מנחת חינוך יח:טז

1ובנקבות ובזכרים וכו'. ה"ה בהמת חרש שוטה וקטן ודאי ג"כ נוהג מצוה זו כי נתקדש ממילא אף דזאת המצוה להקדיש בפה חרש שוטה וקטן פטורי' דלאו בני מצוה נינהו אבל מה שהוא ממילא נוהג גם אצלם וז"פ. ובע"כ שחייבים במצות כאשה אם יש להם בהמה בגוונא דלית בגווה רשות לאדון חייב בבכורה כמו בהמת אשה ופשוט. והנה הבאתי לעיל דבכור בין תם ובין בע"מ נאכל בתוך שנה והאחרונים כתב דלהר"מ הוא דאורייתא אפילו בע"מ ומבואר בר"ה דבכור תם מונין שנה מיום שנראה להרצאה דאז ראוי להקריב ולאכול ובכור בע"מ אם כלו לו חדשיו מונין לו מיום שנולד כי אז ראוי לאכילה תיכף ביום הלידה ואם א"י אז מונין מיום הח' אף דהוי דרבנן לשיטת התוס' דאזלינן ב"ר דאינם נפלים מכל מקום כיון דמדרבנן א"ר לא קרינן שנה וכו' תאכלנו ומונין לו מיום שראוי לאכילה עפר"ת להגאון מוהר"ז מרגליות אם כן נלע"ד כיון דחזינן דהתורה הקפידה על השנה מיום שראוי לאכילה או בתם שראוי להרצאה או בבע"מ מיום שראוי לאכילה י"ל דבר חדש דבשלמא בכור תם מונין מיום שראוי להרצאה ניחא דביום זה מותר להקריבו ולאכלו ואפילו בזמן שאין בהמ"ק קיים דא"ר להרצאה ול"ח לאכילה ביום הח' מכל מקום באמת ראוי להרצאה רק דבר אחר גרם שא"ר להקריבו כמו מי שנאנס וא"י להקריב מכל מקום על כל פנים ראוי להרצאה ובפרט אם נאמר דגם בזמן שאין בהמ"ק יכולין להקריב קרבנות דק"ר קדשה לע"ל כדעת הר"מ כמו שהארכנו לעיל והתורה צוותה להקריב קרבן אם הוא בכור אם כן ראוי להרצאה אם כן אם נפל בו מום תוך שנה צריך לאכלו תוך שנה מיום הח' דהיה ראוי להרצאה עפ"י ציווי התורה אף שבעוה"ר אין לנו מקדש מכל מקום אין החסרון בבכור רק שאין לנו מקדש אבל הוא ראוי להרצאה וכ"ז בכור בא"י אבל בכור בח"ל לשיטת הראשונים דהתורה גזרה דאינו נקרב בבהמ"ק רק דיש לו קדושת בכור וצריך שימתין עד שיפול בו מום אם כן היאך שייך לומר שאם נולד תם שמונין מיום שראוי להרצאה דאז חזי לאכילה דבאמת בכור כזה א"ר להרצאה כלל וגזירת הכתוב דא"ר להרצאה רק לאכול במום וליתן לכהן ואם יפול בו מום גזרה התורה דנאכל בתוך שנה אם כן השנה מתחלת מיום שנולד המום דאז ראוי לאכילה והיאך שייך לומר דמתחיל השנה מיום הרצאה כיון דגזירת הכתוב הוא דא"ר להרצאה כלל וזמן התורה מיום שנראה לאכילה דאם א"ר עד יום הח' מתחיל מיום הח' ובע"מ אם כלו חדשיו ראוי לאכילה תיכף או בלא כלו ראוי לאכילה ביום הח' מתחיל אז השנה אם כן בכור בח"ל דאינו ראוי להרצאה בהיותו תם אם כן בנפל בו מום אז מתחיל זמן האכילה ומונין שנה מיום שנפל בו המום או אם נולד במומו בכלו חדשיו מונין תיכף או ביום הח' בא"י דאז ראוי לאכילה אבל בנולד תם דא"ר כ"ז שהוא תם אפילו כמה שנים מן התורה שימנו לו מזמן הראוי להרצאה כיון דגזירת הכתוב דא"ר להרצאה כלל אפילו בזמן המקדש רק גזירת הכתוב שיאכל במומו אם כן כיון דהתורה גזרה דנאכל תוך שנה היינו שנה מיום שראוי לאכילה כמו בע"מ דתיכף משנולד מונין לו ובכור תם אין מונין משנולד כיון דא"ר רק ביום הח' דראוי אז מונין אם כן בכור בח"ל דא"ר רק במום אם כן למה ימנו קודם שראוי וא"ד לזמן שאין מקדש דעכ"פ הבכור ראוי להרצאה רק דהוא אנוס דאין לנו מקדש אבל בח"ל גזירת הכתוב דא"ר להרצאה כלל בשום פעם למה נמנה מיום הח' ולא כשנולד דאז א"ר הא גם ביום הח' א"ר. ע"כ נלע"ד דאין מונין רק מיום שנולד בו מום דוק בשכלך כי אין הקולמוס יכול להטעים יותר דחילוק גדול בזה"ז דאין החסרון בגוף הבכור דמהרה יבנה בה"מ וראוי להרצאה או שמקריבין אעפ"י שאין ב"ה אבל במקום דהחסרון בגוף הבכור דגזירת הכתוב שלא יעלה לרצון רק נאכל במומו בתוך שנה אם כן השנה מתחלת מיום שנפל בו המום והא דמבואר בבכורות כ"א דבכור בזה"ז נולד לו מום תוך שנתו א"ר לקיימו רק שנה ולאחר שנתו שוחטין אותו מיד היינו דוקא בכור בא"י בזה"ז דראוי להרצאה בזמן המקדש אבל בכור בח"ל כיון דא"ר להרצאה בשום פעם למה ימנו מיום הרצאה ראוי למנות מיום המום כמ"ש.

2והנה הר"מ פ"א מביא ג"כ ד"ז דבכור בזה"ז אם נפל בו מום אסור להשהותו ע"ש בהי"ד. ובאמת לפמש"ל לדעת הר"מ אפילו א"י האידנא דינו כח"ל לענין בכור כיון דאינו נוהג מעשר דגן מן התורה אם כן אף אם יבנה בה"מ ב"ב בכור זה א"ר להרצאה אם כן למה ימנו השנה מהלידה או מהרצאה הו"ל למנות השנה מיום המום אפילו שנים או שלשה שנים מיום הלידה כמ"ש ואפ"ל דבא"י הוא מדרבנן למנות מיום הרצאה גזירה אטו זמן המקדש ב"ב דאז יתקדש א"י ויהי' העשה מזמן הרצאה דיהיה ראוי לקרבן אבל בח"ל למה נגזור ואפילו אם נאמר דגם בח"ל גזרינן ותיקון רבנן כעין דאוריית' לחלק רק בין תם ובין בע"מ. על כל פנים נראה דבכור בחוץ לארץ אין איסור דאוריית' וא"ע בעשה עד מלאת שנה מיום שנפל בו המום וכן בכור בא"י בזה"ז לשיטת הר"מ דא"ר להרצאה א"ע בעשה רק הוא דרבנן ומובאים דינים אלו בש"ע ולא חילקו בזה נראה דהאידנא ג"כ דינא הכי אפילו בח"ל אבל על כל פנים נ"ל דא"ע באיסור עשה אם נולד תם עד יום שנפל המום ומכל מקום ירא אנכי להקל באיסור עשה רק תורה היא ולעורר באתי. וז"פ מה שמבואר בגמר' ע"ש בתוס' דאם נולד תם מונין לו מיום הרצאה אף אם אח"כ נעשה בע"מ רק אם נולד בע"מ מונין לו מיום הלידה בכלו חדשיו ה"ה אם נולד תם וקודם יום הח' נפל בו מום כגון ביום ג' או ד' מונין לו מיום שנפל בו המום דמ"ל מיום א' אם נולד במום או ביום הג' או הד' כיון דאז תיכף ראוי לאכילה מונין לו שנה מיום שראוי לאכילה רק אם נולד בו מום אחר ח' ימים אז מונין להחמיר מיום הח' כיון דעכ"פ אז הי' ג"כ ראוי לאכילה כי הי' ראוי להרצאה אבל בנולד תם וקודם שמונה נולד בו מום בודאי הוא להחמיר כיון דתיכף ראוי לאכילה וז"פ. ועש"ך סי' ש"ו וכ' כאן פחות מטפה מים הגדול ובאתי בקצרה להאיר עיני המעיין. ולד' הרהמ"ח דבכור בח"ל אף לענין קדושת בכור הוא רק דרבנן אם כן לענין דינא כל דתיקון רבנן כעין דאוריית' תיקנו ויש חילוק בין תם לבע"מ ומונין משעת הרצאה מתם והכל מדרבנן. אך לדעת הראשונים נראה ג"כ דד"ז למנות מיום הרצאה הוא רק דרבנן.

3והנה מצוה זו להקדיש בפה ולאכול בתוך שנה ודאי כופין ע"ז עד שת"נ ככל מ"ע שבתורה ולענין אם צריך לבזבז ממון ואם עבר לענין תשובה הכל ביארתי לעיל בחיבורי ע"ש הכלל מצות הללו ככל מ"ע שבתורה וז"פ. ודע דקדושת בכור הוא משיצא רובו אבל קודם לזה אין בו קדושה במעי אמו ע"כ מותר להט"מ קודם שיצא לאויר העולם בזה"ז וכן להקנות לנכרי ונפטרה מן הבכורה כי נתקדש מרחם ולא קודם עש"ס ור"מ ולקמן פ' בחוקותי ופ' קרח נאריך בזה. גם נראה פשוט דהא דמצוה להקדיש בכור בפה ל"ד תיכף שנולד אלא המצוה היא כ"ז שהבכור קיים ואם לא הקדיש תיכף יקדיש אח"כ כי אין בגמרא ובר"מ דהמצוה יהיה דוקא מיד ולא אחר זמן וא"כ אם נולד לקטן בכור דאין בהקדשו כלום ודאי מצוה עליו להקדישו משיגדיל ואם נולד לקטן שהוא מופלא סמוך לאיש והקדישו בפה דלענין כה"ת מופלא סמוך לאיש הקדישו הקדש מן התורה לדעת הסוברים מופלא סל"א מדאוריית' אני מסופק אם מחויב אח"כ להקדישו כשיגדיל אם נאמר כיון דכבר הקדיש אותו והקדישו הקדש מאי מוסיף עוד להקדיש הפעם כיון שכבר נתקדש א"ד כיון דבאמת מ"ע זו להקדיש בפה אין מוסיף שום דבר לענין הקדש כי בלאו הכי מאליו מתקדש אם כן הוא רק גזירת הכתוב דמצוה על הבעלים אם כן אע"ג דהקדישו בהיותו מופלא כיון דאז אינו חייב במצות כלל אם כן חייב עתה במצוה זו כי לכה"ת לאו בר מצות הוא אפילו מופלא ואי דהוא קדוש ע"י קדושת פיו מאז ז"א דע"י קדושת פיו ג"כ לא נתוסף כלל שום קדושה דמאליו קדוש אם כן הוא רק מצוה וגזירת מלך הוא ואז בקטנותו א"ח במצות אם כן צריך לקיים מצוה זו בגדלותו ולהקדישו בפה עוד הפעם ואינו נפטר במצוה שעשה אז כמבואר בר"ה דאם נשתפה חייב עוד לאכול מצה וער"מ לענין קטן שהגדיל בין שני פסחים ובכ"מ וט"א ולעיל בחיבורינו וא"ד זל"ז דוק ותשכח דיש לחלק ובדיני מופלא סל"א עיין ר"מ פי"א מה' נדרים.

4עוד ארשום לך קצת דינים מדיני המצוה שינתן לכהן הן תם והכהן מקריב אותו והן בע"מ ינתן לכהן והכהן אוכל והוא מתנות כהונה. וער"מ פ"א מביכורי' דצריך ליתן לכהן ולא לכהנת ע"ש הטעם כיון דצריך להקריבו. ועמ"ל כ' שדעת הר"מ דאפילו בע"מ ג"כ דוקא לכהן ולא לכהנת. וכ"כ הרא"ש והטור סי' ש"ו ולפי זה אם בת כהן יש לה בכור צריכה ג"כ ליתן לכהן אפילו אם הבכור בע"מ כי גם נשים מחויבות במצו' זו. וצריך ליתן לכהן איש ואם כהן טמטום יש לו בכור א"צ ליתן לכהן מס' ואם תפסו כהן תלוי בשיטות דתקפו כהן ועי' יו"ד סי' ס"א במתנות כהונה. וכהן אנדרוגינוס תלוי בשיטות אלו אם הוא ודאי זכר או חצי זכר כדעת הראב"ד אם כן א"צ ליתנו בוודאי ולשיטות רוב הראשונים דהוא ספק אם כן מס' א"צ ליתנו ואי תפס כהן תלוי בשיטות הנ"ל. ונותן אפילו לכהן בע"מ כי במת"כ דא"צ להקריבו בע"מ ותם שוה אך לחלל אין נותנים כי לאו כהן הוא עיו"ד סי' ס"א. ולענין אם רוצה ליתן לכהן חרש שוטה וקטן עח"מ סי' רמ"ג בס' קצה"ח מה שהביא בשם הפר"ח ופלפל בזה דלכאורה זוכה הכהן קטן דדעת אחרת מקנה אותו ומבואר ביבמות דחרש שוטה וקטן אין חולקין להם תרומה על הגורן אבל משגרין לבתיהם ומזה הביא הפר"ח ראי' דזוכה בכל מת"כ מטעם ד"א מקנה קטן זוכה. וע"ש בקצוה"ח הקשה ע"ז דהא חו"ש אין זוכים אפילו בד"א מקנה כמבואר שם בח"מ אם כן אמאי נותנים להם תרומה ועוד כיון דטוה"נ אינו ממון ל"ה ד"א מקנה כמבואר במרדכי פ"ק דב"מ ע"כ כתב הוא טעם כיון דהתורה זכתה לכהנים המתנות הו"ל כירושה ובשכר פעולה חלף עבודתם כמ"ש תוס' סנהדרין פ' בן סורר. ועוד כתב כיון דנתינה בע"כ שמה נתינה לפטור מחיובו כמבואר ברשב"א אם כן נפטר הנותן מחיובו אפילו בלא דעת הכהן ומפלפל בזה בענין סמיכת דעת גבי מת"כ והעניני' עמוקים מאד ובאתי רק להזכיר. ואם נתן לכהן טומטום מספק לא יצא דלמא הוא אשה ואם מוציאין מידו אין כאן מקומו להאריך. ואם נתן לכהן אנדרוגינוס תלוי בשיטות אם נאמר דודאי זכר יצאו הבעלים ידי נתינה ואי אמרינן דיש לו חלק זכרות והוא ח"ז ג"כ הבעלים יוצאין כיון דעכ"פ זכר הוא ואי אמרינן דהוא ס' לא יצאו הבעלים מספק. ואם א' חצי כהן וחצי ישראל וכבר ציירנו בח"ז כ"פ כגון שבא על ח"ש וחב"ח והוליד ממנה בת דהבת מצד חלק שפחה הולד אחר האם וחציו שפחה ומצד הב"ח הבת אחר האב והיא ישראלית ומותרת אפילו לכהן דגיורת שאבי' מישראל מותרת לכהן ע' אה"ע סי' ד' וסי' ז' ואח"כ בא כהן על הבת והוליד בן מצד חלק השפחה הולד הוא עבד ומצד חלק הב"ח הוולד אזל בתר אביו והוא כהן אם כן אם יש לו בכור וכגון ששחררו רבו חלק העבדות אם כן הוא חצי ישראל דהיינו גר וחצי כהן אם כן אם יש לו בכור תם בודאי הוא אינו מקריבו מצד חלק זרות שיש לו וגם אינו אוכל מחמת חלק הזרות אבל אם יש לו בכור בע"מ בודאי א"צ ליתן לכהן אחר כי הוא חצי כהן והחצי חלק זרות ג"כ מותר לאכול בכור בע"מ אם כן א"צ ליתנו וגם ישראל יכול ליתן לו כי הוא כהן גמור החצי שלו ומ"ל חצי ומ"ל כולה בודאי יצא ישראל ידי נתינה ובענינים אלו כתבתי לקמן כ"פ.

5והנה בהמת הקדש בין בד"ה ובין [ק"מ] שקדם מום קבוע להקדשה כ"ז שלא נפדה פטורה מהבכור'. וקדשים שקדם הקדשם את מומם אפילו נפדה פטורה מהבכור' כמבואר בחולין ובבכורות פ"ב ור"מ כאן פ"א ופ"ה וע"ש בבכורות דקדושת דמים פירש"י דילפינן דאיתקש לצבי ואיל כמבואר בגמ' בקדם הקדשן את מומן ע"ש והתוס' הקשו עליו אם כן אפילו נפדו יהיו פטורין ע"כ כתבו דמעטינן מבישראל ע"ש. ולכאורה אפ"ל דיתחייב בבכורה מטעם הואיל ובעי מיתשל עליו אך עתו"ס סוגיא דכיצד מפרישין דל"א בהקדש הואיל וערש"י שם ובשער המלך גבי מצה של מע"ש האריך ומביא הרבה ראשונים דל"א גבי הקדש הואיל ואי בעי מיתשל כיון דא"ר עכשיו לשום אדם ע"ש באורך אך לתי' הר"י בסוגי' דכיצד מפרישין דדוקא בבא ליד גזבר או כיון דנתחמץ שוב לא יפדנו אם כן צ"ע כאן בהקדש ב"ה אם לא בא לידי גיזבר למה לא מיקרי בישראל כיון דאמרינן הואיל ולמה לא יתחייב בבכורה וצ"ע והד' ארוכים באי בעי מיתשל ואין כאן מקומו. וז"פ דכמו דשותפות עכו"ם ואפילו כ"ש פוטרת מבכורה עפ"א דבכורות ה"ה שותפות הקדש בד"ה או מזבח פוטרת ג"כ ודין שותפות הקדש איך משכחת עיין ר"מ פ"ה מה' ערכין דבעינן כל בכור עש"ס. ועיין במשנה ספ"א דפרה דכל הקרבנות אף דכשרים להקריב מיום הח' מכל מקום לכתחלה אין מקריבין אותו עד שיהי' בן שלשים יום חוץ מבכור ומעשר ופסח דמקריבין אותו לכתחלה ביום הח' ע' ד"ז בר"מ פ"א מה' מעה"ק ע"ש. ולכאורה מש"ל דקשה למה ל"א הואיל אפ"ל כמו דחזינן בהמת ארנונא פ"ק דפסחים אע"ג דמצי מסלק לי' בזוזי פטורה מן הבכורה לשיטת הרי"ף והרא"ש ול"א הואיל אי בעי מסלק לי'. אך אין ראי' דמחוסר ממונא ל"א הואיל ער"נ פסחים בנכרי שהלוה ובפרט אי אמרינן כשיטת הסוברים אי מצי מסלק לי' חייבת בבכורה אפשר דהוא מטעם הואיל. וצ"ע דאף דל"א הואיל מכל מקום אם באמת מיתשל עלה בודאי הו"ל חולין למפרע וחייב בבכור' אם נולד בכור אז הי' פטור כיון דהי' קדוש ואח"כ אם מיתשל עלה וה"ל חולין למפרע חל עליו קדושת בכורה וא"ד לבהמת ארנונא אי אמרינן שפטור מבכורה אף שסילק להעכו"ם דשם הו"ל כאילו קנה אותו עתה אבל בשעת הלידה היתה יד עכו"ם באמצע אבל כאן אגלאי מלתא למפרע שהי' חולין כי בשאלה עוקר ההקדש למפרע כידוע וז"פ. ואם נתן הבהמה לעכו"ם במתנה ע"מ להחזיר וילדה בכור ודאי פטור דמתנה עמ"ל הוא מתנה גמורה רק בחמץ משום חומרא דחמץ עאו"ח סי' תמ"ח וכן להיפך אם העכו"ם נתן לישראל עמ"ל חייבת וכן קה"ג לזמן או הקדש לזמן ע' נדרים סוגי' דבר פדא בכ"ז יש לחקור. אך לא באתי כאן לבאר הדינים רק להעיר.

6ואם בהמה שנגמר דינה לסקיל' וילדה בכור אם נאמר כהתוספתא דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה אם כן כיון דבהמה אסור' בהנאה הו"ל הפקר כמבואר בכריתות שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה וכן חמץ חידוש הוא דעשאו הכתוב וכו' אם כן כאן פטורה מן הבכורה. אך דעת הריטב"א דאה"נ יש להם בעלים. וכבר הבאתי בחיבורי זה כ"פ אם כן אינו הפקר וחייב בבכורה אף להתוספתא אך אפשר כיון דל"ל בה היתר אכיל' ל"ח שלו והארכתי בענינים אלו בח"ז כ"פ. ועקצוה"ח סי' ת"ה כתב דאה"נ אית ליה בעלים רק דאינו ברשותו אבל בהוזמו עדיו דבאמת למפרע מותר בהנאה הוי לי' הפקר. אך באה"נ ל"ש הפקר דאין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו אם כן בכה"ג בהוזמו עדיו הו"ל הפקר וילדה בכור תלוי לפי התוספתא פטורה מבכור' ולפמ"ש דנראה דעת הפוסקים דהפקר חייבת בבכורה אם כן ה"נ חייבת עיין לעיל. ואם נאמר דבהמת הפקר הבכור קדוש אם הוא תם צ"ע אם ישראל זכה בו אם מצוה עליו ליתנו להקריבו ולעבור על ב"ת בג' רגלים או בשנה כמש"ל דאפשר דלא יוכל לזכות בה כלל כמבואר בד"מ דבכור תם דעומד להקרבה א"י למכור עפ"א ובפרט למ"ש דמת"כ מ"ג הוא ע' ב"ק אם כן ל"ש לזכות בו כי הוא מ"ג ואינו הפקר. ואפשר אם נאמר דבכור טוה"נ לבעלים ע"ל אפשר דיכול לזכות הטוה"נ מהפקר וגם זה צ"ע אם טוה"נ יכול לזכות דטוה"נ אינו ממון אפילו בירושה עח"מ וגם אם הוא בכור בע"מ אף דממון כהן הוא מכל מקום כ"ז שלא בא ליד כהן ל"ה ממון בעלים ול"ש לומר שיוכל לזכות מן הפקר וגם בכור תם בזה"ז צריך קצת עיון וכ"ז יש לחקור ולפלפל וצריך קונטרס מיוחד ואין כאן מקומו ולענין טוה"נ עשאג"א ה' חו"מ ומק"ח תל"א דיני בדיקה וביטול ואין כאן מקומו: