מנחת חינוך קעח:ד

1מדיני המצוה כו'. הרהמ"ח קיצר כאן מאוד בטומאת זב ואני אבאר לך קצת בעזהשי"ת. דע דארבעה אנשים טומאתן בשוה היינו זב בעל שני ראיות ומכ"ש בעל ג' ראיות והזבה בין זבה קטנה בין זבה גדולה והנדה והיולדת הם בעצמם אבות הטומאה וכל הנוגע בם הוא ראשון לטומאה ומטמאין כלים במגע ואדם במגע ובמשא ואדם הנוגע בם מטמא בגדים שלו. וכל הכלים שנוגע בהם עד שלא פירש מהם להיות ראשון לטומאה וגם אוכלים ומשקים וטומאת בגדים שהוא לבוש בהם כבר כ' דעת הרא"ש אפילו בגדיו העליונים שאינו נוגע בהם בגופו נטמאו חוץ מאדם וכ"ח אינו מטמא אפילו קודם שפירש ממטמאו ואם כלים נגעו בהם והם נוגעים בכלים אחרים אינם מטמאין כלים אחרים אפילו קודם שפירשו הראשונים ממטמאים. ואם נגעו כלים בזב וחביריו וקודם שפירשו ממטמאיו נגעו באוכלים ובמשקים נעשים האוכלים ראשונים עיין בזה במ"ל המו"מ פ"ו. ואם אוכלים נגעו בזב וחביריו וקודם שפירשו נגעו באוכלים אחרים אינם נעשי' רק שניים לטומאה הכלל דטומאה בחיבורין היא רק למטה היינו כגון אדם מטמא כלים וכלים אוכלים אבל בשוה אינם מטמאין. וע"ש שמביא דעת הר"ש דכלים מטמאין להיות ראשונים בחיבורין הוא רק מדרבנן וע"ש עוד שכ' דהר"מ לא ס"ל כן ועיין בפ' הנ"ל בר"מ ה"ה נראה דאף אוכלים אינם נטמאין בכלים בשעת חיבורן להיות ראשונים ע"ש. זה דין נוגע בהזב וחביריו וע' פ"ה דזבים ובתי"ט. עוד יש טומאה אצל הזב וחביריו כגון אם היה מונח על הזב אפילו אבן או שנתן אצבעו תחת האבן ועל האבן כלים ואוכלים ומשקין עד לרקיע או שהי' אדם למעלה אף על פי שלא נגע בהם הזב כולם נעשים ראשונים לטומאה והאדם שהוא למעלה נעשה ראשון וכ"ז שלא פירש מטמא כלים בחיבורן אם נגע בכלים בשעת שהוא עומד למעלה כ"ה לשון הר"מ וגבי כלים סתם וכ' דנעשים ראשונים ולא פי' כ"ז שלא פירשו מטמאין אוכלים ומשקין נרא' דס"ל דכלים אינם מטמאין בחיבורין אפילו אוכלים וטומא' זו דהיא עליונו של זב נקראת טומאת מדף ודעת הר"מ שטומאה זו מד"ס ודעת ראב"ד שהיא מה"ת. ודין המשכב כ"ה. אם הזב וחביריו יושבים אפילו ע"ג האילן ותחתיו יש אלף מצעות זת"ז אם הם מיוחדים למשכב או למושב או למרכב ואצ"ל אם יושב על המו"מ בעצמו המו"מ אפילו שתחת האבן כולם נעשי' אה"ט לא ראשונים בלבד רק אה"ט ודיניהם יבואר לקמן אי"ה ואם תחתיו מונחים כלים שאינם מיוחדים למו"מ או אוכלים ומשקים ואין הזב נוגע בהם כולם טהורים חוץ מן האדם שהוא למטה מן הזב שהוא טמא מחמת נושא דהזב מטמא במשא וטומאת משא אינו אלא באדם הנושא טומאה אבל חוץ מן האדם אינו נטמא אם הטומאה נשא עליו. ובא' מחמשה דרכים מתטמא המו"מ להיות אה"ט כמבואר בד' הרהמ"ח עומד יושב כו' ואין עושה מו"מ עד שינשא רובו של המו"מ ובזה קיל מעליונו של זב דאפילו אצבעו תחת האבן כל העליוני' טמאים אבל מו"מ אין טמאים רק אם רוב גופו נישא עליו ואם לאו טהורים כיון שלא נגע בהם ועיין דינים אלו בר"מ שם. וכל הכלים המיוחדים למו"מ מטמאין חוץ מכ"ח אין נעשים מו"מ ע' בשבת פר"ע ובר"מ ה' כלים. ועוד יש טומאה חדשה אצל זב וחביריו שלא מצינו בכהת"כ וזה טומאת היסט שבכה"ת אם הטומאה מנדנדת האדם או כלים טהורים וזב וחבריו אם מנדנדי' אדם או כלים או אוכלי' לא נטמא הכלי דאין כ"ח מטמא מגבו אבל בהיסט הזב נטמא אף כ"ח ודעת רש"י בשבת פר"ע דפכין קטנים שאין בשרו יכול לנגוע מתוכו אף ששערו נוגע מכל מקום אינו נטמא מחמת היסט כיון שאינו ראוי לנגיעת בשר מתוכו אינו נטמא בהיסט וע' תוס' כתבו דאף דפסקינן דכ"ח מוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט אף דא"ר לנגיעת בשרו בפנים הטעם מחמת דעומד לפתוח וכ"פ הר"מ ומבואר שם דאילפסין כו' דעומדין לפתוח ועדיין לא נעשה להם פה טמאים בהיסט וע"ש שפסק מחט שבלועה בעץ וטבעת בתוך הלבינה נטמאו ג"כ בהיסט והיא משנה דכלים ע"ש אף שלא בא לכלל מגע צ"ל גם כן כסברת תוס' דעומדים ליטלם משם ויבא לכלל מגע. ואם הזב וחבריו אחזו קנה בבית הסתרים שלהם והסיטו אדם או כלים טהורים שאין היסט הזב מטמא אלא אם הוסט בגלוי שבגופו לא שיסט בבית הסתרים כ"פ הר"מ והוא מש"ס נדה וע"ש עוד כמה דינים מהיסט הזב. ודע דאם נחתך אבר מן הזב וחביריו אינם בדין טומאת הזב שיטמא מו"מ או בהיסט רק כמו אמ"ה שמטמא כמו מת אבל אינו בדין טומאת זב לענינים שזב חמור כן שיטת רש"י בפר"ע במס' שבת אהא דאמרינן שם דנדה אינה לאברין אבל הר"מ פי' בע"א אף שבכ"מ ובכל מין טומאה כ"ח מטמאין אם הטומא' באויר כ"ח דכ"ח מטמא מאוירו אבל אם הזב וחביריו הכניסו ידם או רגלם או איזה אבר מגופם לתוך אויר כ"ח לא נטמא הכ"ח מאוירו עד שיגע בהכ"ח מתוכו אבל לא מאוירו וכ"פ שם וע' ראב"ד השיג ע"ז וע"ש בכ"מ ולדעתי הר"מ מודה לדינו של רש"י כי בכה"ת אבר שנחתך האבר הוא כמת וזב וזבה שמתו אין מטמאין בטומאת זיבה רק קודם שימוק הבשר מטמאין מדבריהם דלמא נתעלף אבל באבר ל"ש זה וד"ז דזב שמת מבואר בר"מ פ"ו מה' טומאת מו"מ. ודע דיש חילוק בין טומאת היסט לשאר טומאות הזב כגון זב או זבה שסיפרו הימים נקיים שלהם והדין הוא דטובל בשביעי ביום ואם לאח"ז ראה הדין הוא דסותר כ"ה ומטמא למפרע אפילו מו"מ שישב בין הטבילה להראיה אבל אם הסיט כ"ח בין הטבילה לראיה אינם נטמאים ודוקא כ"ח אבל אדם ושאר כלים ואוכלים ומשקים נטמאו בהיסט למפרע חוץ מכ"ח כ"פ הר"מ והיא במס' מגילה וע"ש בכ"מ הטעם למה כ"ח דוקא.

2ועתה ארשום לך קצת דינים מטומאה הבאה מחמתו. דע דזובו של זב היא מטמא (בנגע) במגע ובמשא לאדם ולטמא בגדים בחיבורן כמו הזב עצמו והיא אה"ט ומטמא בכ"ש וכן רוקו וש"ז ומימי רגליו הם אה"ט ויש להם דין שמטמא במגע ובמשא לטמא אדם לטמא בגדים וכן רוק ומימי רגלי' של זבה ונדה ויולדת ג"כ כן הדין וזובו של זב וש"ז ורוקו אינם מטמאין אלא כ"ז שהם לחים ולא יבשים ושיעור הלח עיין ר"מ שם וזובו שמטמא במשא דוקא מראיה שניה אבל הראיה הראשונה אינה מטמאה במשא ודינה כש"ז וכן אם ראה אחת כשתים אינו טמא אלא המסיט טיפה אחרונה בלבד ועוד יש משקים היוצאים מן הזב וחביריו חוץ מאלו הנ"ל שנקראו מעיינות כגון דמעות העינים וחלב האשה אינם אה"ט רק הם כמשקים הנוגעים בהם שהם ראשונים לטומאה ויש משקים סרוחים היוצאים מהם זיעתו וליחה סרוחה וכדומה הם טהורים לגמרי ובמעיינות אלו שהם אה"ט מכל מקום אינם מטמאין מו"מ דל"ש גביה וכן אינם מטמאין בהיסט כי דינים אלו רק באדם הזב לחוד. ודע דמה"ת אין עכו"ם ולא ג"ת מטמא בזיבה כמש"ל מכל מקום חכמים גזרו עליהם בין זכרים בין נקבות אף על פי שלא ראו ול"ג חכמים עליהם רק על זכר עכו"ם ובן ט' שנים וי"א למעלה ועל הנקבה מבת ג' שנים וי"א למעלה דעיקר הגזירה היתה שלא יהיו ישראל מצויים אצלם ע"ש ול"ג עליהם אלא בזמן שהם ראוים לביאה והם אה"ט מד"ס ואין שורפין תרומה וקדשים עליהם וכדי לעשות היכר שלא ישרפו תרומה וקדשים עליהם ל"ג חכמינו זכרונם לברכה על ש"ז של עכו"ם והיא טהור כדין תורה אבל על רוקו ומו"מ ושאר הטומאות שוה עם ישראל הזב רק הם מד"ס ואצל נקבות גם כן עשו היכר ויבואר אי"ה גבי זבה. ודין המשכב ומושב ומרכב שלהם נעשים אה"ט וכ"א מטמא במגע ובמשא רק לטמא אדם לטמא בגדים בחיבורן יש חילוק דמו"מ הם מטמאין אדם בנגיעה לטמא בגדים שעליו אבל המרכב אם נגע בו אדם אינו מטמא בגדים שעליו רק אם נושא המרכב נטמאו הבגדים או כלים בחיבורן ובזה חלוק דין מרכב מדין מו"מ ואין מו"מ ומרכב עושין מו"מ אחר וכן אין בהם טומאת מדף וכן אין בהם טומאת היסט והמו"מ נטמאו בה' דרכים כמש"ל וה"ה אדם טהור נטמא ממו"מ ומרכב בא' מה' דרכים אם רובו של גופו נשא על המו"מ אף שהמו"מ הם תחת האבן והטהור יושב או נתלה או נשען כו' נטמא האדם ומטמא בגדים או כלים בחיבורן שהיא גזירת הכתוב שהמקום שהזב יושב מטמא אפילו תחת האבן. ושאר דינים כך נטמא אדם הטהור מהמשכב ומהמרכב בא' מה' דרכים עיין ר"מ עוד דינים בה' הנ"ל אבל אם כלים ואוכלים הם למעלה מן המדרס ואפילו רק נייר מפסיק אין הכלים מקבלים טומאה דטומאת מדף אין להם רק באדם נטמא מחמת המדרס דהוא גזירת הכתוב באלו הדרכים שהמו"מ נעשה מדרס כן אדם הטהור נטמא ממדרס ואיזה כלים מיוחדים למדרס עיין כ"ז בה' טומאת כלים דאין להם טומאת מדרס רק שמיוחד לשכיבה או לישיבה שלא יאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתינו.

3ועוד יש דין חדש במדרס הזב דאף דבכל הטומאות אדם מטמא אף דבר שאינו שלו מכל מקום לענין מדרס דעת הר"מ ורש"י בב"ק דאין אדם עושה מדרס מו"מ שאינו שלו ואם נגע בו הוא ראשון אבל להיות אה"ט כמדרס בה' דרכים הנ"ל התורה מיעטו ממשכבו ולא הגזול ודע' תוס' ב"ק ס"ו לחד תירוצא דלרש"י נהי דמה"ת לא מטמא אבל מדרבנן מטמא עמ"ל פכ"ד מהלכות כלים דעתו לדעת הר"מ דאף מדרבנן אינו מטמא אך המ"ל חילק לדעת הר"מ אם גנב או גזל אינו מטמא אבל אם לא גנב רק דרס על מו"מ שאינו שלו נטמא מן התורה דאין אדם מקפיד על דריסה במו"מ שלו ע"כ הוא טמא מן התורה ע"ש ודעת התוס' דמו"מ דחברי' הוא טמא מן התורה בטומאת מדרס ומאי דאמרינן משכבו ולא הגזול פי' בע"א ע"ש במ"ל באורך. ונ"ל דלאותן שיטות הסוברים דמצורע ג"כ מטמא מו"מ להיות אה"ט כמש"ל ועי' תוס' דהוקש לזב אם כן ד"ז נוהג ג"כ דאינו מטמא מו"מ שאינו שלו אך לאותן השיטות שחולקים דמו"מ של מצורע אינו מטמא רק להיות ראשון לטמא אוכלים ומשקין אפשר כיון שאינו נלמד מזב לגמרי אפשר דגם לד"ז אינם שוים ומצורע מטמא אף מו"מ שאינו שלו וצ"ע. וגם אצל בועל נדה דמטמא מו"מ לטמא אוכלים ומשקים כמשי"ת לקמן ואינם נעשים אה"ט אפשר דגם דין זה אינו נוהג ומטמא אף מו"מ של אחרים וצ"ע. והנה טהרת הזב בין בעל שני ראיות ובין בעל ג"ר צריך לספור ז' נקיים וביום השביעי לאחר הנץ החמה יכול לטבול וצריך לטבול במים חיים ואם ראה זיבה תוך הנקיים או אפילו ביום הז' אחר הטבילה סותר כ"מ שלפניו ומונה ז"נ מחדש ואם ראה קרי תוך ז' סותר יומו והראי' הסותרת אינה מביאה לידי קרבן כגון שראה ב' ראיות ובתוך הז"נ ראה ג"ר אפילו של זוב סותר מה שלפניו ואינו מביא קרבן על הראיות הללו דהם לסתירה ואינו מביא קרבן ואם ראה ג"ר ואחר ספירות נקיים ראה בליל ח' ועוד דינים עיין ר"מ הלכות מח"כ: