מנחת חינוך רמו:י

1מי שיש לו אילן כו' אינו נזקק כו'. הנה הר"מ וכן הטור לא הביאו ד"ז ועיין כסף משנה המ"א וב"י סרצ"ד שהר"מ והטור סוברי' דד"ז אינו אלא להסוברי' דערלה בח"ל ה' מדינ' אבל להסוברים הל"מ אסור לספוקי ע"ש והנה הרהמ"ח סובר בפי' דהיא הל"מ ומכל מקום במה שסובר דמותר לספוקי כי כך נאמרה הלכה וכ"כ בר"ן בקדושין שם. והנה לשון הרהמ"ח דאם א' אוכל אין חבירו נזקק להודיע לו נראה מזה דדווקא בכה"ג אבל להאכיל בידים לחבירו שא"י אסור וכ"נ מד' רש"י ז"ל גבי ספק לי ע"ש אבל מד' הר"נ שם נראה דאף להאכילו בידי' שרי שכתב דבכל האיסורים עוברי' על לפ"ע כו' וכאן מותר וכ"ה בש"ג הובא במג"א ה' לולב שכ' דאתרוג של ערלה בח"ל יוצאין בו כיון דמותר להאכילו לחבירו וכ"ה בש"ג כאן בקדושין. ולא אוכל להבין ד"ז כיון דערלה בח"ל הל"מ ואסור בהנאה אם כן היאך יכול להאכילו לחבירו דזה הוי הנאה דהא מכירה ונתינה באה"נ הוא אסור מן התורה דמיני' ילפינן היתר הנאה תתננה ואכלה או מכור ואף לד' הרב המגיד שחוץ לאכילה הו"ל שלכדה"נ כמבואר בדבריו בהמ"א מכל מקום מודה דמכירה ונתינה הוא א"ד והוי כדרך הנאתו ע"ש וא"כ היאך יכול להאכילו לחבירו אח"ז הראו לי בס' ש"ש ש"א שהקשה כן יעו"ש וגם מבואר בקדושין דאם נותן לאדם חשוב הוי הנאה פרוטה וע"ש בר"נ אף אם נותן לאדם שאינו חשוב הוי הנאה דאינו ש"פ ע"כ איני מבין דין זה. והנה לשיטת הר"מ שהשמיט דין זה או אף לשיטת הרהמ"ח דרק אינו מחויב להפרישו אבל בידים אסור להאכילו דהוא אסור בהנאה א"י י"ח באתרוג של ערלה וכ"ה שם במ"א. ודע דהרהמ"ח לא הביא ד"ז והוא הל' פסוק' בתמורה ופסק ג"כ הר"מ ומבואר במשניות ערלה דערלה היא מהנשרפין ודעת רש"י בסוף תמורה דמה"ת הוא מהנשרפים דאתקש לכלאים וע"ש בתוס' ודעת התי"ט דילפינן במ"מ וע' תוס' סוכה פ' לולב הגזול נראה דספוקי מספקא להו אי הוי מה"ת. ולכאורה ערלה בח"ל ג"כ מהנשרפין דמ"ש. אך ראיתי בפ"י ברכות סוגיא דצלף דעתו דערלת ח"ל אינו בשרפה וה"ר דזרק את האביונו' ולא שרפם ע"ש. אך הוא כתב אליבא דמ"ד ערלה בח"ל ה' מדינה ע"ש ול"נ דאף למ"ד הל"מ מכל מקום כיון דכל הנשרפין צריך קרא לרבויי שישרפו ובל"ז הוי מן הנקברין ע' סוף תמורה ובתוס' דנעשית מצותו אם כן בשלמא בא"י דמבואר בתורה איסורו ויש היקש לכה"ת הוי בשרפה או במ"מ אבל בח"ל דאינו מבואר בקרא רק הל"מ אם כן מן התורה כיון שלא גילו חכמינו זכרונם לברכה דהלכה היא בשרפה מן התורה דטעונה שרפה והוי דינו ככל איסורי הנאה דעלמא אח"כ מצאתי כן בכפ"ת סוכה שם ע"ש. ובזה י"ל ק' התוס' בסוכה ל"ל טעמא דערלה מחמת דאין בה היתר אכילה או דין ממון הא בלאו הכי הוי כתותי מכתת שיעורי' דהיא בשרפה ולפמ"ש ניחא דצריכין טעמים הנ"ל לערל' ח"ל דאינו בשרפה ומכל מקום היתר אכילה והנאה אין בה אך אין כאן מקומו אי בהנקברין ג"כ שייך כתותי מ"ש ועיין פ"י בסוכה ובפסחים דדעתו דאף ערלה בא"י אינו מהנשרפין מן התורה רק מדרבנן אף דהחומרא דרבנן אתי לידי קולא דאפרן מותר מכל מקום גם הנקברים אין איסור באפרן רק מדרבנן דהוי שלכד"ה עיין פסחים ובאחרונים. ודע דמשקין של ערלה דאין דרכם לשרוף יקברו וכ"ה בר"מ פח"י מפסהמ"ק. ונ"פ לענ"ד דאם א' לא ידע אם הפרי היא ערלה ומכר הפרי ולקח דמים ואח"כ נודע למוכר שמכר ערלה מכל מקום הדמים מותרים לו כיון דבכל האיסורים אין הדמים נתפסין רק מטעם קנס וכאן כ"ז שלא ידע הוי היתר גמור ול"ש קנס אף דבשאר אה"נ אף דמכר בשוגג מכל מקום הדמים אסורין לו ע' באו"ח סי' תמ"ה מכל מקום כאן כ"ז דלא ידע הוי היתר גמור ואין הדמים נתפסים כנ"ל פשוט. אמנם אם ידע המוכר נ"ל דהדמים אסורים מן התורה דהא דחליפי א"ה שרי מ"ה מבואר בירושלמי שהביא הר"ן קדושין לפי שאין דמיהן ר"ל שאין האיסור שוה כלום וצריך לבערו מהעולם משא"כ בזה שמותר להאכיל לחבירו יש לו דמים ושוב אסור מהל"מ שהרי אסור ליהנות מערלה בח"ל. ודע דנראה מד' הר"ן בקדושין דהספק שהתירה התורה כאן אף ס' קבוע ואפילו רוב איסור מכל מקום מותר דהלכה הוא כן ויש להמתיק ד"ז עפ"י ס' הרא"ש מפלוזא גבי עשירי ודאי ולא ס' דכיון דהתורה אסרה בפי' הס' אם כן גם רוב הוא בכלל ס' וכן ס"ס כמבואר גבי ס"ט ברה"י דאפילו ס"ס טמא ה"נ כאן לקולא כיון שהתורה דהיינו הל"מ התיר' בפי' הס' אם כן רוב להחמיר ג"כ דהכל בכלל ס' וגם ס"ס להחמיר הוא בכלל סד"ר ולקולא וכ"כ השב שמעתתא לענין ס' ממזר דהתירה התורה מותר אף נגד רוב ע"ש כי אין הס' כעת בידי. ועיין ר"מ ובב"י ביו"ד השיטות לענין יורד ולוקט: