד וגפסיס ולזה כתב חוץ לעזרה היינו פו"ש דאי פסהמ"ק כשרים ג"כ בסיד ורמץ. ועפ"ד מהק"פ סוף ה"ג כתב לפיכך אם רצו לשרפו בקש ובגבבא נראה דוקא בקש ובגבבא. ובאמת סיד וגפסיס תולדות האור ג"כ כשר. אך אין ראי' דשם מיירי לענין הדין דשורפין מעצמו ולא נחית לדינים אלו על כל פנים ק"ל דלמה כאן בהפסה"מ לא כתב זה דתולדות האור ג"כ כשר כגון סיד וחרסית ואבר מעיקרו פסול דדינים אלו אין יכולי' לידע בלי הסוגיא וה"ל להר"מ לבאר. גם בפט"ו מה' סנהדרין לא ביאר גבי ב"כ דאבר מעיקרו פסול. אך אפשר כיון דכתב אבר מתיכין אותו כו' ממילא משמע אבל כאן במצות עשה דנשרפין הו"ל לכתוב דצריך על כל פנים תולדות האור ואי"ה בסוף הספר אבאר זה: