מנחת חינוך רפד:ג

1שאוסר כו' בכ"ש כו' ונ"ט בטבל כו'. דין זה מבואר בש"ס כ"פ ובר"מ פט"ו מהמ"א ואוסרין עד שיפריש עליהם ממק"א ודוקא מטבל דרבנן כגון מעציץ שאינו נקוב כי אינו יכול להפריש מטבל דאורייתא כי אין תורמין מה"ח עה"פ וזה שנתבטל א"ח מן התורה דמדאורייתא ברובא בטל כמבואר כ"פ במס' חלה ודמאי ותרומות ובר"מ בענינים אלו וכ"ה בהדיא ברא"ש נדרים נ"ז ובמ"ל פ"ה מה' תרומות הי"ז מה שהקשה ע"ד הרא"ש ועיין במנחות ל"א שמפריש עליו מחיוב דרבנן. ואם אין לו להפריש ממק"א מאי תקנתי' ע' במס' חלה ובר"מ ואין כאן מקומו. ומ"ש הרהמ"ח דאוסר בכ"ש היינו דוקא במינה אבל שלא במינה בנ"ט והוא משנה מפורשת בחלה ובע"ז דע"ג ע"ב וכ"פ הר"מ המ"א:

2והנה הרהמ"ח מביא זה הטעם בלבד דאוסר בכ"ש דכהיתירו כך איסורו וזה הטעם מבואר בע"ז שם וע"ש בתוס' ד"ה טבל תמהו דבירושלמי וכן בש"ס דילן בנדרים נ"ח מבואר הטעם דאוסר בכ"ש מחמת דהוי דשיל"מ ותרי טעמי ל"ל ותירצו דתרווייהו צריכי דמחמת היתירו כך איסורו ל"ש בטבל הטבול לת"מ דיש לו שיעור ע"כ צריך לטעם דשיל"מ ופעמים אין הבעלים בעיר ואין לו מתירין דצריך טורח והוצאה ע"כ צריך טעם דכהיתירו כו' אם כן לדעת התוס' אם נתערב טבל הטבול לת"מ ואין הבעלים כאן אם כן בטל דל"ש הנהו טעמים. והנה לכאורה לפ"מ שפסק פ"ד מה' תרומות ה"ב דיכול לתרום משלו על של חבירו אפילו שלא מדעתו אם כן אפילו אין הבעלים כאן יכול להפריש וע"ש במ"ל הביא בשם התוס' דאפשר א"י להפריש והאבעיא נדרים לא נפשטא ע"ש אבל לדעת הר"מ נראה דבכ"ע הוי דשיל"מ אם כן לדעת הר"מ ל"ל טעם דכהיתירו כך איסורו דאינו כולל טבול למעשרות ובטעם דשיל"מ סגי. והנה הר"מ פט"ו ממ"א כ' הטעם דאינו בטל מחמת הטעם דטבל הוי דשיל"מ ונקט טעם הירושלמי והש"ס דנדרים ולא הביא הטעם דכהיתירו כך איסורו נראה כיון דטעם הזה כולל לכל הטבלים ע"כ נקט טעם זה לחוד וטעם זה לחוד סגי ע"ש בכ"מ ולח"מ. והנה לדעת רש"י והרבה פוסקים דהטעם דדשיל"מ ל"ב דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהיינו שחז"ל לא רצו שיאכל ע"י ביטול אם אפשר שיאכל בהיתר בלא הביטול אם כן איני מבין כלל היאך הוי טבל דשיל"מ דהא באמת מן התורה בטל ואם כן אם רוצה להפריש על הטבל שנתערב אסור לו להפריש מטבל גמור המחויב מן התורה דאין מפרישין מה"ח עה"פ כמבואר במנחות שם אף דבדיעבד אם הפריש מחיוב תורה על חיוב דרבנן הוי תרומתו תרומה ונתקן הטבל דרבנן אך דעל התרומה מחויב להוציא תו"מ ממק"א עיין ר"מ פ"ה מה' תרומות הי"ד ובמ"ל שם מכל מקום לכתחלה בודאי אין תורמין כמבואר בסוגיא דמנחות ומה שמבואר במס' חלה דהנוטל שאור שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה דיפריש ממק"א אפילו מטבל גמור ער"ש כיון דשאור אין בטל מן התורה דליכא ס' בעיסה אם כן ה"ל מחיוב על החיוב ועיין בחידושי דינים סוף ספר לבושי שרד מביא ראיות מתוס' דאף שא"א בע"א מכל מקום אסור להפריש מטבל גמור על תערובות דאינו אלא טבל דרבנן אף דבדיעבד נתקן התערובות כי טבל דרבנן נתקן אם מפרישין עליו מן החיוב מכל מקום אסור להפריש מן החיוב וכ"ה בתוס' ורא"ש בנדרים דמפריש על התערובות מעציץ שא"נ דאינו חייב [אלא] מדרבנן אם כן היאך הוי טבל דשיל"מ בשלמא חדש וכדומה שפיר הוי דשיל"מ דעד שתאכלנו באיסור תורה ע"י ביטול תמתין או בנדר תשאל עליו ותפקע האיסור תורה לגמרי ולא תצטרך לבא לידי ביטול אבל כאן היאך תאמר עד שתאכל איסור תורה ע"י ביטול תפריש עליו ולא תצטרך לבא לידי ביטול ז"א דעתה האיסור תורה בלא ביטול לא תפקע כי אם יפריש יפריש מחיוב דרבנן והמפריש מחיוב דרבנן על חיוב תורה לא נתקן כלל הטבל מן התורה דהוי מה"פ עה"ח וע"כ אתה אוכל איסור תורה ע"י ביטול אם כן למה צריך להפריש כלל ול"ש לומר כיון דיכול לתקנו מדרבנן הוי דשיל"מ ז"א דא"כ אתה עושה מן המסובב סיבה דלמה אחז"ל דלא בטל כיון שאין לו מתירין האיסור הזה אם כן ממילא לא יהי' צריך לתקן אף מדרבנן רק מחמת דחז"ל אמרו דל"ב צריך לתקנו אבל למה אמרו כיון דאין לו תקנה רק אחר שאמרו יש לו תקנה דרבנן והיא גופא קשיא למה גזרו לא הי' להם לגזור ולא יהי' עליו שם טבל כלל וא"ד כלל לחדש ולנדרים ולשאר דברים שיל"מ ע' בזה דהאיסור בעצמו לא יתוקן בלא ביטול וע"כ צריך לבא לידי ביטול דעכשיו שנתבטל מן התורה לא יוכל האיסור לתקן שיפקע האיסור תורה והוא פשוט. ע"כ נ"ל מזה סיוע לסברת הר"ן בנדרים דנ"ב דטעם דשיל"מ משום דהוי מין במינו אך איסור והיתר הוי אינו מינו אך אם האיסור יחזור להיתירו הו"ל מין במינו לגמרי ורבנן מודו בזה לר"י דמין במינו כהאי גוונא לא בטל ולא פליגי אלא במין במינו וא' שם איסור עליו דהו"ל אינו מינו אבל כיון דעתיד לחזור להיתירו ה"ל גם שם היתר עליו ול"ב ע' ט"ז סי' מ"ב אם כן כאן גבי טבל אף דלאחר שנתערב לא הוי דבר שיש לו מתירין מכל מקום כיון דקודם שנתערב היה לו מתירין אם כן שם היתר עליו ול"ב דהו"ל מב"מ ע"כ הו"ל טבל דשיל"מ. ובזה יש ליישב ג"כ קושית הצ"צ על דין דהרשב"א דביצה מספק טרפה בטל כיון שאין המתיר עתיד לבא בודאי לא הוי דשיל"מ ותמה עליו דבל"ז ממ"נ אם יהי' טרפה לא יהי' לו מתירין ובטל ואם כשרה אם כן למפרע אין כאן איסור ולסברת הר"נ ניחא ומצאתי בכו"פ יישב כן ק' הצ"ץ ע"כ לא כתבתי. אך באמת לשון הר"מ אינו מורה כן ע"ש בהמ"א ה"ב כתב יראה לי דדשיל"מ בטל בשא"מ לא יהיה חמור מן הטבל דבא"מ בטל ולפמ"ש אין ראי' מטבל דבטבל ל"ש עד שתאכלנו כמ"ש וצ"ל כיון שקודם שנתערב היה יכול לתקנו אם כן הו"ל מב"מ אבל אם הוא מבשא"מ אף דהם שוים מכל מקום בטל כסברת הר"ן שם דה"ל באמת אינם מינם אבל בשאר דשיל"מ דנוכל לומר הטעם עד שתאכלנו באיסור שייך נמי במבשא"מ. אך מכל מקום א"א לנטות דע"כ טבל אינו דשיל"מ עתה ול"ש לומר עד שתאכלנו ומכל מקום אינו בטל צ"ע דאף דל"ש עד שתאכלנו ועתה אחר התערובות אינו דשיל"מ מכל מקום כיון דקודם התערובות היה דשיל"מ אינו בטל וכסברת הר"נ אך בדבר לח כגון יין של טבל דבדבר לח אמרינן יש בילה אם כן יכול עתה לתקן מיניה ובי' דיש בילה וא"כ מפריש מן הטבל עצמו אך בדבר לח יש דיעות כיון דאין ממשות האיסור לא הוי בכה"ג דשיל"מ עביו"ד סי' ק"ב ובש"ך שם ודין זה אי יבש ביבש יכול להפריש מיניה ובי' צריך אריכות גדול ע' בסוגיא ומקומות הנרשמים ובה' חלה וער"נ פ' השוכר כתב דאף אם יש בילה אינו בגדר דשיל"מ כי צריך להפריש יותר ואין צד זה דשיל"מ ע"ש באריכות. ונ"ל לפי המבואר בשבועות פ"ג נשבע על ככר ואכלו רבא אמר אכלה כולה אין נשאלין עליה ואמימר אמר נשאלין דאי במזיד מחוסר מלקות ובשוגג מחוסר קרבן והר"מ והפוסקים פסקו כאמימר ועשעה"מ ה' שבועות פלפל בדהתו"ס גיטין ובד' הב"י היוה"כ. ונ"ל פשוט דהסברא אם אינו מחוסר כלום א"י לשאול עליו ל"ד באכל ע"י העברת שבועה רק דהסברא כ"ה דיפעול בהשאלה קצת להבא כגון שנשאר דבר מאכל מזה דיועיל להתירו בהנשאר או דמחוסר מלקות דיועיל התרה קצת שייך שאלה אבל באכלה כולה אין מחוסר כלום דעל להבא לא יפעול כלל ועל לעבר לחוד ל"ש שאלה ולפי זה אם נדר מאיזה דבר ונשרף ואינו בעולם ג"כ ל"מ שאלה כיון דאינו בעולם כלל אין נ"מ למה לו לשאול אך נראה לפ"ד אם נדר מאיזה דבר ונתבטל ע"י תערובות כיון דאיסור נהפך להיתר אם כן הו"ל כמו אכלה ונשרף דאינו בעולם אם כן בודאי ל"מ שאלה אם כן אם נדר באיזה דבר דמבואר בש"ס ובש"ע ה' נדרים דלא נתבטל דהוי דשיל"מ זה דוקא אם נשאר איזה דבר בעין שלא נתערב אם כן מהני שאלה דהוי כאכלה מקצתה אבל אם לא נשאר כלום רק נתבטל כל הנדר בתערובות אם כן ל"מ שאלה ונתבטל דל"ש טעמא דרש"י עד שתאכלנו כו' יאכל ע"י שאלה אדרבא כיון שנתבטל ל"מ שאלה אך מדרבנן מהני כיון דאסור מדרבנן אם כן אתה עושה סיבה מהמסובב ובאמת צריך שיהיה דשיל"מ על גוף הדבר דעי"ז גזרו חכמינו זכרונם לברכה דלא ליבטל וכאן בלא גזרת חכמינו זכרונם לברכה ליתא בשאלה אם כן ל"ג כלל ונתבטל אך לדעת הר"ן בכל גווני דהי' דשיל"מ קודם שנתבטל אם כן נ"מ גדולה בין רש"י להר"נ בנדר מאיזה דבר ונתבטל כולו דלרש"י בטל ולהר"נ ל"ב דהרי לרש"י האיסור עצמו לא יתוקן ולא ראיתי כעת מי שיתעורר בזה והיא הערה נכונה. ולפמ"ש הא דמבואר בסי' שכ"ג גבי חלה דבנפלה פחות (מסאה) [מק"א] ישאל עליה אפשר דוקא אם נשאר מקצת אבל אם כל החלה נפלה א"י לשאול. אך ז"א כיון דהתערובות אסור אם כן פועל השאלה ושם אינו בטל מחמת דהוא פחות משיעור ביטול דהוא פחות מק"א אם כן פועל השאלה אפילו נפלה כולה וע' נדרים נ"ח מקשה הש"ס סאה תרומה שנפלה אמאי תיבטל והא הוי דשיל"מ ויוכל לתרץ דנפלה כל התרומה אם כן לא הוי דשיל"מ אלא עדיפא מיני' משני דתרומה כיון דלאו מצוה לא הוי דשיל"מ. ולכאורה יצא לנו אם א' הפריש תרומה וכל התרומה נפלה בענין דנתבטל כגון בק"א אם כן א"א ליתשל עליה ולפי הנראה הוא פשוט כמו אם אכל התרומה כולה ואינו מחוסר כלום דאין נשאל וכבר כתבנו דזה שוה לנאכלה כולה כיון דאינו פועל כלל על להבא ומכל מקום אני מסופק בזה דאפשר דתרומה וחלה ודומיה שמתירין את השיריים אפשר דאף באכל כל התרומה ואפילו לקה מכל מקום אפשר דיכול לשאול עליה כיון דנ"מ על להבא דהחולין יהדר לטבליה אם כן ה"ל כמו מחוסר איזה דבר דפועל על להבא ואם נאמר דגם בתרומה אם אכלה כולה אין נשאלין אם כן אם התרומה כולה שהפריש נפלה לתוך התערובות אפילו רק ברוב מכל מקום מן התורה בטל ברוב אם כן אין שם תרומה בעולם מן התורה וא"י לשאול והשאלה לא מהני והחולין המתוקנים לא הדרי' לטבליה כי מן התורה ה"ל כמו שאכל התרומה וליתא בשאלה ואפשר כיון דאיכא התערובות והתערובות על כל פנים אסור מדרבנן ואם ישאל ויהדר לטבליה יותר התערובות כי יפריש על התערובות ממק"א אם כן כיון דהתערובות בעולם ה"ל כמו מחוסר איזה דבר דיפעול על להבא דהתערובות יהי' מותר אם כן אפשר דאם שאל על התרומה הדרי' החולין המתוקנים לטבליה מדאורייתא כיון דמחוסר קצת על כל פנים והדברים עתיקין אם איסור דרבנן מועיל לדאורייתא. אך אם נפלה למאה וא' דנתבטל אף מדרבנן אם כן הו"ל כמו שאכלה ול"מ שאלה ולא הדרי' החולין לטבליה והוא דבר נוגע לכמה סוגיות בש"ס. ולפי זה הדין דאכלה כולה ונלקה דאין נשאל ל"ש בתרומה כיון דפועל לענין הטבל הנשאר ומכל מקום אף שהרהמ"ח כ' הך טעם לחוד דכהיתירו כו' מכל מקום נראה דמודה דאף בטבול למעשרות אסור בכ"ש ואפשר דלא פלוג חכמינו זכרונם לברכה בתקנתם כל שיש שם טבל עליו אוסר בכ"ש במינו כנ"ל: