מנחת חינוך קמו:ה

1ואגב נכתוב כו' קדשים כו'. אפילו בע"מ כיון דלא נפדו מחיים דצריכין העמדה והערכה ואפילו היה העוהע"ר כיון שלא נפדית בחייה ומתו הם אסורים בהנאה ונקברים עיין ר"מ פ"ה מהלכות ערכין ובמ"ל הי"ב. מוקדשים שהפילו או שלי' שאין שליא בלא ולד ע' סוף בהמה המקשה ובתוס' זבחים פ"ד וש"מ שהאריכו. אך לדעת הר"מ פ"ד מתמורה שוולדי קדשים במעי אמן הם קדושים אין נ"מ אפילו הפילו טומטום וכלאים ונדמה הכל נקבר דאסורים בהנאה ואין כאן מקומו להאריך. ושור הנסקל אפילו לאחר שנג"ד אסור בהנאה וטעון קבורה עיין בש"ס כ"פ. והנה כל אלו הנקברים שחשבנו עד כאן ל"מ שיהא מצוה מן התורה בקבור' רק כיון דאה"נ הם טעונין קבורה שלא יבאו לידי תקלה וכ"כ תוס' דהנקברין אפרן אסור דל"ש נעשית מצותו דלא הטעין הכתוב כלום ע"כ משוך האיסור לעולם. ועגלה ערופה מבואר בש"ס בקדושין וכריתות וש"מ דילפינן מדכתיב וערפו שם כו' שם תהא קבורתו אם כן נראה דמצות קבורה מן התורה אם כן לסברת תוספות כיון דהתורה צותה לקבור ה"ל להיות האפר מותר אף דאמרינן בש"ס דע"ע אף שנעשית מצותה אסורה בהנאה דכתיב וערפו אם כן גלי התורה דאף שנעשית מצותה אסורה בהנאה. ז"א דשם בעריפת העגלה נעשית מצותה של ערופה והו"ל ג"כ להיות מותרת תיכף אחר הערופה מכל מקום גזרה התורה דעדיין אסור בהנאה אבל זה דהתורה צותה לקבור לא מצינו אח"ז שהתורה אסרה האפר והו"ל להיות האפר מותר. אך באמת נ"ל דאין מצוה כלל לקבור ע"ע רק הגמרא נקט שם תהא קבורתה היינו לאחר שתיקנו רבנן לקבור אה"נ והעיקר ילפינן מוערפו שם היינו שיהי' שם ולא יהנה. ובכריתות הגי' שטעונין גניזה ובתוס' בכ"מ כת' דשני לימודים יש כפרה כתיב בה כקדשים היינו דאה"נ מחיים וערפו שם דאסור בהנאה לאח"מ והכל שיהא אסור בהנאה אבל שיהיה טעון קבורה מן התורה אין לנו. אך לכאורה כיון דילפינן דמת אסור בהנאה מג"ש שם שם מע"ע כמבואר כ"פ בש"ס והנה אין ג"ש למחצה עיין בס' תורת חסד כלל ל"ד אם כן אי אמרינן אין ג"ש למחצה אם כן הדר ילפינן ע"ע מג"ש זו ממת דיהי' טעון קבור' כמו מת שמבואר בש"ס דקבורה מה"ת. והנה כלל זה דג"ש הוא אריכות גדול ואני לא באתי רק לעורר. וצפורי מצורע הנה אין כאן מקומו לברר דין אה"נ להמשולחת ובעז"ה יתברך יבואר במקומו ועיין בקדושין סוגיא דהמקדש בערלה אך זה מבואר בר"מ פי"א מהט"צ דצפור השחוטה חוזר וקוברה בפניו וזה קבלה מפי השמועה עכ"ל אבל לסברת תוס' כיון דהמצוה לקוברה אם כן למה יהיה אפרה אסור. וראיתי במשנה פי"א דנגעים פי' הרע"ב בהא דקובר הצפור משום שהוא אסור בהנאה. נראה מדבריו כמו בכל אה"נ ועיין בתי"ט וצ"ע שלא הביאו ד' הר"מ שהיא קבלה מפי השמועה ומסתמא מצא כן באיזה מקום ואפשר דגם התוס' סוברים כהרע"ב דהקבורה הוא רק מטעם אה"נ ולא קבלה מפי השמועה. ושער נזיר טמא עיין ר"מ פ"ו מה' נזיר בין שמגלח במקדש או במדינה אינו משליך תחת הדוד רק שערו אבה"נ וטעון קבורה ואפרו אסור בהנאה כשאר כל הנקברים ויבואר במקומו אי"ה. ופטר חמור הן אם ערפו והן אם מת קודם פדייה הוא אבה"נ וטעון קבורה כ"ה בר"מ פי"ב מה' בכורים מהש"ס ע"ש. ובב"ח עיין ר"מ פ"ט מהמ"א דהוא אבה"נ והוא מהנקברין ואפרן אסור ועפמ"ג בפתיחה להבב"ח מ"ש בשם מ"י ודוקא בב"ח האסור מן התורה ע' בהבב"ח. וחשב"ע עיין ר"מ פי"ב מה' שחיטה והוא אריכות גדול אי סובר חשב"ע דאורייתא או דרבנן על כל פנים הוא אבה"נ וטעון קבורה וע"ש דברים המותרים בנשחטו בעזרה. עוד יש נקברין כגון חמץ בפסח להר"מ דס"ל כחכמים דאף מפרר וסובר בהחו"מ דאף אפר אסור והוא גם כן דלא כס' התוספות דבאמת לחכמים הסוברים זו השבתה האמורה בתורה אם כן נעשית מצותו והי' להיות האפר מותר ועמדו בזה האחרונים. עוד יש נקברין ע"ז וכל משמשי' ותקרובת לדעת הר"מ והאפר אסור אף דנעשית מצותו כמ"ש התוס' דכתיב לא ידבק בידך. עוד יש פירות שביעית לאחר הביעור דדעת הר"מ והראב"ד דצריך לשרוף או לאבד בים המלח עיין ר"מ פ"ז מה' שמטה ויובל ואינו מבואר בר"מ שם לענין האפר ומסתמא כיון דאינו בשרפה דוקא ה"ל כמו חמץ דאפר ג"כ אסור. ואפשר כיון דהתורה צותה לבער ה"ל נעשית מצותה אך כבר כ' דמוכח דלא ס"ל כס' התוס' ובכ"ע אפר הנקברין אסור אך דעת הרמב"ן דפ"ש אינו מהנשרפין ולא מהנקברין ואי"ה יבואר במקומו. עוד מבואר שם בתמורה על הא דנקברין אפרן אסור מקשה הש"ס מברייתא דבשר המת שנפרך טהור מאי לאו טהור ומותר ומתרץ דטהור ואסור בהנאה אם כן בשר המת אף האפר אסור. אך תמוה לי לדעת התוס' מאי מקשה הש"ס דאפר הנקברין אסור מבשר המת הא מת שהוא מהנקברין הוא מצוה של תורה ע' בסנהדרין מנין לקבורה שהוא מן התורה עיין ר"מ וטור ה' אבילות אם כן שפיר האפר מותר בהנאה כיון דנעשית מצותו ומאי קאמר בש"ס דבאמת אבה"נ כיון דהוא מהנקברין הא אתעביד מצותו וצריך עיון גדול על התוס'. עוד מבואר שם בגמרא דמוראה ונוצה אסור אפילו האפר ופירש"י אם חפר ונטל דה"ל מהנקברין כדאמרינן ביומא דכ"א דמוראה ונוצה נבלעין במקומו והר"מ לא הביא ד"ז לענין האפר רק בפ"ב דמעילה הביא שיצא ידי מעילה ואסור בהנאה היינו כשהוא בעין ולענין האפר לא הביא כלום וצ"ע. עוד הביא הר"מ כאן אף דכל הנשרפין אפרן מותר דישון מזבח החיצון והפנימי ודישון המנורה אסור בהנא' והראב"ד השיג עליו דדוקא תרומת הדשן כמבואר שם ושמו כו' שטעון גניזה אבל דישון הפנימי והמנורה אינו אסור והכסף משנה כת' דהר"מ למד מתה"ד ולטעמי' אזל שכתב בפ"ג מה' מעילה דדישון הפנימי והמנורה אין נהנין כו' והנה לכאור' ד"ז מפורש במשנה דמעילה פ"ג דאסור בהנאה והיאך יחלוק הראב"ד ע"ז. ועי"ש בסוגי' בפירש"י ותוס' ולפירש"י שפי' דמוראה ונוצה היא מהנקברין כיון דנבלעין במקומן אם כן שם ביומא מבואר דגם דישון הפנימי והמנורה נבלעין במקומן אם כן חזינן דאסרה התורה ע"ש ביומא תוסד"ה נבלעין ולא עיינתי לאפס הפנאי.

2וכל הנשרפין לא יקברו. עיין פירש"י שכתב במשנה הטעם דלמא משכח אינש ואכיל כו' אם כן למה אלו נקברין ובאמת כיון דכל הנשרפין מבוארין בתורה ומקצת שחז"ל החמירו כמש"ל ואם כן מוכרח לעשות כמו בתורה או מד' חכמינו זכרונם לברכה והיאך עולה על הדעת לשנות וד' רש"י צ"ע. וכל הנקברין לא ישרפו ומבואר בגמרא כיון דנשרפין אפרן מותר אם כן אתה מיקל באפרן והנה נקברין כבר כתבתי דזה אינו חיוב רק משום תקלה אם כן בשרפה גם כן לא יבא לידי תקלה מכל מקום צריך הש"ס לתת טעם לזה וכן הר"מ בנשרפין לא יקברו אינו נותן טעם כלל ובנקברין לא ישרפו נו"ט דאתה מיקל באפרן ועיין במג"א סתמ"ה בנקברין אם רוצה לשרוף ולקבור האפר ש"ד ועיין באחרונים וכבר כתבתי לעיל הא דאפרן של הנקברין אסור או מן התורה או רק מדרבנן ועיין באחרונים. וזה ודאי הנקברין דוקא אותם שאין מצוה אין נשרפין רק מפני שאתה מיקל באפרן אבל הא דמן התורה בקבורה כגון מת בודאי אסור לשרוף המת ולקבור האפר ומבטל מצות עשה כי קבור תקברנו וזה פשוט. ע"כ ד' רש"י דף נ"ט על הנשרפין צ"ע דהוא גזה"כ. והנה הרהמ"ח כתב דנוהג דין זה של שריפת קדשים בכהנים וישראלים נ"ל דאפילו במקדש מכל מקום מצות שריפתו מוטל על כל ישראל כמש"ל. וגם לא כתב הרהמ"ח דנוהג בנשים כבר הארכתי לעיל דל"מ אם נאמר דשריפת קדשים שנטמאו נוהג בלילה ל"ה מצות עשה שהזמן גרמא אלא אפילו אם אינו נוהג בלילה מכל מקום דעת האחרונים דזה לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא ע' בט"א ובמקנה. ואני מסופק להתוס' שכתבו הטעם דנשרפין אפרן מותר כיון דנעשה מצותו היאך הדין אם עבר ולא שרף רק קבר כיון דלא נעשה מצותו עדיין אפשר דאפרן אסור א"ד מכל מקום כיון דכלה ונעשה אפר מותר וצ"ע. והנה לעיל כתבתי בד"ה וחטאת העוף דאם נודע קודם הזאה שלא הי' ולד תקבר ואח"ז כ' שזה טעות כיון שנודע מותר בהנאה דל"ש חולין בעזרה דאינו אלא בשחיטה בעזרה אבל במליקה הוי כנוחר ומעקר ואינו אסור בהנאה עיין ר"מ פ"ב מה"ש ובעת כתבי זאת נעלם ממני ש"ס ערוך כריתות כ"ו ע"ב דאם נודע לאחר מליקה שלא ילדה בדין הוא שמותר בהנאה מטעמא דכתיבנא דל"ש חשב"ע במליקה רק מדרבנן אסורה בהנאה ותקבר שמא יאמרו נהנין מחטאת העוף ע"ש ברש"י וכ"פ הר"מ פ"ז מה' פסהמ"ק וב"ה שהאיר עיני. ועשעה"מ פ"ב מה' שחיטה תמה על הר"מ שכ' פ"א מה' מח"כ ה"ז דחטאת העוף הבאה על הס' אינה נאכלת ונשרפת דדלמא אינה חייבת וה"ל חולין בעזרה שאבה"נ. הא באמת אם אינה חייבת מכל מקום אינו נאסר משום חב"ע דלא נשחטה רק נמלקה וה"ל נוחר או מעקר דכ' בה"ש דאין נאסר משום חב"ע. רק הטעם כמ"ש רש"י כריתות שם כיון דמס' אינה נאכלת דלמא הוי חולין והוי נבלה משום מליקה וכיון דאינה נאכלת ה"ל ס' קדשים שאינם נאכלין ואבה"נ ונשרף ובאמת ד' הר"מ צ"ע. וע"ש שהקשה על הר"מ ורש"י כריתות דבמנבל ל"ש חב"ע ובנזיר כ"ט מבואר דחטאת הבאה עה"ס אינה נאכלת ולא מקשינן לזכר משום שיש בה ב' איסורין נבלה משום מליקה וחב"ע מבואר להדיא דשייך חב"ע גבי מליקה ע"ש ואיני עומד כעת לפלפל בדיני חשב"ע: