מנחת חינוך טז:א

1שלא לשבור וכו'. דינים אלו עיין ר"מ פ"י מהק"פ ובש"ס ואינו מבואר שם אם אינו עובר עד ששובר לגמרי כגון ששובר לשנים או אפשר אם שיבר מקצת גם כן הו"ל שבירה ובחולין י"ז ע"ב מימרא מפורשת רשב"ל אמר שלש פגימות הם פגימת עצם בפסח ופגימת אוזן בבכור ופגימת מום בקדשים ופירש"י ד"ה פגימת עצם בפסח לעבור עליו בלאו דעצם לא תשברו בו. ור"ח מוסיף אף פגימת סכין ואמרינן דפגימות אלו הם כחגירת צפורן כפגימת המזבח. וער"מ פ"ז מהב"מ מביא זה לענין פגם בקדשים ובבכור דהם שוים ע' סוגיא שם וגם גבי מזבח פ"ג מה' בהב"ח. ולענין סכין של שחיטה בה' שחיטה וה' בהב"ח עפר"ח ותב"ש פלפלו בזה. על כל פנים ר"ח ג"כ אינו חולק ע"ז וא"כ אם עושה פגימה בעצם כדי חגירת צפורן עובר בלאו זה ובפחות מחגירת הצפורן א"ע. ותמיה לי מאד על שלא הביא הר"מ ד"ז כאן דבשבירה כחגירת צפורן עובר בלאו זה ופחות מזה א"ע וכיון דר"ל משמיענו ד"ז כאן ויש סברא לכאן ולכאן או יותר דוקא או אף בכ"ש ע"כ משמיענו ר"ל הדין אם כן אמאי ל"ה הר"מ זה ולא ראיתי שום חולק ופלא על נ"כ הר"מ שלא הרגישו בזה. על כל פנים הדין דין אמת דבעושה בעצם פגם כדי חגירת צפורן עובר בלאו זה ופחות מזה א"ע וצ"ע. ואכתוב הדינים בקיצור ד"ז דשבירת עצם אינו נוהג אלא בפסח שבא בטהרה אבל בפסח הבא בטומאה אף דנאכל כמבואר בפסחים מכל מקום אין בו דין ש"ע ובש"ס פ"ז דרשינן זה מבו בכשר ולא בפסול כיון דטומאה דחוי' בצבור ה"ל פסח פסול ע"ש ברש"י. וד' הר"מ צריך עיון גדול שכ' מפי השמועה למדו בו בטהור ולא בטמא ובאמת לא מצינו זה הלשון וגם לדברי ר' ירמיה סובר ר' דפסח הבא בטומאה כיון דראוי לאכילה עובר על לאו זה ואי מפי השמועה דטהור ולא טמא לא הי' פליג אלא הדרש הוא בכשר ולא בפסול ות"ק סובר דזה הוי פסול כיון דדחוי' בצבור ע"ש. אך באמת אין נ"מ לדינא לפי פסק הלכה דפסח הבא בטומאה א"ע וכבר ידוע דרכו של רבינו שאינו מדקדק להביא הלימוד בדיוק במקום שאין נ"מ לדינא. והנה במשנה ובר"מ מבואר דפסח שבא בטומאה אין לוקין וכן בברייתא מבואר שם דחייב על הכשר ואינו חייב על הפסול נ' לכאורה דאפשר דחיוב ליכא אבל איסורא איכא ואפשר אף איסור דאורייתא ובפרט במשנה מבואר אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אין לוקין והמותיר בטהור עובר על ל"ת רק דאין לוקין מחמת לאו שאב"מ ע"ש. אם כן מדכלל שובר בטמא עם המותיר אפשר ג"כ דאין לוקין אבל איסורא איכא. אך באמת מהיכי תיתי יהי' בו איסור כיון דנתמעט בקרא אם כן גם איסור לית ביה וע"ל לענין עצם בכזית בשר ואפשר דאפילו איסור דרבנן לית ביה דגבי להניח גומרתא מבואר בש"ס דהוי איסורא דרבנן וכאן אינו מבואר כלל. אם כן נראה דאין שום איסור ודוקא פסח שבא בטומאה דהוא טמא מתחלה אבל בא בטהרה ונטמא אחר זריקה יש בו משום שבירת עצם כמבואר לקמן בה"י.

2ונוהג לאו זה תיכף משנשחט אפילו מבע"י וכן אפילו אחר כמה ימים כיון דהי' לו שעת הכושר ע"ש דף פ"ב דר"י סובר כן ור"ש סובר דנותר אין בו משום שבירת עצם כיון שנפסל אף דהיה לו שעת הכושר ופוסק הר"מ כר"י. וד"ז צ"ע נהי דהש"ס מוקי שם למשנה דעצמות כר"י היינו למידחי סייעתא לר"י ע"ש. אבל אינו ברור רק דאמרינן דל"ה סיוע ובפרט דאנן פסקינן דשימוש נותר מילתא הוא ע"ש ואח"כ מוקמי האמוראים דברייתא של עצמות קדשים כר"ש. אם כן אמאי הלכה כר"י. אך בדף פ"ד מבואר שם פלוגתא דרבנן ורבי דרבנן דרשו בכשר ולא בפסול ורבי סובר דראוי לאכילה ואר"י דהי' לו שעת הכושר ונפסל א"ב דרבנן סברי דיש בו משום שבירת עצם אם כן הלכה כרבים ע"כ פסק הר"מ כר"י כאן. אך שם מבואר דאביי אמר דכ"ע בהיה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת עצם. ועיין במבוא התלמוד דהרבה פוסקים סוברים דהלכה כאביי ורבא נגד רבה אף על פי שאין הלכה כתלמיד נגד הרב חדא אם לא נחלקו וסימנך פלוני אמר ולא אמר פלוני ע"ש ובפרט דהלכה כבתרא מאביי ורבא ואילך ע"ש. ועיין בתורת חסד כלל י"ג בקיאות גדול בכלל זה ואינו מביא מגמרא זו דאביי סובר דגם רבנן סברי דאין בו משום שבירת עצם ואף דהי' שעת הכושר וע"ש שמביא בקיאות הרבה בר"מ והר"מ כאן פוסק כר"י נגד אביי וגם מבואר שם דר"פ סובר ג"כ דכ"ע סוברים דאין בפסול משום ש"ע וגם ר"ש ברי' דר"י בר אידי סובר כן. אם כן צ"ע היטב מדוע פוסק הר"מ דיש בזה משום ש"ע וע"ל גבי עצם האלי' כתב הכסף משנה דפוסק כת"ק כיון דר"א סובר דת"ק סובר כן. ואין לומר כיון דמבואר שם דת"ק כארבעה וכו' ר"א היתה לו שעת הכושר והוא כר"י אם כן ר' סובר כן אבל ת"ק סובר דיש בו משום ש"ע. ז"א הא ת"כ גם כרנב"י לענין האלי' ורבי סובר כן ות"ק סובר דיש בו משום ש"ע ומכל מקום פסק הר"מ כר"א דלכ"ע אין בו. וא"כ ה"נ כיון דאביי סובר כן דלכ"ע אין בו ועיין ספרי' הנ"ל בקיאות גדול בענין אביי ורבא נגד רבותם ולא הרגישו בזה וצ"ע. והנה הר"מ לפי שיטתו כתב מפורש דכל שנפסל לאחר זריקה הן בטומאה או ביציאה או שאר פסולים כיון שהיתה להם שעה"כ יש בהם משום ש"ע וכן נא ומבושל, אבל כל שלא היתה להם שעה"כ כגון שנפסלו במחשבת שינוי הזמן ומקום כל שנפסל קודם זריקה ע' בגמרא הוי לא היתה שעה"כ ואין בהם משום ש"ע. וכ' הר"מ לפיכך כיון דאפילו לאחר כמה ימים בנותר שייך ש"ע שורפין עצמות הפסח מפני התקלה ועמ"ל האריך בזה ועפי"ט מה' פסה"מ בכ"מ ומ"ל ואין כאן מקומו.

3ואין חייב אלא על עצם שיש בו כזית בשר על העצם או בפנים כזית מוח. ומבואר שם בש"ס דרבינא סובר דבאין בו כזית בשר כ"ע מודים דל"ש ש"ע ובאמת ר"א סובר דפליגי באין בהם כזית בשר כלל וסוברים חכמים דיש בו משום ש"ע ורבינא ור"א הלכה כר"א כמבואר בשל"ה בקונטרס תורה שבע"פ בשם ס' הליכות עולם בכלל הלכה ע"ש. אם כן אמאי פסק הר"מ כרבינא וע"ש דמבואר פלוגתא דר"י ורשב"ל שאין בו כזית במקום זה ויש כזית במק"א וע"ש בתוד"ה איתמר דפליגי אליבא דרבי ובפלוגתא דרבינא ור"י קמיפלגי ור"י כר"א אם כן כיון דר"י ור"א בחדא שיטה קיימי דרבנן סברי דחייב משום ש"ע באין עליו כזית בשר אם כן אמאי לא פסק הר"מ כן. וצ"ל דהר"מ ס"ל דפליגי ר"י ורשב"ל אליבא דרבנן אם כן באין עליו כזית בשר אף ר"י מודה כרבינא ואי משום קו' התוס' ע' מהרש"א דאי אליבא דרבנן פליגי אם כן לר"ל במאי פליגי רבנן על רבי. אין קושיא כ"כ דאפשר דפליגי לדידיה באיזה חילוק המבוארים לעיל לכמה אמוראים ואין כאן מקומו להאריך בסוגית הש"ס. וע"ש בשל"ה לענין אביי ורבא נגד רבותם עמש"ל וצ"ע. ואם אין בהם כזית בשר או מוח אפילו איסורא ליכא ועמ"ל שכ' דלשון הר"מ אפשר לצדד שכ' אין חייבים באין בהם כזית אבל איסורא איכא דמוכח בפשיטות הסוגיא שמבואר אי אין בהם ל"ל שריפה ע"ש. והנה זה מוכח דאי אפשר לתרץ דברי הר"מ שכ' דשורפין מפני התקלה מיירי באין בהם מוח אך איסור יש דבאמת בגמ' מ' דא"צ שריפה כלל אבל אם נאמר תי' אחר על הר"מ אם כן גוף הדין דאין איסור אינו מבואר להדיא. אך באמת כבר כתבתי לעיל כיון דהתורה מיעטה מן התורה דיש איסור ואפילו איסור דרבנן דהי' מבאר כמו גומרת' ועוד ראיה ברורה מגמ' דשם דר"י הקשה לר"ל דסובר דאם אין במקום השבירה כזית בשר אין בו ש"ע מהא דתנן קולף עד שמגיע לפרק וכו' יקלוף ביה פורתא אם כן נראה דלרשב"ל אין איסור כלל באין במקום השבירה כזית דאל"ה לא קשה דיקלוף פורתא כיון דעכ"פ איסור יש אע"כ לרשב"ל אין איסור כלל. אם כן גם לדידן דאם אין כזית במקום השבירה חייב רק אם אין כזית כלל על העצם ה"נ אין איסור כלל מדרשב"ל נשמע לר"י דאם אין כזית אין איסור כלל וגם הבאתי לעיל בח"ז דיש דעות דוקא באיסורי שבת אמרינן פטור אבל אסור אבל לא בשאר איסורים ע"ש אם כן כאן נ' דאין איסור כלל וכן אם הי' על העצם כזית בשר או כזית מוח ועכשיו אין עליו בשר ג"כ אין בו משום ש"ע וכ"כ המ"ל ומוכח גם כן מהש"ס הנ"ל כמו לרשב"ל אף שהי' כזית במקום שבירה כיון שעכשיו אין עליו כזית במקום שבירה אין איסור ע"כ הק' הש"ס וניקלוף פורתא. אם כן לדידן ג"כ באין עליו כזית בשר עכשיו דאם היה תלוי במה שהי' מקודם לא הי' ק' כלל על רשב"ל ג"כ דיכול גם כן לתרץ כיון שהי' כבר יש בו אע"כ אין סברא כלל רק בעינן שיהא עתה לכל חד כדאית ליה לר"י כזית בשר על העצם ולר"ל במקום שבירה ואנן קי"ל כר"י בעינן עתה שיהא כזית בשר וז"פ. והנה איני מבין דמקשה שם לרשב"ל ל"ל דקולף עד שמגיע לפרק וחותך נקלוף בו פורתא ונתברי'.

4והנה מבואר שם ברש"י וברע"ב דקולף הבשר עד הפרק ובפרק יחתוך כי רשאי לפרק עצם דל"ה שבירה כמבואר בש"ס ור"מ פ"י. וא"כ ק"ל גם לר"י דסובר דאם יש כזית בשר על העצם אף דאין כזית במקום השבירה עובר אבל אם אין כזית בשר מודה ר"י כמ"ש אם כן גם לר"י מי ניחא ל"ל דיחתוך בפרק יקלוף הבשר לגמרי ולא יהי' בשר על העצם הן מבפנים הן מבחוץ וישבור העצם באמצע כיון דאין עליו עתה כזית בשר ול"ש תירוץ אביי משום פקע כיון דאין עליו בשר כלל וצריך לאוקמי בקולי' כרבינא ובקושיא שלא ידע הנך תירוצים קשה ג"כ לר"י. וז"ל הר"מ פ"ט ה"ב אבר שיצא מקצתו חותך וכו' וקולף וכו' ואם היה פסח שאסור לשבור בו עצם קולף עד הפרק ומפרק האבר שיצא מקצתו מן הפרק ומשליכו לחוץ עכ"ל. והנה מ"ש ברישא דגם בשאר קדשים קולף עלח"מ הניח בצ"ע ואין כאן מקומו. אבל מ"ש אחר זה דמפרק מן הפרק ולא כ' כלל דמיירי בקולי' דהיינו שיש בו מוח זה צ"ע דאם אין בו מוח אם כן כיון דקולף הבשר לגמרי ל"ל לפרק העצם ישבור בקופץ באמצע. והר"מ בע"כ מיירי באין בו מוח כיון דכ' משליכו לחוץ ואי יש בו מוח ונפסל ביוצא צריך שריפה כמבואר לעיל וא"כ ע"כ איירי באין בו מוח וא"כ ל"ל לפרק יקלוף הבשר לגמרי וישבור החצי שיצא ועתי"ט במשנה זו כ' ג"כ דהר"מ מיירי באין בו מוח מהוכחה זו שכתבנו שכ' דמשליכו לחוץ וע"ש שכ' דע"כ מוקי המשנה באין בו מוח לאפוקי מדרבינא דבאמת אפילו אין בו מוח צריך לפרק כיון דפסקינן כר"י אף דאין כזית בשר במקום השבר עובר ע"ש. ואיני מבין יקלוף לגמרי ובפרט שהוא קולף ויקלוף גם הבשר בחוץ ואח"ז למה לא ישבור כיון דאין עליו עתה כזית בשר אך מכל מקום על הר"מ לא קשה כיון דמבואר כן בש"ס דדוקא לר"ל מוקמינן שיש בו מוח אבל לר"י אפילו באין בו מוח אם כן כיון דהר"מ פוסק כר"י ע"כ פוסק אפילו אין בו מוח אך על הש"ס גופי' קשה ל"ל לפרוק יקלוף הבשר וישבור העצם. ומכל מקום בגמ' אפשר ליישב דעיקר קושית הש"ס ל"ל לפרק יקלוף הבשר וישאר הבשר בלי עצם נתברי' אם אין בו מוח לרשב"ל אבל לר"י ע"כ צריך לקלוף עד הפרק דאי לאו הרי יש בשר על העצם. וא"כ כיון דקולף אפשר דבאמת א"צ להשליך כל העצם דאינו מבואר להדיא זה במשנה דמשליך כל העצם. אבל הר"מ שכ' בפי' ד"ז דמשליך כל העצם דהיינו על ידי פירוק זה צ"ע יקלוף בלחוד וממילא רשאי לשבור העצם ולמה יפרק וגם למה ישליך כל העצם והר"מ גם בשאר קדשים ס"ל יקלוף אם כן עיקר הדין בפסח דקולף ומפרק מן הפרק ולמה זה כיון דרשאי לשבור אם אין עליו בשר אם כן אין אסור רק בקולית היינו דיש בו מוח והר"מ סתם דמשמע אפילו אין בו מוח ובפרט שכ' ומשליך את העצם דנראה דמיירי דאין בו מוח דאל"ה טעון שריפה מחמת המוח כמו שדקדק בתוי"ט ומכל מקום גם במשנה לשון וחותך דמשמע דחותך מן הפרק באופן דל"ש שבירה צ"ע למה. ובעיקר דקדוק התי"ט שהר"מ כתב אצל בשר היוצא שריפה ואצל האבר כ' משליך ע"כ באין מוח עסקינן דביב"מ טעון שרפה צל"ע כיון דעל עצם היוצא הי' קצת בשר כמבואר שם דמה שבחוץ ישרף אם כן כמו דהר"מ פוסק בהפסה"מ ובה' שאה"ט דשימוש נותר מילתא הוא ע"כ צריכין עצמות הפסח שריפה אם כן אפשר דל"ד שימוש נותר ה"ה שימוש יוצא כיון דהעצמות שימשו יוצא טעונין ג"כ שרפה כמו עצמות ששימשו נותר די"ל נותר או יוצא שניהם נפסלים וטעונים שרפה ואיזה פסול שאירע בקרבן דטעון שרפה אפשר ג"כ העצמות ששימשו גם כן דינא הכי ולומר דוקא במוח שבפנים לעצמות ה"ל עצמות בסיס וה"ל שימוש אבל אם אין בהם מוח רק עליהם יש בשר לא מיקרי שימוש נותר או פיגול וכדומה צ"ע בזה ואין כאן מקומו להאריך כי צריך ביאור רחב לכמה סוגיות ויבואר במק"א אי"ה.

5והנה כיון דבעינן שיעור אכילה אין להקשות מ"ט יהא נוהג ש"ע בנפסל ביוצא או בטומאה הא הבשר עומד לשרוף ונימא כתותי מכתת שעורי' דאמרי' אף לקולא ע' יבמות ק"ג גבי בגד המוחלט אם כן ה"ל כמו דליכא כזית. אך קו' זו יש להעיר בכ"מ בש"ס ואין לדמות הדברים אלא במקום שאחז"ל ע' תוס' סוטה כ"ד. ונוהג ד"ז דשבירת עצם דוקא בעצם שהוא לאכילת הדיוט אבל עצם שמקריבין לגבי המזבח אין בו משום ש"ע ע"כ השובר עצם האלי' א"ע עש"ס ור"מ דרב אשי דהוא בתרא אמר דכ"ע אין באלי' משום ש"ע ער"מ. והשובר אחר שובר בעצם א' חייב והוא מהירושלמי והשורף עצמות אין בזה משום ש"ע אדרבא נשרפין לכתחלה ע"ש בר"מ. והמחתך בגידין ג"כ א"ב משום ש"ע והכל מבואר בגמ' ור"מ ואסור לאכול עצמות הרכים בפסח שהוא גדי רך אם אותן העצמות א"ר לאכול בשור הגדול לאחר בישול אף שבגדי הפסח הם רכים מכל מקום ה"ל כמו עצם רך ועובר על ש"ע אם אכל עצמות הללו דאחד שובר עצם קשה או רך חייב על ש"ע אבל אותן העצמות הנאכלין בשור הגדול ע"י בישול אין בהם בפסח משום ש"ע ומותר לאכלם כן פי' הר"מ במשנה כל הנאכל וכו' דלענין ש"ע הוא ועראב"ד מה שהשיג ע"ז ובכ"מ ובצל"ח מפלפל בזה ובודאי באותן עצמות שיש בהם מוח או כזית בשר דאל"ה בכל ענין א"ב ש"ע כמש"ל. מ"ש הרהמ"ח דין יש עליו כזית בשר כתבתי לעיל: