מנחת חינוך רסו:א

1שלא ישא כהן בין כ"ג כו'. אלא כשנשא' ובעלה כל דינים אלו מבוארין בר"מ פי"ז מהא"ב ופח"י באריכות. והנה דעת הר"מ והרהמ"ח לקמן מצוה רע"ד דאם נשא כהן אפילו כה"ג בקדושין לחוד בלא בעילה בודאי אין חיוב מלקות וזה מוסכם אליבא דכ"ע דהלכתא כוותי' דרבא נגד אביי בקדושין ע"ח דבקדושין לחוד ליכא מלקות אך בבעל בלא קדושין דעת הר"מ והרהמ"ח דהג' נשים גרושה זונה וחללה בין כה"ד בין כה"ג אינו חייב עליהם בבעילה לחוד בלא קדושין ומ"ש הרהמ"ח דאינו חייב עד שיבעלנה לאו דוקא בקדושין לחוד אלא אף בבעילה לחוד אין לוקין וע"ש בהה"מ טעם הר"מ דהלאו לא שייך בכה"ד דלא כתיב גבי כה"ד וגם כה"ג בג' נשים כיון דמחוללת ל"ש גבי' לאו דלא יחלל רק לא יקח ע"כ אינו חייב בבעילה לבד רק כה"ג באלמנה כמבואר לקמן בעזה"י וע"ש במ"מ שדברי הר"מ תמוהים דמבואר שם בקדושין דע"ח דעל גרושה נמי לוקה משום שני שמות היינו לא יקח ולא יחלל ועיין בפ"י ובאחרונים שהאריכו בזה ליישב דעת רבינו. ודעת הראב"ד והרמב"ן דכה"ד וכן כה"ג בג' נשים אלו שוים לכ"ג באלמנה ודעתם דאם קידש לחוד אינו לוקה אבל בעילה לחוד לוקה בכולן משום הלאו לא יחלל וקידש ובעל חייב שתים בכל הנשים בין כ"ג בין כה"ד כמו כ"ג באלמנה לשיטת הר"מ. והנה לפי דעת הרמב"ן שהביא הרב המגיד שוה כה"ד וכ"ג בשלשה נשים לכ"ג באלמנה לגמרי אבל מדברי הראב"ד מבואר דמודה להר"מ דלאו דלא יחלל לא שייך בשלשה נשים הללו בין כ"ג ובין כה"ד כיון שמחוללת כבר לכהונה רק באלמנה לכה"ג כיון שמחללה אפילו לכה"ד אך לוקין בבעילה לבד משום דולא יחלל זרעו דהבנים הם חללים והוא מחלל הזרע ע"כ סיים הראב"ד שם בהשגות בגמר ביאתו ע"ש אם כן אינו חייב על העראה בלבד כלל כה"ד וגדול בלא קדושין רק בקדושין חייב משום לא יקח בודאי חייב על העראה אחר קדושין דחייבי לאוין אתרבי לענין העראה בפ' הבע"י וע"ש בקדושין דמבואר שם דבגמר ביאתו חייב גם משום חילול זרעו והר"מ לא הביא זה דכ"ג יהיה חייב בגמר ביאתו עוד מלקות משום זרע ועיין במ"מ הטעם. וכן ראיתי בפ"י שנראה מדבריו דעת הראב"ד כמ"ש אם כן צ"ע על הרב המגיד איך כלל שיטת הראב"ד עם הרמב"ן בחדא מחתא דלדעת הרמב"ן חייבים על שלשה נשים אף בלא גמר ביאתו משום חילול דידה אבל לדעת הראב"ד אינו חייב אלא אם גמר ביאתו משום חילול הזרע ומכל מקום מודה הראב"ד דכ"ג באלמנה אינו לוקה שתים אף בגמר ביאתו דאין לוקין ב' מלקיות משם א' כמבואר במ"מ שם ובפ"י ומה דמקשה הש"ס ולילקי נמי משום חילול זרע ע"ש בפ"י דהקושיא הוא על שאר הנשים ע"ש. ודעת הרב המגיד שם דיש חילוק בין כ"ג לכה"ד דכ"ג חייב אף בג' נשים הנ"ל בבעל לחוד משום לא יחלל וקידש ובעל חייב שתים משום לא יקח ולא יחלל כמו שהוא חייב באלמנה ואין חילוק בכ"ג בין אלמנה לג' נשים הנ"ל שלא כדעת הר"מ. ובכה"ד ליכא לאו דלא יחלל ע"כ קידש ובעל א"ח אלא א' משום לא יקח. בעל ולא קידש אינו חייב כלל דהלאו לא יחלל לא נכתב גבי כה"ד כדעת הר"מ. וקידש ולא בעל אינו חייב בין כ"ג ובין כה"ד. הכלל דעת הרב המגיד מכריע דכ"ג לא כדברי הר"מ ובכה"ד כדברי הר"מ ומשום הלאו דחילול זרע בגמר ביאתו נראה דעת הרב המגיד דאינו חייב ע"ש במ"מ שכתב הטעם דחילול זרע לא שייך אלא כשנולד הזרע.

2היוצא מזה בקיצור דיש בזה ד' שיטות לפ"ד דעת הר"מ וכן הרהמ"ח דדוקא כ"ג באלמנה חייב בבעל לבד וכן בקידש ובעל חייב שתים אבל בג' נשים הנ"ל בין כ"ג ובין הדיוט אינו חייב בבעל לבד אף בגמר ביאתו ובקידש ובעל אינו חייב אלא אלא א' בג' נשים הנ"ל בין כ"ג ובין הדיוט. ודעת הרמב"ן דאין חילוק בין כ"ג ובין כה"ד הכל שוה לאלמנה בכ"ג דעל הבעילה לבד חייב ואפילו בהעראה ובקידש ובעל חייב שתים ודעת הרב המגיד דבכ"ג חייב בכל הנשים הפסולות דהיינו ג' נשים הנ"ל כמו אלמנה וחייב הכ"ג בבעילה לחוד מלקות ובקידש ובעל חייב ב' מלקיות אבל כה"ד אינו חייב בג' נשים האסורות לו בבעל לבד וכן קידש ובעל א"ח אלא מלקות א' כי בכה"ד ל"ש הלאו דלא יחלל וכולם אין מחלקין בין גמר ביאתו ובין העראה ודעת הראב"ד גבי כ"ג באלמנה מודה להר"מ וכולם סוברים כן דחייב בבעילה לבד ובקידש ובעל חייב שתים אף בהעראה מחמת חילול דידה ואפשר אף בגמר ביאתו אינו חייב על חילול זרע כי שני הלאוין חילול דידה וחילול זרעה הם משם א' כמ"ש הפ"י וכה"ד בג' נשים אם בעל לבד ולא הי' רק העראה אינו חייב כלל כי חילול דידה ל"ש כסברת הר"מ כיון דפסולים קודם לכהונה אבל אם הי' בקדושין לוקין משום לא יקח אבל אם הי' בגמר ביאה חייב על הביאה לבד משום חילול זרע ובקידש ואח"כ גמר ביאתו חייב שתים משום לא יקח ומשום חילול זרע. ודע הא דלשיטת הר"מ דבג' נשים אינו חייב בבעל לבד לאו דוקא איסורי כהונה אלא אפילו פסולי קהל סובר הר"מ דאינו חייב בבעילה לבד היינו ממזר ושאר פסולי קהל כמבואר בדבריו פט"ו מה' הנ"ל וקושית חכמי לוניל מפורסמת מכתובות פ' אלו נערות אי כר"י קשיא ממזרת ע"ש בהה"מ ובכ"מ והדברים ארוכים אין כאן מקומו. וע"ש בכ"מ בשם בנו של רבינו הר"מ דאף דאינו חייב בבעל לבד בפסולי קהל וכהונה דוקא משום לאו דפס"ק ופ"כ אבל לוקין משום קדשה וע"ש שכתב דצריכים להתרות בו משום לאו דקדשה. ונראה דנ"מ נמי דאינו חייב על העראה בלאו דקדשה כמבואר באחרונים דעיקר איסור קדשה משום ומלאה הארץ זימה אח נושא כו' וזה ל"ש אלא בגמר ביאה אבל משום ח"ל חייב אף בהעראה כמבואר בפ' הבע"י. והנה לשיטת הראב"ד דחייב על גמר ביאה מחמת חילול זרע כמבואר בגמרא שם דגמר ביאתו חייב משום ולא יחלל זרעו נראה דאף בגמר ביאתו ולא הוציא זרע אינו חייב על לאו זה וע' תוס' יבמות דנ"ה ע"ב ד"ה אינו כתבו גבי שפחה חרופה אף דכתי' ש"ז חייב על גמר ביאה אף בלא הוצאת זרע נראה דוקא שם דהכי גלי קרא אבל כאן דעיקר הלאו משום חילול הזרע אם כן אינו חייב אף על גמר ביאה בלא הוצאת זרע ומה שמבואר שם בגמרא בלא גמר ביאתו היינו בלא גמר אינה ראוי להתעבר כלל כמבואר ביבמות שם בתוס' והוא מלתא פסיקתא דאינו חייב אבל באמת אף בגמר ולא הוציא זרע א"ח בלאו הזה. וערש"י יבמות שם פי' ביאת מירוק גבי שפחה שמזריע נראה שלא כדעת תוס' ואפשר דלרש"י הוא מלתא דלא שכיח כלל להיות גמר ביאה בלא הוצאת זרע ועמ"ל פט"ו מהלכות אישות ה"ד ד"ה הי' הבן ואין כאן מקומו להאריך בענינים אלו על בוריין.

3והנה על הלאו דחילול זרע כ' הרהמ"ח דאביי ורבא פליגי דאינו חייב על הלאו הזה וכתב הטעם דאין הלאו אלא כשנולד הזרע וע"ש כוונתו אפשר דאף אם נולד הזרע מכל מקום אין לוקין דהי' התראת ס' בשעת בעילה דלמא לא תלד ואף דאגלאי מלתא למפרע לא הוי ה"ס כמ"ש התוס' יבמות דף פ' גבי אכל חלב ונולדו לו סימני סריס מכל מקום התוס' בעצמם בנדה גבי מופלא סמוך לאיש לית להו הך סברא. וכבר התעורר בזה המ"ל ה' סנהדרין וסובר הרב המגיד כסברא זו דהוי ה"ס. אך לדעת הראב"ד דהוא סובר דלוקין על גמר ביאה משום חילול זרע אני מסתפק אם אין לוקין אלא בנולד הוולד או תיכף כיון שראוי להוליד עבר על הלאו הזה. ונ"ל כיון דהראב"ד תופס סברת הש"ס ובש"ס מוקי לה שלא גמר ביאתו ונראה דגמר אף דלא נתעברה אעפ"כ בכל ענין חייב כיון דראוי להתעבר ובפרט אם נאמר כסברת התוס' בנדה דהוי ה"ס אם כן ע"כ דסברת הש"ס דחייב תיכף אם כן דעת הראב"ד ג"כ היא כן. אך דוקא בראוי להתעבר אבל בהעראה דאינה ראוי' להתעבר כמבואר בתוס' יבמות שם ובמ"ל פט"ו מה' אישות א"ח משום ח"ז ובאמת לפ"ז יכול הש"ס למצוא הרבה אוקימתות מה שאינו חייב על הלאו דחילול זרע כגון שבא על הקטנה יותר מג' שנים דחייבים עליה אך דעל הלאו דחילול זרע אינו חייב דאינה ראויה להוליד או בסריס או בהיא איילונית אלא דחדא מינייהו נקט דאם אינה ראוי להתעבר אינו חייב על לאו זה אם כן לדעת הראב"ד דסובר כן אינו חייב ככל ח"ל דחייב אפילו אם הבועל קטן רק מבן ט' שנים ומעלה והנבעלת קטנה מבת ג' שנים ומעלה וכן הבועל את הטריפה כמבואר בר"מ פ"א מה' אבל. אבל כאן אם בא הכהן על א' מג' נשים אלו והיא קטנה מבת ג' ומעלה פטור על הביאה לחוד כיון דאינה ראוי' להוליד וכן אם הוא קטן מבן ט' ומעלה דג"כ אינו ראוי להוליד כמבואר בסנהדרין היא פטורה אף שהיא גדולה בת עונשין אף דכל האיסורין היא לוקה אם היא גדולה והוא קטן וכן אם הוא סריס או היא איילונית או הוא טרפה אם נאמר דטרפה זכר אינו מוליד (וכבר פלפלו האחרונים) או האשה טרפה אינה מולדת פטורים מלאו הזה לדעת הראב"ד בבעילה לחוד רק בקידש ג"כ דחייב משום לא יקח וצ"ע בדינים אלו כי הם עמוקים מני ים. והנה לשיטת הר"מ דבעינן קידש אם כן כהן קטן או חרש ושוטה דאין לו קידושין אם כן אף האשה אינה לוקה. אך כ"ג באלמנה אף שהוא קטן מכל מקום האשה לוקה כמו כל העריות ומשכחת לה כ"ג קטן לשיטת התוס' יומא ובכ"מ דכ"ג נתמנה בפה אם כן אפשר דאף אם מנוהו בקטנותו ג"כ יש לו דין כ"ג אף דאינו עובד עד שיהי' איש ויקריב מנחת חינוך עיין ר"מ ה' כלי המקדש מכל מקום אינו מעכב כמבואר שם אם כן לכל דיניו הוא ככה"ג כנ"ל. והנה דינים אלו אלמנה לכה"ג או לענין ג' נשים לאו דוקא כ"ג אלא אף משיח מלחמה כמבואר כאן בר"מ והרהמ"ח לא הביאו והיא ברייתא ביומא דכהן משיח מלחמה מוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה אם כן לכל דינים אלו שביארנו בכה"ג משוח מלחמה שוה לו כנ"ל פשוט. והנה לדעת הרב המגיד שחילק בין כה"ג לכה"ד דכה"ג חייב בג' נשים הנ"ל בבעל לחוד וכה"ד אינו חייב על הבעילה לבד ע' בס' שעה"מ פ' הנ"ל הקשה מהברייתא קידושין דע"ז ע"ב דלא יאמר בכה"ג גרושה ואנא ידענא בק"ו מכה"ד כו' וע' רש"י הלא מהדיוטותו נאסרה עליו ע"ש. ולדברי הרב המגיד קשה אי לא נכתוב גבי כה"ג ה"א דדינו כמו גבי הדיוט דבעל לחוד אינו לוקה ע"כ כתבה התורה גבי כה"ג דאף בבעל לחוד ילקה ע"ש מה שתירץ ויש לפלפל בזה. והנה במ"ש לעיל דחייב על חילול הזרע אף בלא נתעברה בא לידי ס' תוס' רי"ד כ' כן בפירוש בדע"ח דאע"פ שלא נתעברה חייב כי הוא תלוי בידי שמים ומה שיש לו לעשות עשה ועל הביאה הזהירו הבורא ב"ה וז"פ. לפ"ז מש"ל דקטן וקטנה או שאר שאינם ראויים להתעבר אינם חייבים כמו דלא גמר ביאתו.

4והנה קידש ולא בעל כתבנו לעיל דלכ"ע אין לוקין דהלכה כרבא שם. ואני מסופק אם יש איסור בקדושי פסולות לכהונה או אפילו איסורא ליכא ובשאר ח"ל ל"מ להחולקים על הר"מ וסוברים דבעל לוקין אף בלא קידושין דלא כתיב בהו קיחה אם כן הקידושין לא מעלין ולא מורידין נ"פ דאין איסור כלל לקדש ח"ל בכסף ובשטר אלא אפילו להאומרים דאין לוקין אלא בקדושין מכל מקום הקדושין בעצמן נראה דאין איסור כלל אך באיסורי כהונה בין לשיטת הר"מ בבעל אחר הקדושין לוקין משום לא יקח ולשאר השיטות לוקין ג"כ משום לא יקח ולא יחלל ג"כ אפשר כיון דהוציא הכתוב בלשון קיחה ואביי סובר דעל הקדושין בעצמן לוקין נהי דרבא פליג מן התורה נשוי פלוגתא רחוקה לומר דלרב' אפילו איסור' ליכא ובפרט לשון אין לוקה משמע מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא. והנה בב"מ דף י' ע"ב גבי א"ב כהן דאמר לי' לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דאי משום בר חיובא האי לאו בר חיובא ואי מטעם דאי בעי עביד אי בעי ל"ע כו' נראה דהקדושין הם עבירה וע"ש בתוס' הקשו מאי נ"מ אי יש שליחות הא רבא סובר קידש אינו לוקה ותירצו ב' תירוצים א' דנ"מ בבעל אח"כ דלוקין אף על הקדושין כדמוכח בתמורה כו' והשני דהנ"מ לענין הקדושין דאי אין שליחות לאו קדושין נינהו ע"ש נראה משום דודאי יש איסור בקדושין לחוד דאי לא הוי כלל איסור' מאי דבר עבירה איכא בשלח שליח לקדש אע"כ איסור דאורייתא איכא אך התוס' מקשים למאי נ"מ אם יש שליחות דחייב שולחו או אין שליח דחייב השליח הא אין לוקין על קדושין ותירצו דנ"מ אם בעל אח"כ אי אמרינן דתלי בבר חיובא אם כן יש שלד"ע וחייב המשלח על הבעילה אח"כ ואי תלוי באי בעי עביד אין שליח ולא מחייב שולחו (ולא קאמר הש"ס דחייב השליח דלמה יתחייב כיון דעל הקדושין אינו חייב כלל) ותי' הב' דנ"מ לענין הקדושין אבל לשני התירוצים הקדושין הם בעצמן איסור וכן בתמורה ד"ה ע"ב דמקשה הש"ס לרבא דסובר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד א"ע ל"מ והרי אלמנה לכה"ג ותנן כל מקום שיש קדושין כו' ולרבא לא יתפסו הקדושין נראה ג"כ דאיסור איכא דאלא"ה אפילו לרב' תופסין הקדושין דהוא עצמו סובר דקידש אינו לוקה אם כן מאי לא תעביד אמר רחמנא בקדושי כסף ושטר אע"כ דאיסורא איכא וכן בתוס' שם בב"מ שכתבו דישראל המקדש גרושה לכהן עובר על לפ"ע נראה דתיכף האיסור בשעת קדושין דאלא"ה רק אם בעל אח"כ חל איסור למפרע מאי לפ"ע שייך הא לפ"ע לא שייך רק בקאי בתרי עברי דנהרא אבל אם יכול ליקח בעצמו ל"ש לפ"ע דבידו שלא לבעול ואם בעל אח"כ מאי לפ"ע עבר השליח אע"כ דאיסור' איכא תיכף בשעת הקדושין. ואח"ז ראיתי להריטב"א קדושין מ"ב מביא סוגיא זו דב"מ וכ' דלפ"ע ל"ש בזה דאפילו כהן עצמו לא עביד איסור כלל עד דבעיל וע"ש שיטתו שפי' הסוגיא דאין שלד"ע נראה מדבריו בפירוש דאפילו איסורא ליכא בכהן המקדש נשים פסולות והסוגיא בתמורה צ"ל כיון דבעיל אח"כ עובר למפרע ע"ש בריטב"א דע"ח ע"ב א"ע ל"מ וצ"ע דין זה. וגם מדהתו"ס בתירוץ שכתבו דאם בעל אח"כ לוקין אף על הקדושין כדמוכח בתמורה ד"ה ומאי ראי' משם דלמא שא"ה דהקדושין בעצמם אסורים נראה ג"כ מדבריהם דאפילו איסורא ליכא רק אם בעיל אח"כ וקושית הש"ס כיון דבעל אח"כ ה"ל איסורא למפרע ומכל מקום צ"ע כיון דמתחלה כתבו דלפ"ע עובר נראה דאיסורא איכא דאלא"ה ל"ש לפ"ע כמ"ש הריטב"א וצ"ע. וע' רש"י ב"מ שכ' ומשעת הקדושין עובר משום לא יקחו וקצ"ע.

5ואם קידש ח"ל בביאה דהיא ביאת איסור אי הוי קדושין ע' בשער המלך קונטרס חופת חתנים האריך בזה ומביא ד' הר"ן דנראה דביאת איסור אינה קונה והוא השיג עליו מכ"מ דח"ל מתקדשים בביאה וכ' דאף הר"נ מודה בזה עפ"י סברת המהרי"ט דאי לא מתקן האיסור גם רבא סובר אי עביד מהני אם כן ח"ל בביאה אינו מתקן האיסור ע"כ הוי קדושין וע"ש בטעם המלך דתלי' בפלוגתת הר"מ והראשונים דלשיטת הר"מ דאינו לוקה על הביאה רק עם קדושין אם כן אי לא מהני יתקן האיסור לא הוי קדושין אם קידש בביאה ולהראשונים לא יתקן האיסור אם כן מהני ותפסי הקדושין ע"ש באורך. והנה אם כהן גירש אשתו או שהיתה זונה ואחר הגירושין בא עליה ובכ"מ קי"ל דהמגרש אשתו וחזר ובא עליה דהוי קדושין ודאי דחזקה אין אדם עבב"ז ע' אה"ע סי' קמ"ח וקמ"ט אבל כאן ל"מ לדעת הרדב"ז הובא במ"ל פ"י מה' גירושין היכי דהיתה נדה ל"ש חזקה זו כיון דאפילו מקדש אותה הוי ביאת עבירה אם כן כאן נמי אין אנו אומרים חזקה זו אלא אפילו להרשב"א בתשובה הובאו ד' באבני מלואים סי' ל"ג דאף בנדה אמרינן דקדשה דלא נעביד עוד איסור מכל מקום כאן לד' הר"מ דבעל לחוד ליכא מלקות רק ע"י קדושין וכן לשיטת הראשונים דבעיל לוקין מכל מקום אינו לוקה אלא לאו א' ובקידש לקי שתים אם כן ע"י קדושין נתוסף איסור ואם לא יקדש עביד איסור א' ואם יקדש עובר בלאו להר"מ ולהראשונים עובר בשני לאוין אם כן בודאי לא אמרינן חזקה זו דקדשה דאדרבא על ידי הקדושין הוא רשע יותר ול"ל לקדשה וסברא זו מבואר בס' הנ"ל לענין אחר וכן בב"ש סי' קמ"ט וכדברי ש"ג ע"ש. ואף לדעת הר"מ בבעל בלא קדושין ג"כ עובר משום לא יהי' קדש מכל מקום אין לו יותר היתר אם יקדשנה עובר על הלאו ואם לא יקדשנה עובר ג"כ על הלאו אף דלכאור' אם אינו מקדש עובר בלאו דקדש וגם איסורא דאלמנה או גרושה אף דאין לוקין בבעל לחוד מכל מקום איסורא בודאי איכא ואם מקדש אותה עובר רק בלאו מכל מקום נראה דזה לא הוי תוספת איסור ועושה בב"ז כה"ג נ"ל. והנה מבואר בקדושין דהמקדש אשה בביאה דעתו על גמר ביאה והקשו הראשונים הרי"ף והתוס' מהא דהבע"י שם מבואר דאשה נקנית לבעלה בהעראה והרבה תירוצים נאמרו בזה ובתוס' תירצו בשם הרשב"א וכן הסכימו הראשונים וכ"נ דעת הר"מ היכי דפריש דתהיה מקודשת בתחלת ביאה או היכי דהערה וכו' תחילת ביאה קונה אך היכי דגמר ביאתו אמרינן דדעתו הי' על גמר ביאה עיין שם. ולכאורה איני מבין כיון דאמרינן דדעתו של אדם אגמר ביאה אם כן בהערה ופירש למה תהיה מקודשת דלמא הוי דעתו אגמר ביאה ועתה פירש תיכף וחזר מן הקידושין ע"כ לא רצה לגמור ביאתו וצ"ל כיון דרצה לקדשה מן התורה נאמר דיחזור אמרינן דלא חזר אלא דקידש אותה ובפרט דאין אדם עושה בעילתו ב"ז אמרינן דקידשה בתחלת ביאה ע"כ פי'. ולכאורה אם קידש נדה בביאה דכבר כ' לעיל דמקודשת ופי' תיכף אפשר לומר דלא הוי מקודשת כי הי' דעתו בגמר ביאה ומה דפירש כדי שלא לעבור עוד אף על פי דחייב בהעראה בכל העריות מכל מקום על הגמר נמי חייב כמבואר באחרונים בסוגיא דאלו הן הלוקין מהירושלמי וצ"ל דמ"מ כיון דרצה לקדשה בודאי לא חזר כיון דפריש והוא חשוד לאיסור נדה כיון דהערה הו"ל לגמור ביאתו ע"כ אמרינן דקדשה תיכף. ולפי זה נ"ל בקידש פס"ק או פ"כ לדעת הר"מ דג"כ אינו עובר בלאו בלא קידש או לשיטות הראשונים דבפסולי כהונה בקידש עובר על ב' לאוין אם כן אם קידש בביאה כאן הסברא ברורה דדעתו הי' על גמר ביאה דמה דבכ"מ אין חילוק בין תחלת ביאה לסוף ביאה אמדו חכמינו זכרונם לברכה דעת האיש המקדש דדעתו על גמר ביאה ומכ"ש כאן דאם מקדש אותה בתחלת ביאה עובר תיכף הלאו בתחלה ובגמר ג"כ כי עובר על כל ביאה בח"ל לאחר קדושין וז"פ אם כן דעתו על גמר ביאה ולא יהי' עובר על הלאו בתחלה וא"כ אפשר לומר שאם לא גמר ופי' אפשר דאינה מקודשת כי הי' דעתו על ג"ב ובתחלת ביאה חזר ולא רצה לעבור עבירה לקדשה ויהי' חייב על ג"ב ע"כ פירש ולא קידש' ולא עבר על הלאו כלל ולא ראיתי מי שהתעורר בזה. ולכאורה צ"ע בדין זה דהראשונים אם פי' קודם גמר ביאתו מקודשת בתחלת ביאה הא כיון דדעתו על גמר ביאה גם עידי הקדושין ידעו דמקדש אותה בג"ב ואם באמצע פי' מכל מקום העדי' לא ידעו דדעתו הי' אתחלת ביאה וה"ל כמקדש בלא עדים כיון דהעדים לא ידעו כמבואר כ"פ בה' קדושין ואין כאן מקומו לפלפל בזה. והנה לכאורה לשיטת הש"ך סי' קפ"ב שהכריע להלכה כרב סמא דשלד"ע תלוי באי בעי עביד אם כן המקדש ח"ל ע"י שליח לשיטת התוס' בתי' השני דהמעשה בטל אם כן א"א לקדש ח"ל ע"י שליח כמבואר שם בש"ס דב"מ אם כן המקדש ח"ל על תנאי יהי' התנאי בטל והמעשה קיים דקיימא לן תנאי דא"א לקיים המעשה ע"י שליח התנאי בטל וכמבואר בכתובו' פ' המדיר וכן פסקינן וער"מ פ"ח מה' אישות ואפשר לומר כיון דמקדש בביאה יש תנאי ואמרינן שם בכתובות כי אתקש הוויות להדדי ואפשר גם זה אתקש דלא יהי' חילוק בין כל הנשים לח"ל וצ"ע. וע' קדושין דס"ז ע"ב גבי מנלן דלא תפסי קדושין בעריות ובחי' רשב"א שם נראה מדבריו שאסור לכתחלה לקדש איסורי כהונה ולא ילפינן מיני' שם לעריות דשאני כהנים דרבי בהם הכתוב מצות יתירות ע"ש. שוב בא לידי ס' בית מאיר ומצאתי שם בסי' י"ג עמד קצת על חקירה זו וע"ש שמביא מהש"ס דגיטין דף מ' גבי הכותב שטר אירוסין לשפחתו נראה שם דאסור לקדש ח"ל וברש"י שם שכ' נושא שפחתו נראה דכל היכי דאין קדושין תופסין אין איסור ובתוס' יבמות דף י' מבואר דאסור מדרבנן לקדש ח"ל. והנה בסוטה דף מ"ד אמרינן דגרושה וחלוצה לכהן אין חוזרין מעורכי המלחמה מדכתיב ולקחה בה"א ואמרינן שם לימא דלא כריה"ג דאל"ה הוי ירא ורך הלבב מעבירות שבידו ומתרץ כדרבא דאין לוקין על הקידושין בלא בעילה וע"ש ברש"י נראה בהדיא דאפילו על ח"ל דכהונה אינו עובר באיסור כלל מן התורה ואפשר דאיסורא דרבנן איכא ע"ש בס' הנ"ל. ולעיל במצוה ר"ו כתבתי דהרהמ"ח ס"ל גבי עריות דלא תפסו בהו קדושין אסור לקדש ולעשות בהם מעשה הקדושין והר"מ לא הביא זה וכתבתי דיצא להרהמ"ח מהש"ס קדושין ס"ז ע"ב דנראה שם דאף ח"כ אסור לקדש אף דלא תפסו הקדושין וצ"ע בכ"ז.

6והנה המקדש אשה בביאה מבו' בר"מ פ"ג מה' אישות דאמר לה הרי את מקודשת לי ומתייחד עמה בפני עדים כו' וכתב הרב המגיד דהוא מפ' הזורק דאמרינן שם הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכ"ה בטור סי' ל"ג ובש"ע. ובאמת לשון הר"מ והטור מתייחד עמה ובעלה נראה דאפילו הביאה צריכה ג"כ להיות בפני עדים אך לשון הש"ע מתייחד עמה נראה דהביא' א"צ להיות בפ"ע וכמ"ש הה"מ. ולכאורה צ"ע הא הר"מ בעצמו פ"י מה' גירושין וכן בש"ע סי' קנ"ט פסק דהמגרש את אשתו וראוה שנבעלה הרי היא בחזקת שנבעלה לשם קדושין וע"ש בב"ש דא"צ גט מאחר דאמרינן בודאי נבעלה לשם קדושין ומקודשת ודאי היא ואח"ז כת' הר"מ בלא ראוהו שנבעלה רק נתייחד עמה בפני עדים חוששין לקדושין דשמא נבעלה דה"ה ע"י וה"ה ע"ב שכל המקדש בביאה א"צ לבעול בפני עדים מפורש בדבריו כדברי הרב המגיד והש"ע שכתבנו לעיל על כל פנים אנו רואים דדעת הר"מ דרק חוששין ולא ודאי מקודשת וכ"כ אח"ז בפי' דהרי היא רק ספק מקודשת אם כן נראה דלא הוי חזקה אלימתא כיון שנתייחד ודאי בעיל וזה הוי חזקה אלימתא דאם בעיל בודאי אינו עושה בעילתו ב"ז דבכה"ג היא ודאי מקודשת אם כן למה גבי קידושי ביאה סגי בעידי יחוד וצ"ל דבשלמא בנתייחד סתם לא אמרינן דודאי נבעלה אבל באומר הרי את מקודשת לי ונתייחד עמה לקדשה הוי חזקה אלימתא דודאי קידשה וכ"נ מדברי הה"מ. אך מכל מקום צ"ע דלדעת הרב המגיד היא בחזקת א"א גמורה ונהרגין עליה ואין דרכו להוציא דין כזה מצד הסברא ואפשר אף על פי שנתייחד מכל מקום אינו ודאי שבעל אך מי יחלוק עליהם אבל בנתייחד לחוד אחר הגירושין מפורש להדיא דהוי ספק אם כן אם הבעל ואשה מודים שלא נבעלה בודאי ראוי להיות נאמנים דבמקום דליכא חזקה ע"א נאמן באיסורים אפילו בדבר שבערוה וכבר האריכו האחרונים בזה. ועיין באה"ע סי' כ"ז בעניני לישני דמספקי אי נאמנים שלא הבינו ע"כ איני מבין לשון הב"ש סקמ"ט שמבי' ד' הש"ג דאם שניהם מודים שלא נבעלה נאמנים והשיג עליו כיון דקיימא לן ה"ה ע"י ה"ה ע"ב הוי כאילו עדים מעידין על הביאה ולמה יהיו נאמני' ע"ש. ובאמת מבואר דאינו אלא ספק ולמה לא יהיו נאמנים. והנה מדהתו"ס בהזורק שכתבו דטעמא דב"ש בשם הירושלמי דל"א ה"ה ע"י ה"ה ע"ב כיון דסברי דלא יגרש את אשתו אלא אם כן מצא בה ד"ע ע"כ מזוהמת בעיניו ולא אמרינן דבעל מוכח מדבריהם דוקא מטעם מזוהמת אבל מטעם איסור דהוי סוטה ואסור לי' מכל מקום אמרי' ה"ה ע"י כו' וא"כ בח"ל נמי אם אמר ה"א מקודשת לי ונתייחד עמה הרי היא א"א גמורה ככל הנשים. והנה גבי קדושין אף דבכ"מ צריכין העדים לראות מעשה הקדושין מכל מקום בביאה מבואר ברשב"א הובא בב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ב דא"א לראות כמכחול בשפופרת וא"צ לראות הביאה גם י"ל אש בנעורת ואינה שורפת וע"ש בב"ש דגם בקדושין די בידיעה שלא בראיה. והנה לדעת הרשב"א דקדושין ג"כ צריכין ראי' ממש אך יחוד הוי כמו ראיה אם כן לפ"ז אם אמר לח"ל ה"א מקודשת לי ונתייחד עמה חוץ דהוי א"א לעלמא גם האיש והאשה לוקין על הביאה דח"ל או לשאר השיטות לוקין שנים משום לא יקח ולא יחלל אף דבחייבי מלקות ומיתה צ"ל ראי' ממש כמבואר בש"ס בכ"מ מכל מקום זה הוי כמו ראי' ממש לדעת הרשב"א הנ"ל. ובאמת דין זה חידוש בעיני דמבואר בר"מ פ"ב מהא"ב דאין העדים נזקקים לראות כמכחול בשפופרת רק אם שוכבים כדרך המנאפים אבל ע"י יחוד כה"ג לא שמענו ללקות עליו. ובאמת לכאורה צ"ע כיון דבפ"נ צריך ראי' דוקא ואפילו באומדנות המוכיחות הרבה עיין ר"מ פ"כ מה' סנהדרין אפילו רץ אחר חבירו כו' אם כן היאך נהרגין בשוכבים זע"ז דמבואר בר"מ שם דחזקת צורה זו שהערה נראה דהיא רק חזקה אבל לא ראי' ממש עכצ"ל בכה"ג כיון דהוי כאש בנעורת הוי ממש כראי' אבל על יחוד אף דמצינו בגמ' ג"כ גבי האי מטרוניתא דשאלה על יחוד פנוי' דשרי דהוא אש בנעורת מכל מקום ל"ד להאי ובפרט היכי דאיכא איסור יוכל להיות דחזר בו ביחוד לחוד אבל שוכבים זע"ז הוי כמו ראיה ממש וזה דוקא לענין מיתה ומלקות אבל לענין להחזיקה בא"א דלענין איסורים אזלינן בתר חזקה ורובא יחוד נמי די ואח"כ בודאי נהרגין מחמת איסור א"א כיון דכבר הוחזק לענין א"א כמבואר באחרונים הרבה מזה מדברי הר"מ בה"ס דאיסור בע"א יוחזק. מכל מקום דברי הב"ש צ"ע דהוא מפרש דברי הרשב"א דיחוד הוי כמו ראי' ממש ולפ"ד הו"ל ללקות או להרוג על יחוד והאמת אינו כמ"ש. וא"כ בנ"ד אם קידש ח"ל ונתייחד עמה אף דהוי א"א מכל מקום אין לוקין על ביאה זו מחמת ביאת ח"ל ואף דלכאורה י"ל דכל היכי דהחזקה היא רק נגד מלקות או נפשות לא אזלינן בתרה אבל כאן דבחזקה זו מוחזקת להיות א"א ג"כ מוחזקת בזה לענין ללקות מכל מקום אין נראה דוקא היכי דקדם החזקה והרוב לענין איסור אז מועיל לד"נ אח"כ אבל כאן דהי' בב"א אינו מועיל רק לענין האיסור ולא למלקות ודע דמה שהבאתי לעיל בשם הר"מ דאם שוכבים כו' הרי הוא בחזקת שהערה כו' לאו דוקא בחזקת העראה אלא דאף בחזקת שגמר ביאתו אף דבכל עריות אין נ"מ דחייב על העראה לחוד אבל נ"מ דאם בא על שפחה חרופה דאינו חייב קרבן ולא האשה מלקות עד שיגמור ביאתו בודאי נמי חייב כשהעדים ראו כדרך המנאפים דאפילו העראה א"א לראות ומכ"ש הג"ב אלא עכצ"ל דצורה זו בחזקת שגמר ג"כ והר"מ לישנא קצרה נקט כיון דברוב העריות וח"ל די בהעראה נקט הערה אבל באמת כמ"ש כ"נ ברור בעזה"י. וע' כריתות פ' אמרו לו אם אמרו שני עדים דבעל שפחה חרופה והוא מכחיש פטור מקרבן דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי וע"ש בתוס' דד"ז אין העדי' יכולים לידע עכצ"ל דהוא בחזקת שגמר כמ"ש לעיל.

7והנה אף לדעת הר"מ דבפסולי כהונה אין לוקין אלא אם כן קידש אבל על הבעילה לבד אין לוקין זה דוקא בזונה ישראלית שקדושין תופסין בה אינו חייב בלא קדושין אבל הבא על הגויה חייב כל כהן על הבעילה לבד והוא מפורש בדבריו פי"ז ה"ו ופי"ב מה' אישות ה"ג והיא פלוגתא דאביי ורבא בתמורה דכ"ט ע"ב דאביי סובר דאין לוקין על זונה נכרית דלא שייך הלאו דלא יחלל זרעו כי הזרע הולך אחר דידה (וקצ"ע דחילול זרע אינו חייב רק בגמר ביאתו כמבואר בש"ס דקדושין שהבאתי לעיל רק בזונה חייב משום חילול דידה ה"ל לאביי לומר דל"ש חילול דידה ואפשר דחדא נקט אף חילול זרע לא שייך אף דמצד הסברא מחלל בניו עוד יותר דנעשים עכו"ם מכל מקום לאו חילול לגבי כהן ומכ"ש חילול דידה בודאי ל"ש דזה פשוט) ורבא סובר דחייב על זונה נכרית דילפינן מזונה ישראלית ואביי ורבא הלכתא כרבא וע' תוס' תמורה שם ובתוס' בע"ז דנ"ו ובתוס' יבמות דס"א שהקשו דרבא ס"ל דזונה נכרית לוקין והא בע"ז מבואר דב"ד של חשמונאים גזרו על נכרית משום נשג"ז היינו כהן חייב ג"כ משום זונה ותירצו ואכתוב בקיצור היוצא מדבריהם דבאמת גבי כהנים כתיב לא יקח ולא יחלל ובנכרית לא שייך לא קיחה ולא חילול נהי דהוה זונה מקרא דבתולות ישראל דהיינו יחזקאל אסמכי' אקרא אבל היא זונה שכתבה התורה מכל מקום אף זונה ישראלית אינו חייב רק משום קיחה לדעת הר"מ ולדעת הפוסקים מחמת לא יחלל ובנכרית ל"ש זה לא קיחה ולא חילול אך רבא יליף מזונה ישראלית דיהי' חייב אף דלא שייכים בה לאוין הנ"ל אם כן אינו חייב רק בזינתה בגיותה אבל עכו"ם שלא זינתה נהי דהוי זונה מכל מקום זה לא ילפינן מישראלית ולא שייך בה לאוין הללו ע"כ אינו חייב עלי' משום זונה אף על פי דהוי זונה וע"ז גזרו ב"ד של חשמונאים אבל אם נתגיירה אפילו לא זינתה מכל מקום הוי בכלל זונה דקרא כיון דאינה מזרע ישראל וגבי גיורת שייך קיחה וחילול ע"כ חייבים על גיורת אפילו שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים ויום א' ולא נבעלה אח"ז מכל מקום לוקין אבל בלא נתגיירה נהי דהוי בכלל זונה מכל מקום לא שייכים בה הלאוין רק דילפינן מישראלית אם כן דוקא בזינתה אבל לא זינתה לא כמו זונה ישראלית דהוי בזינתה זה תורף דבריהם ביבמות. ובע"ז דבריהם צע"ק. בקיצור דעת התוס' דגיורת ומשוחררת אף דלא נבעלה מכל מקום היא זונה דקרא והיא בת חילול וקדושין תופסין ע"כ חייבים משום זונה אבל כ"ז שלא נתגיירה אף דהיא זונה אף על פי שלא זינתה מכל מקום ל"ש הלאו גבה כיון דלאו בת קיחה היא ולאו בת חילול אבל אם זינתה ילפינן מזונה ישראל וחייב עליה וע' תוס' סנהדרין דפ"ב. והנה הר"מ פי"ז מה' אישות כ' דהגיורת והמשוחררת אפילו פחות מג"ש חייב הכהן עלי' משום זונה ודעתו כדעת התוס' ביבמות דהיא בכלל זונה דקרא ורק יחזקאל אסמכי' אקרא ואם לא נתגיירה נראה מדברי הר"מ פי"ז שכ' סתם הבא על העכו"ם לוקה משום זונה נראה דאף עכו"ם שאינה זונה מכל מקום היא בכלל זונה אך סיום דבריו בהלכה שם והוא אסור בבעילת זונה בין ישראלית ובין עכו"ם אפשר להעמיס בלשונו דעכו"ם זונה דוקא ובפי"ב מהלכות הנ"ל ה"ג כת' ג"כ ואין הכרע בדבריו היאך נוטים ובאמת כיון דעיקר הכרח התוס' לחלק בין זינתה ובין לא זינתה מכח קושיתם דהיאך אמר רבא דלוקין על זונה עכו"ם והא בע"ז אמרינן דב"ד של חשמונאים גזרו משום נשג"ז והז' היינו משום זונה והם פי' וכן רש"י דזונה דוקא בכהן חזינן דאינו אלא מדרבנן ע"כ מוכרחים לחלק דבלא זינתה הוא רק מגזירת חשמונאים ובזינתה לוקין מה"ת. וגם רש"י שפי' נשג"ז בכהן ג"כ ס"ל כסברת התוס' אבל דעת הר"ם פי"ב מה"א דאף ישראל אם ייחד לו עכו"ם בזנות חייב משום נשג"ז משום זונה ג"כ. אם כן לדידי' ל"ק קושית התוס' דב"ד של חשמונאים גזרו בישראל אבל בכהן חייב מן התורה ויוכל להיות דגם בלא זינתה ג"כ כי לדעת הר"מ כיון דלאו בת ישראל היא היא זונה דקרא ולוקין בגיותה מחמת ילפותא דרבא כמ"ש לעיל אם כן נראה יותר דהר"מ ס"ל דהבא על העכו"ם חייב משום זונה אף בלא זינתה וכ"כ הב"ש באה"ע סי' ו' סקט"ו ובסי' ט"ז סק"ג דדעת הר"מ דלוקה אף שלא זינתה. אבל המג"א סי' קנ"ג סקמ"ח דקדק מדברי הר"מ פ"ד מהל' איסורי מזבח גבי אתנן והשוה דעת הר"מ לדעת התוס' דבעכו"ם אינו חייב רק אם זינתה. והנה להאריך צריך חיבור מיוחד ואני לא באתי אלא לעורר לב המעיין.

8והנה גיורת ומשוחררת פסקינן אף אם נתגיירה פחות מג"ש וי"א אסורה לכהונה דלא כרשב"י דרשב"י סובר דפחותה מבת ג"ש וי"א כשרה לכהונה ועי' ביבמות שם דף ט' ע"ב ובקדושין ס"ח מבואר דאף רשב"י לא מכשר גיורת לכהונה רק פחות מבג"ש דאינה ראוי' לביאה כלל אבל אם נתגיירה מבג"ש ומעלה אף על פי שלא נבעלה בגיותה מכל מקום מודה רשב"י דפסולה לכהונה ע"ש ביבמות דבראוי' לבעל הרגו במדין ועי' בקדושין דהוא דריש בתולת ישראל דכתיב ביחזקאל דהיינו שנזרעו בתולי' מישראל דהיינו קודם ג"ש אבל לאחר ג"ש לא נזרעו בתולי' בישראל עי"ש ברש"י. ולפי זה תמוהין לי דברי רש"י ביבמות דף ס"א במשנה כה"ד כו' בד"ה אלא הגיורת שפירש"י שם וכן בע"ב דלמא נבעלה וביאת נכרי ועבד פסלה ל"ל מחמת דביאתם פסלי חדא הא קי"ל דלא כרשב"י דאפילו פחותה מבג"ש וי"א אף דלא חזיא לבעילה פסולה לכהונה ואפילו לרשב"י הגיורת והמשוחררת אפילו לא נבעלה כיון דלא נזרע בתוליה בישראל ונתגיירה לאחר ג' פסולה לכהונה אם כן למה פירש"י החשש דנבעלה דליתא אליבא דכ"ע ועבמ"מ פי"ז ה' על דין זה דגיורת שכ' שם דדעת רש"י כהר"מ דאפילו פחותה מבת שלש היא בכלל זונה דקרא ומביא ראי' מהמשנה ג"כ וחכ"א אין זונה אלא גיורת ולא מפליג בין גדול' ובין קטנה ובאמת דברי רש"י במשנה הם בהיפך דמטעם נבעלה כתב רש"י והב"ש בסי' ו' מביא ד' רש"י דאין פסולה אלא אם כן נבעלה ע"ש בסק"כ וכ' דהתוס' והר"מ חולקין דאפילו לא נבעלה. ובאמת ד' רש"י תמוהין לפ"ד דליכא למ"ד הכי בגמ' דלכ"ע אף לרשב"י פסולה אף לא נבעלה רק נתגיירה פחותה מג"ש כמ"ש ע"ש בגמ' ותבין. ולולא ד' הרה"מ הייתי אומר דאדרבא שיטת רש"י כהראב"ד דגיורת אינה בכלל זונה דקרא רק הוא דברי קבלה רק בזינתה בגיותה הוי זונה ואסור' מן התורה מטעם זונה ע"כ פירש"י על החכמים דמיירי אקרא דזונה הטעם דנבעלה אבל בלא נבעלה אינו רק מדברי קבלה כנ"ל לולא דהה"מ לא כ' כן בודאי מצא שיטת רש"י באיזה מקום הנעלם מאתי אבל דברי הב"ש שמביא ד' רש"י לדינא ואח"כ מביא שיטת הראב"ד נראה דלשיטת רש"י אינו אסור כלל בלא נבעלה בודאי תמוהין דליכא למ"ד הכי בש"ס וצ"ע. והנה הרהמ"ח כתב בדיני המצוה שהזונה כו' כל שלא היתה בת ישראל כו' כיון שאין קדושין תופסין זימה היא והוא טעם חדש מהרהמ"ח נראה דמיירי בעכו"ם ודין גיורת לא הביא כלל וא"י למה השמיט דין גיורת. ואפשר דסובר כדעת הראב"ד ולא כהר"מ דאינו רק מדברי קבלה ולא זונה דקרא ונטה מדעת הר"מ גם מדמביא סתם עכו"ם נראה דסובר דעל עכו"ם חייב אפילו לא זינתה לא כשיטת התוס' והר"מ לפ"ד המג"א שהבאתי לעיל. וגם לפי הטעמים שכ' שם נראה דסובר דלוקין אף בלא זינתה. וע' תוס' סנהדרין דף פ"ב ע"א ד"ה ואידך ותוס' ע"ז דף ל"ו ע"ב ד"ה משום סתרי קצת לדבריהם ביבמות ד"ה אין זונה בדף ס"א ודבריהם בסנהדרין ובע"ז צריכין לי עיון ואין כאן מקומו. ושם בסנהדרין הביאו ירושלמי דכהן בגיורת עובר על עשה דאורייתא דבתולה מעמיו ולא גיורת. וכן עכו"ם אף על פי שלא זינתה דאין לוקין לשיטתם מכל מקום עובר בעשה כי אם בתולה מעמיו וחשמונאים גזרו דלוקין משום זונה ע"ש והוא ענין גדול.

9והנה אינו מבואר בר"מ אם כהן בא על שפחה כנענית אי לוקה משום זונה אף על פי דבפי"ז כתב דלוקין משום זונה ש"ה דהוי גיורת ולא מזרע בת ישראל ושייך ג"כ אצלה קיחה וחילול ע"כ בודאי היא זונה אבל שפחה כנענית דלית בה קיחה וחילול דג"כ הבן הולך אחר האם ובשלמא בעכו"ם מחמת ילפותא דרבא בתמורה כסברת התוס' ביבמות שהבאתי לעיל אבל בשפחה כנענית אפשר דלא ילפי' אם כן אינו חייב משום זונה. והנה דעת הר"מ לשיטת הרבה אחרונים דשפחה כנענית לישראל אינה רק איסור דרבנן והוא בפי"ב מהא"ב ועמ"ל פ"ג מה' עבדים ה"ג תמה על הרשד"ם דס"ל כן מש"ס דקדושין דבעי שם בדף כ"א ע"ע כהן מהו בשפחה כנענית חידוש הוא ל"ש ישראל ול"ש כהנים א"ד שאני כהנים כו' ואי אמרת שפחה אינה אסורה אלא מדרבנן. אם כן מאי קאמר חידוש הוא מה ענין שפחה דמה"ת שרי' לעבד כי ישראל מותר בה מן התורה אבל ש"כ הוא לאו דזונה ע"ש שהאריך. ובאחרונים פלפלו בדבריו נראה מדבריו בפשיטות דש"כ אסורה לכהן מחמת זונה. ובס' בית מאיר סי' ט"ז פלפל בדברי המ"ל ודעתו דשפח' לכהן אינו חייב משום זונה ומאי דקאמר הש"ס א"ד שאני כהנים מיישב שם ומביא ראיה מהה"מ פי"ב מהא"ב שכתב ראי' להר"מ דישראל אינו עובר על לאו בשפחה דא"ה הו"ל למילקי בשפחה חרופה ג"כ ולא מצינו שילקה רק אשם חייב כמבואר בפ"ג מה' שגגות זה תורף דברי הרב המגיד וג"כ לא מצינו שיהי' חילוק בשפחה חרופה בין כהן לישראל ואי נימא כהן בשפחה חייב משום זונה ה"ל ללקות בש"ח ע"ש שהאריך וסברתו דאינו חייב בשפחה כיון דאינו בלאו דלא יקח ולא יחלל. ולכאורה קשה דשפחה חרופה היא ח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע כמבואר בכריתות ובגיטין אם כן מכל מקום הו"ל לכהן ללקות מצד חלק הב"ח שהיא משוחררת ועל המשוחררת מבואר להדיא בר"מ דהיא בכלל זונה ותימה על הבית מאיר שלא הרגיש בזה. אך לפמ"ש בח"ז כ"פ משכחת לה שפיר כגון דישראל בא על ח"ש וחב"ח והוליד בת אם כן מצד הב"ח הולד הולך אחר הישראל וכשר' לכהונה לכ"ע כיון דאית בי' צד ישראל ואפילו ליכא ישראל פסקינן דבת גיורת אינה אסורה מן התורה והחצי השניה מצד האם שהיתה ח"ש הולד ג"כ שפחה אם כן הבת היא חצי ישראלית דכשרה לכהונה וחצי שפחה ע"כ אינו חייב מלקות אם נימא דמצד השפחה אינו באיסור זונה אבל אי נימא דשפחה בכלל לא משכחת ש"ח בשום אופן דלא יחייב הכהן עלי' מלקות וד"ז למדתי מד' הפמ"ג בפתיחתו לאו"ח והארכתי בזה לעיל. ואל יקשה לך דמ"מ יהיה כהן חייב בח"ש וחב"ח אפילו בגווני שציירנו דעיקר הטעם דבשפחה לא יהיה חייב דל"ש בה קיחה אבל בח"ש וחב"ח דשייך בה קיחה אם כן כהן שקידש ח"ש וחב"ח ובא עליה יהי' חייב עליה משום זונה. ז"א דבאמת בדבר זה שחייב עליה היינו חלק השפחות בצד זה ל"ש בה קיחה אך הקדושין תופסין מצד חלק החירות כמבואר בגיטין פ' השולח וז"פ. והנה מדברי הר"מ פט"ו מהא"ב שכתב ממזר נושא שפחה שלא גזרו עליו משום תקנת הבנים משמע שאין איסור שפחה אלא מד"ס ועי' בס' הנ"ל שדחק בזה וכן הפ"י דעתו דלהר"מ אינו רק איסור דרבנן כיון דהר"מ למד דין זה דאינו במלקות מדחזינן דהתורה התירה שפחה לעבד עברי. ואי נימא דאית בי' איסורא דאורייתא מ"ל איסורא רבה ומ"ל איסורא זוטא ע"ש. והנה לדעת רוב הפוסקים דביאת שפחה ועבד לוקין משום הלאו דלא יהי' קדשה צ"ל דגם בש"ח חוץ האשם שהוא חייב והמלקות שהאשה חייבת חייבים שניהם מלקות משום לאו דקדשה והגמרא בענין ש"ח לא נחית לזה לבאר דהוא פשוט רק ביארו איסור הנוסף בש"ח וא"כ הדינים המבוארים בש"ס לענין ש"ח ובר"מ פ"ג מהא"ב ובה' שגגות וכמה דינים שפטור מאשם מכל מקום הם חייבים מלקות משום לאו דשפחה כגון אם לא גמר ביאתו דהוא אינו חייב אשם והיא אינה חייבת מלקות היינו מטעם שפחה חרופה מקרא דביקורת תהי' דגזירת הכתוב היא רק בגמר אבל הם חייבים מלקות אם התרו בו משום קדשה ואם גמר ביאתו חייב האיש מלקות ואשם והאשה חייבת שני פעמים מלקות על לאו דקדשה ועל ש"ח מקרא דבקורת תהיה כי היא משני שמות וכן שלא כדרכה אם היא קטנה ושאר דינים המבוארים עי"ש הוא רק דוקא משום ש"ח אינו חייב אבל משום הלאו דקדשה הרי דינו שוה לכל ח"ל ומשכחת לה ג"כ בש"ח דיהיו חייבים רק משום ש"ח ולא מלאו הזה כגון בממזר הבא על ש"ח לשיטות אלו דהוא אינו מוזהר על לאו דלא יהי' קדש כסברת ר"ת ועיין באה"ע סי' ד' או עבד עברי דהתורה התירה לו וליכא גבי' הלאו אינם חייבים רק משום ש"ח בלבד. (הן אמת שיש להסתפק דיש שיטות דדוקא מה דהתירה התורה שפחה מותר בה כגון דרבו מוסר לו אבל בשפחה אחרת אסור והיא שיטת המהרש"א אם כן ח"ש וחב"ח כיון דאינה ראוי מחמת דהיא מאורסת אם כן שוב חייב ג"כ מלאו דקדשה ואין כאן מקומו להאריך). ודע דאם נאמר דבשפחה אינו חייב משום לאו דזונה אפילו בזינתה בשפחתה דלשיטת התוס' אינו חייב בעכו"ם רק אם זינתה אם כן בשפחה אינה חייבת אפילו זינתה ובאתי רק לעורר: