מנחת חינוך קמג:ב

1הנמצא כו' ונ"מ כו'. כ"ה בר"מ כאן וכ' נ"מ למי שעבר ואכל ועיין בכ"מ היינו אם אכל אברים שהוא עול' חייב מעילה ועל חטאת חייב הזר מלקות ועל שלמים פטור וד' הרהמ"ח שכ' מביא כ"א כפרתו כו' צריך תיקון דאינו מביא כפרה רק על עולה. וגם ד"ז אי חייב הזר על ח' חטאת הנמצאים מלקות לפ"ד אינו ברור ובלאו דאכילת זר אכתוב באריכות אי"ה. והנה הר"מ והרהמ"ח כ' דטעון עיבור צורה ויצאו לבית השרפה שמא נותר הוא. והרע"ב פ"ז דשקלים כ' הטעם דנפסלו מחמת היסח הדעת ע"כ אסור לאכלן וטעון עיבור צורה ושרפה והמ"ל רמז לזה וכ' דד"ז דהסה"ד אי פסול הגוף או פסול טומאה הר"מ אינו מביא כלל דין דהסה"ד. ועיין בצל"ח פסחים ל"ד הקשה ל"ל להש"ס להקשות אמ"ד הסה"ד פסול הגוף מסדר קדשים ולא מקשה ממשנה זו דמבואר דתעובר צורתן ואי פסול הגוף ל"ל עיבור צורה. ותי' דהס"ד לא מיקרי רק ביודע ממנו ומסיח דעתו אבל בנאבד ל"ש הסה"ד ע"ש. ובמחכת"ה אשתמיט מיני' דזה סברת תו' חגיגה כ"א ד"ה האונן כו' בסה"ד היא ס' ר"י והר"א מביא סעד לדבריו ממשנה זו. אך דהתו"ס אינם מובנים שכתבו דבמשנה תנן אברים עולות ח' חטאת ומשמע דעולה תיקרב וחטאת נאכלת ואמאי לא מפסלי בהסה"ד א"ו כסברת ר"י דבנאבד ל"ש הסה"ד. והוא תמוה שמבואר במשנה דתעובר צורתו ועולה אינה נקרבת ואין החטאת נאכלת וצ"ל שלא הי' בגי' התוס' כ"ז במשנה דזה וזה תעובר צורתו. וראיתי בירושלמי הנדפס בש"ס שלנו על משנה זו ר"א כו' (אומר) הסה"ד טעון עיבור צורה. אר"ה מתניתין אמרה כן תעובר צורתו כו' מבואר דהטעם משום הסה"ד וגם בנאבד שייך הסה"ד וגם זה צ"ע כיון דהי' בירושלמי גי' המשנה ולא הביאו זה התוס'. וצ"ע בירושלמי מה הפי' כי אינו תחת ידי. ונ"פ דמצות שריפה היא עד שנעשית עפר עיין ביומא בכל יום היו תורמין כו'. ובזבחים פ"ו בודאי כל הנשרפין מצותן עד שיהי' אפר או גחלים ויבואר במק"א. אבל אם הניח על האש ומשלה בו האור ונטל מעל האש בודאי לא קיים המצוה. וער"מ פח"י הכ"א כ' פיגול ונותר וטמא שהעלן לראש המזבח משמשלה האור ברובן פקע איסורן מהם והוא מש"ס דזבחים ויבואר לקמן ומיירי לענין אכילה. ונראה דגם לענין המצוה של שרפה פקע דפקע שם נותר לענין אכילה ה"ה לענין זה דמ"ש. וק"ו אם לאיסור כרת התרת דנפקע נותר מכ"ש לענין עשה וז"פ. וכתבתי לעיל דבנותר משכחת לה מעשה ע"כ כ' הר"מ הטעם מחמת נל"ע. ואני מסופק לטעם נל"ע ידוע בלא קיים העשה או בביטל בידים לוקין היאך הדין אם הותיר במעשה ואח"ז העלה לראש המזבח ומשלה בו האור ותיכף נטל מעל האש דאינו טעון שרפה אי נאמר דלוקין על הלאו כיון דביטל העשה בידים דא"צ עתה שרפה ואינו מקיים העשה א"ד כיון דפקע שם נותר זה ה"ל כמו שרפה וה"ל קיים העשה מ"ל שרפה או פקע שם נותר ה"ל כמו שרפה וה"ל קיים העשה ואין לוקין כיון דפקע המצוה ה"ל כמו שעשה המצוה. ונראה דלאו דבל תותיר והעשה דשרפה הוא אף בקרבן עכו"ם כגון שהביא עולה עובר הכהן על הלאו וחייב בעשה אף שמבואר בר"מ פח"י דעל קדשי עכו"ם א"ח משום פו"נ וטמא ויבואר לקמן בס"ד היינו דא"ח על אכילה משום נותר דאתמעט אבל הלאו דבל תותיר והעשה שייך אף בקדשי עכו"ם כנ"פ: