מנחת חינוך ב:ב

1דיני המצוה וכו'. מבואר בש"ס ור"מ פ"א מה' מילה ה"א וז"ל מצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדו יליד בית ומקנת כסף עבר האדון והאב וכו' וב"ד מצווים למול הבן והעבד וכו' כשיגדל חייב למול א"ע וכו' ונדרש בש"ס מקראי ע"ש. והנה מבואר דעיקר מצוה על האב כלשון הש"ס היכי דלא מלו אבוהו מחוייבים הב"ד וכן מבואר בר"מ דאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו ואני מסופק אם הגדיל שמצוה גם כן עלי' רמיא ומחויב למול עצמו אם ג"כ מצוה על האב ולא נפקע המצוה מאתו א"ד דהמצוה על האב רק בקטנותו אבל כשהגדיל אין חיוב המצוה על האב רק עליו ומלשון הרהמ"ח שכתב על מי וכו' מילת בניו הקטנים נראה קצת דוקא בניו הקטנים ונ"מ דאם האב בעצמו מוהל מחויב למול בעצמו בגדלותו ג"כ לשיטת הש"ך ח"מ סי' שפ"ב שאסור לכבד אחר ובגדלותו אם רוצה הבן למול א"ע והאב ג"כ רוצה למולו אם לא נפקע מצות האב האב קודם ואם לאו בודאי בנו אם יכול למול בעצמו אסור למול אפילו ע"י אביו וגם אם קדם אחד מהם ועשה המצוה לענין ליתן לחבירו האב לבן או הבן לאב יו"ד זהובים לדעת הסמ"ע שם דמי שעליו עיקר המצוה מחויב התופס ליתן לו יו"ד זהובים ועוד נ"מ אם האב מברך ברכת להכניסו או אפשר נפקע המצוה מעליו כשיגדיל וגם נ"מ לענין אם אי אפשר למולו בלי שכר אם האב מצווה מחויב הוא ליתן ואם א"מ אינו מחויב יותר מכל ישראל עיין יו"ד סי' רס"א ולכאורה דעיקר המצוה על האב דחושב שם בש"ס כל דבר דהאב מחויב למול ולפדות ולהשיאו אשה וכו' ולהשיאו אשה ודאי בגדלותו אם כן למולו ולפדותו נמי אך מכל מקום צ"ע דכל הדברים ילפינן שם מקראי ולא נזכר דוקא בנים קטנים כמו פדיון דכתיב בכור בניך וגדול נמי בכלל ות"ת ילפינן מן ושננתם לבניך וכו' או להשיאו אשה דנלמד מקרא וקחו לבניכם נשים אבל גבי מילה דעיקר הילפותא דאב מצווה על בנו הוא מן פסוק וימל אברהם את יצחק בנו וכו' כאשר צוה אותו אלקים מוכח דנצטוה ע"ז ומילת יצחק הי' בן ח' ימים ואפילו אם נאמר דאפילו אחר זמנו חייב אביו מכל מקום היינו בקטנותו אבל בגדלותו אפשר דלא חייבה התורה רק לבן ולא לאב.

2שוב ראיתי בדברי הרב המחבר מצוה שצ"ב כתב וז"ל ולפי הדומה שהאב חייב לעולם לפדות בנו ואפילו לאחר שיגדיל הבן המצוה מוטלת על האב וכמש"ה וכל בכור אדם בבניך תפדה הרי שהוטל המצוה על האב וכ"נ בקידושין עכ"ל אתה רואה שהרהמ"ח נסתפק בזה וכתב ולפי הדומה וכו'. אך דעתו נוטה שחייב לפדות מחמת המקרא אם כן כאן דאדרבא הכתוב מיירי בקטנותו אפשר א"ח בגדלותו וצ"ע ולא מצאתי להמחברים שירגישו בזה ולכאורה ילה"ר מהתוס' קדושין (י"ט)[כ"ט] ד"ה אותו שהקשו ל"ל קרא דאותו שאין אשה מצווה למול את בנה הא ה"ל מעשהז"ג דאינו נימול אלא לשמונה וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לו הפסק לאו זמ"ג הוא עכ"ל ואי אמרת דבגדלותו אין האב חייב אם כן אכתי ה"ל זמן גרמא דנהי דמצות המילה הוא תמיד ע"ע מה שהוטל על האב היא מצוה אחרת והזמן גורם שיש להמצוה משך זמן שנים עד הגדלות ומה לי לולב שיש לו זמן שבעה ימים או זמן ארוך י"ג שנים כיון דיש לו זמן הו"ל זמ"ג ול"ל קרא אע"כ דאין לה הפסק דעל האב מוטל לעולם אף בגדלותו אך הרבה תירוצים נאמרו על קושית התוס' ויבוארו אי"ה בדברינו.

3והנה הר"מ פ"ה מהק"פ ה"ה כתב וז"ל כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ומילת עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבים אותו שנאמר המול לכם כל זכר וכו' מבואר גדולים בדבריו להדיא דדוקא מילת בניו הקטנים מעכבים אותו ע"כ הטעם כיון דמצוותן עליו מעכבים אותו ומילת העבדים על רבם אפילו בעבדים חל עליו החיוב ובאותן ערלים שאין עיקר מצוותו על האיש בודאי אינם מעכבין וכי מעכב הערל את הב"ד מלעשות פסח או איזה איש מישראל אלא דוקא אביו או רבו ע"כ משום דהמצוה עליו ואב על בנו נלמד מקרא דוימל אברהם כו' כאשר צוה וכו' אם כן גזרה התורה דבניו מעכבין ומבואר בפירוש בר"מ דרק בניו קטנים והיינו דמהפסוק דוימל וכו' לא נלמד אלא בנו הקטן אך לפ"ז קשה לי דמקרא זה דוימל אברהם לא מוכח אלא דמילת שמיני מוטל על אביו דכתיב בן שמונת ימים אבל מילה שלא בזמנה אף בקטנות לא מוכח מהאי קרא אם כן איך כתב דמילת בניו הקטנים [ועיין רש"י שבת קל"ב ע"ב ד"ה בשמיני מבואר גם כן הכי וקצת יש להעיר שהביא מקרא אחר בשנוי מש"ס קדושין כ"ט יעוש"ה] דנראה דאפילו קטנים לאח"ז מעכבים ולומר דכוונת הר"מ קטנים דוק' בני שמונה ימים אין במשמעות הלשון כן אך ד"ז דמוטל על האב אפילו לאח"ז מוכח בש"ס יבמות דע"א דמבואר שם דמילת בניו מעכבין אכילת הפסח ג"כ ומפלפל הש"ס המ"ל מילת בניו דלא יהיו ראוים למול בשעת עשיי' וראוים למול בשעת אכילה דאם נעשה בע"פ שמונה ימים אם כן מעכב העשייה ואם א"ר בע"פ אם כן גם בליל פסח א"ר כי לא היה בן שמונה ימים וערלה שלא בזמנה אינה מעכבה ומתרץ שם הש"ס כמה אוקימתות דבשעת העשיי' לא הוי חזי כגון שחלצתו חמה אם כן תיכף לאחר עשייה ראוי למול ובשעת עשיי' לא הי' ראוי למול ולא הי' מעכב ע"כ גזירת הכתוב דמעכב האכילה ויש עוד אוקימתות והובאו בר"מ פ"ט מה' ק"פ ולכל האוקימתות כיון דערלה של"ב אינה מעכבה ע"כ מיירי דנעשה ח' ימים בע"פ ע"ש בגמ' ותבין אם כן ליל פסח הוא ליל תשיעי והוי מילה של"ב ומכל מקום גזרה התורה דמעכבת האכילה ע"כ דמוטל על האב אפילו של"ב ולכן מעכבת האכילה אם כן מוכח מזה דאפילו מילה של"ב מוטל על האב נהי דלא מוכח מקרא דוימל אברהם אבל מק"פ מוכח ודוחק לומר דאף על פי שאינו מוטל עליו מעכב דאם כן למה לא יעכב לכל ישראל ע"כ כתב הר"מ דמילת הקטנים מעכב ומדכתב מילת הקטנים נראה בעליל דמילת גדולים אין מעכבת וע"כ סברת הר"מ כיון דאינם מוטלים על אביהם א"מ נמצא מבואר להדיא בר"מ דאם נתגדל הבן נפקע המצוה מעל האב והוא בכלל החיוב על כל ישראל דמחויבים למול אפילו גדולים דכתיב המול לכם כל זכר אבל לא מחמת שהוא אביו.

4אך זה צ"ע לכאורה על הר"מ נהי דס"ל דהאב א"מ על בן גדול מכל מקום מנ"ל דאכיל' או עשיית הפסח תלוי למי שמצווה עליו דלמא גזירת הכתוב הוא אף דאינו מצווה עליו מכל מקום כיון שהוא בנו או עבדו מעכבתו מעשייה ומאכילה אמנם באמת הר"מ פסק בהלכה שאחר זה דקטן אין מילת עבדיו מעכבתו דכתיב עבד איש וע' כסף משנה שכתב דלגירסת הר"מ במכילת' עבד איש להוציא עבד אשה וקטן והיה סברת הר"מ בזה דע"כ מעטינהו התורה כיון דאשה וקטן א"מ למול ומילת זכרים ועבדים הגדולים מעכבים משום דמצווים למול על כל פנים מבואר דלדעת הר"מ תלוי עיכוב עשיית הפסח ואכילתו במי שמוטל עליו המצוה למול וכתב דוקא מילת בניו הקטנים מכלל דמילת בניו הגדולים אין מוטלים על האב הרי דין זה מבואר להדיא בר"מ ויצא לו דין זה מהש"ס דמוכח מוימל אברהם ומשם מוכח דוק' קטנים כמבואר לעיל ולאח"ז שמחויב בקטנותו מוכח מן אכילת הפסח שבניו מעכבים מגז"ש דע"כ הוא אח"ז כמש"ל ועל הגדולים לא מצא שום לימוד ע"כ פסק דגדולים אינם מעכבים כי אינם מוטלים על האב וכל שאינו מוטל על האב אינו מעכב למד הר"מ מן המכילת' לפי גרסתו דע"כ מיעטה התורה עבד אשה וקטן וכמש"ל:

5והנה הר"מ כתב מ"ע על האב למול הבן ועל הרב למול את העבד נראה דכמו שמוטל על האב יתר מעל הב"ד למול את בנו כמו כן בעבד מצוה יתירה על האדון ועיין בכסף משנה לא הראה מקומו אי' ומש"ס דידן דצריך ילפותא על האב מוימל אבל על הרב לעבד מנלן ונראה גם כן דהרב יליף מדחזינן דהתורה גזרה על האדון שמעכבו מלעשות הפסח ע"כ דמוטל עליו למולו כפי סברתו דאם אינו מוטל עליו אינו מעכב וכמו שאינו מעכב ישראל אחר אף שהמצוה על כל ישראל וסובר כיון דכתיב בתורה סתם עבד משמע אפילו עבד גדול מעכב הפסח אם כן ממילא מוכח דהמצוה מוטל על האדון אפילו בעבד גדול למולו ובבן סובר הר"מ כיון דמקרא דוימל מוכח דוק' קטן ע"כ גבי פסח גם כן דוקא קטן מעכב ולקמן פ' בא יבואר עוד בעזה"י וזה לשיטת הר"מ וגירסתו דעשיית הפסח ואכילתו תלוי במי שמוטל עליו אבל לפי הגירס' במכילתא והובא בכ"מ דגם עבד של אשה וקטן מעכב נראה דאף דאין מילתו מוטל על אשה וקטן מכל מקום מעכב וע' לקמן וע' מ"ל שרמז לרש"א ביבמות גבי כגון שהיו אביו ואמו חבושים ויבואר פ' בא ע"כ דגזירת הכתוב הוא גבי פסח דזכריו ועבדיו מעכבין אף שאין מילתו מוטלת עליו אם כן א"י מהיכן ילפינן ד"ז דהרב מצווה למול את עבדיו אפשר דא"מ יותר מכל ישראל וצ"ע: