מנחת חינוך רפד:ב

1ועוד אמרו בגמרא מכות כו'. זה מבואר במכות ט"ז ע"ב והובא ביבמות ומבואר בר"מ פ"י מהמ"א והנה הרהמ"ח הוסיף מה שאינו מבואר בברייתא וז"ל הברייתא אר"י יכול לא יהיה חייב אלא על טבל שלא הורם כל עיקר הורם ממנו ת"ג ולא הורם ממנו מעשר ראשון כו' ואפילו מעשר עני תלמוד לומר לא תוכל לאכול בשעריך וזה שהביא הרב המחבר הורם ממנו ת"ג ולא הורם ממנו ת"מ אינו מבואר שם וכ"ה מבואר ביבמות דפ"ו וכ"ה האמת כי תרומת מעשר אם לא ניטל לא ילפינן מלאו דלא תוכל דמלאו הזה אינו רק חיוב מלקות ובלא ניטלה ממנו תרומת מעשר הוא בחיוב מיתה ע"כ הוא בלאו הזה דלא יחללו וא"ת כיון דבש"ס מבואר דלא הורם ממנו מעשר ראשון ילפינן מן הלאו לא תוכל כו' ובאם לא הפריש מטבל מע"ר אם כן ממילא הוא טבול לת"מ כי אם לא הפריש המעשר היאך הפריש הת"מ וכ"נ מכמה משניות בסדר זרעים במסכת דמאי וכ"ה בפ"ט מהלכות מעשר ה"ט דאינו רשאי להפריש ת"מ קודם מעשר לכתחלה ע"ש בכ"מ זה אינו חדא דר"מ כתב בפי' תיבת לכתחלה מבואר דבדיעבד אם הפריש ת"מ קודם המעשר שפיר דמי ואם תרצה לחלק דשם מיירי בדמאי אבל בודאי אפילו בדיעבד אינו תרומה ז"א חדא מנלן זה דלא אשכחן כלל אפילו בהקדים מע"ש קודם לראשון דעובר בלאו מלאתך כו' מכל מקום מה שעשה עשוי כמבואר בש"ס ור"מ הל' תרומות פ"ג הכ"ג. ונ"ל ברור מדחשיב המקדים מעשר לתרומה ושני לראשון ולא חשיב ת"מ למע"ר נראה דבכה"ג אינו עובר בלאו כלל ואף דאפ"ל דהוא בכלל שלא נקדים המאוחר מכל מקום כיון דקיימא לן דאף ישראל יכול להפריש ת"מ אפשר אין קפידא בתורה להקדים המעשר ומ"ש הכסף משנה פ"ט מה' דמאי דכן בדין כיון שלא הפריש מעשר אם כן היאך הפריש מעשר מן המעשר אין ראיה כ"כ דאם יודע שיש לו מאה כורים טבל טבול למעשר יכול להפריש א' והוא ת"מ אך לכתחלה בל"ז הוא מצוה בודאי להפריש המעשר קודם שיתן הלוי ת"מ. אך באמת בר"מ פ"ג מה' תרומות הי"ב שכתב ויש לישראל להפריש ת"מ ונותנה לכהן משמע אף לכתחלה אך מכל מקום אפשר דמצוה איכא להפריש מעשר ואח"ז ת"מ אבל בדיעבד לא מצינו שלא יחול שם ת"מ אם הפרישו קודם המע"ר ומה שמבואר ברש"י מכות ד"ה קורא שם בסוגיא בודאי ג"כ כוונתו על לכתחלה וכן מה שמבואר בסוטה דף מ"ח ג"כ לכתחלה וכ"ה להדיא בד' הרהמ"ח כאן שכתב דאם אכל הטבל לאחר שהופרש ת"ג ות"מ כגון שהקדים ת"מ למע"ר אף על פי שעדיין טבול לשני המעשרות דהיינו מע"ר ומע"ש או מ"ע אינו בחיוב מיתה אבל הוא בחיוב מלקות מבואר בפי' דאם לא ניטל מהטבל הת"מ חייב מב"ש כמו שלא ניטל הת"ג אך לאחר שניטלו שני התרומות ולא נשאר טבול אלא למעשרות זה לא ילפינן מלאו הזה דלא יחללו לחיוב מיתה רק מן לא תוכל כו' ואינו חייב אלא מלקות מבואר בפי' דאם ניטלה הת"מ קודם המע"ר נתקן הטבל מת"מ ובודאי חל קדושת ת"מ וכ"ה להדיא ג"כ בדברי הר"מ וז"ל בהי"ט האוכל כזית טבל קודם שיפריש ת"ג ות"מ חייב מב"ש שנא' ולא יחללו כו' אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו ת"ג ות"מ ועדיין לא הפריש ממנו המעשרות כו' הרי זה לוקה כו' והנה כתב דאם ניטלה ת"ג ות"מ ועדיין טבול למעשרות לשון רבים ע"כ בטבול לשני מעשרות ובאם שניטלה ת"מ אחר מע"ר לא משכחת לה טבול לשני מעשרות כי השני מעשרות הם מע"ר ומע"ש בשנה אבד"ה ובג' ובוא"ו הוא מע"ר ומע"ע ע"כ מבואר דהפריש הת"מ קודם המע"ר ומכל מקום נתקן הטבל לענין חיוב מיתה ורק טבול למעשרות לענין חיוב מלקות ואם אכל הטבל קודם שהפריש הת"מ חייב מב"ש אף שעדיין לא הפריש המע"ר כ"נ בבירור מדברי הר"מ והרהמ"ח. אם כן מה שהוסיף הרהמ"ח ניטלה ת"ג ולא תרומת מעשר אשגירת לישנא הוא דטבול לת"מ זהו בכלל הלאו דלא תחללו כמו טבול לת"ג. והנה ביבמות שם מבואר דרבנן סברי מה תרומה טובלת אף מע"ר נמי טובל למיתה לדברי חכמים ופירש"י דתרומה טובלת דהאוכל תרומה חייב מב"ש ה"ה אם אוכל הטבל בעוד התרומה בתוכה כו' אף מע"ר אף דליכא מיתה מכל מקום טובל ע"ש. והקשו התוס' ד"ה מהתרומה הא מע"ר נמי כתיבא ביה ת"מ כו' וכוונתם אם כן א"צ לימוד דמע"ר טובל דהוי כמו ת"ג ע"ש. ובאמת איני יודע מאי קשיא לר"י על רש"י לפמ"ש בודאי הכוונה דמע"ר טובל היינו בהורם הת"מ קודם המע"ר אם כן א"ח מחמת הת"מ בתוכו ורק חייב לדברי חכמים החולקים על ר"י מחמת דמע"ר בעצמו טובל למיתה כמו מע"ש ומ"ע ע"ש בסוגיא. והנה גוף הדבר דפשיטא ליה להש"ס דטבל לא הוי רק בתרומה גדולה ולא במעשרות. והנה מרש"י נראה דהטעם דסברא הוא כיון דלאחר הפרשה חייב מיתה על התרומה אם כן בעודו טבל ג"כ. אך התוס' שם הקשו דהא על טבל חייבים גם הכהנים אף דתרומה שרי להו ע"ש. וע' ר"ן נדרים סוגיא דקונם כו' ופי' בתוס' דתרומה טובלת דכתיב ולא יחללו ובסנהדרין ילפינן חילול מתרומה נראה מדבריהם דהיא מחמת הג"ש דמיירי בתרומה. והנה כבר ביארתי לעיל דהר"מ אינו מביא הגזירה שוה כלל וכן מבואר בתרומה גדולה אם כן מנלן דתרומה טובלת ולא מעשר. ולע"ד נראה פשוט כיון דכתיב ולא יחללו את אשר ירימו כו' ודרשינן בעתידין לתרום ולשון ירימו היינו תרומה אם כן בכתוב הזה אינו מבואר רק תרומה או ת"מ וחלה גם כן דכל אלו נקראין תרומה כמבואר כ"פ ובר"מ אבל מעשרות אין נקראין תרומה בלשון הכתוב ע"כ צריך לימוד אחר דהיינו לא תוכל. והנה הר"מ כתב דאם טבול למעשרות אינו רק בלאו כר"י ועיין בהשגות הראב"ד דקלסו וסיים דכתיב בהנהו קראי קודש וע"ש בכ"מ דהבין כוונת הראב"ד דתרומה ותרומת מעשר נקראו קודש ע"כ הם בכלל לאו דלא יחללו כו' ומעשרות אין נקראים קודש וכתב דצ"ע הא מע"ש נמי איקרי קודש ובאמת לא ידעתי היאך יכול ללמוד כיון דכתיב קודש ע"כ כל קודש בכלל כיון דכתיב אשר ירימו וירימו היא בלשון תרומה לא מיירי אלא בלא נתרמה תרומה רק כונת הראב"ד כמ"ש הלחם משנה כיון דבאזהרה דטבל הטבול לתרומה כתיב קודש הוא חמור והוא במיתה אבל בלאו דלא תוכל כו' אינו כתיב קודש ע"כ לא חמור כ"כ ע"ש. ומכל מקום גם דבריו צ"ע למה צריך לטעם כיון דבש"ס מבואר דפסוק זה ילפינן חילול מתרומה אם כן הוא במיתה אבל לא תוכל כל המקרא אינו אלא לאו וא"צ לטעם חדש. ועיין ר"ש כ' כ"פ דאי אפשר לת"מ אם אינו מפריש מעשר היינו לכתחלה כמ"ש לעיל. והנה מלאו דלא יחללו דמיירי בעתידים לתרום אם כן חלה בכלל וגם מע"ר אם הפריש מע"ר והמע"ר טבול לתו"מ ג"כ בכלל הלאו הזה ולא מצאתי כעת ילפותא ממק"א דבכלל אשר ירימו הוא דג"כ נקרא תרומה וכן הר"מ לא הביא פסוק אחר על מע"ר הנטבל לת"מ והרהמ"ח מביא כאן ממה שנא' בצוואת הלוים להוציא מעשר מן המעשר ונאמר שם ואת קדשי ב"י לא תחללו ולא תמותו דזהו מניעה שלא לאכול מע"ר בטבלו וכפירש"י ז"ל ואני א"י היכן מוכח מקרא דמניעה היא על טבל וכאן כתיב ולא יחללו כו' את אשר ירימו ודרשינן דבעתיד לתרום אבל מלשון ולא תחללו כו' אינו מוכח כלל דמיירי בטבל וכן הר"מ בהלכות כלל הכל בכלל טבל ומלאו דלא יחללו כו' את אשר ירימו והפסוק שמביא הרהמ"ח דרשינן מיני' בבכורות כ"ו ע"ש לכהנים הלוים המסייעים בבית הגרנות ואפשר שמצא הרהמ"ח באיזה מקום ומחסרון ידיעתי אני לא מצאתי. וגם ראיתי בספרי פרש' קרח אינו דורש המקרא הזה לטבל למעשר הטבול לת"מ רק על ענין אחר ע"ש וצ"ע:

2והנה הגמרא יליף דבטבול למע"ר או למע"ש או למ"ע מלא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך מה להלן מ"ע אף כאן מ"ע ואמר רחמנא לא תוכל. אף דלא מוכח רק הטבול למ"ע מג"ש זו מכל מקום המעשרו' הללו שוים הם ברוב דיני המעשרות אתקש זה לזה עיין ר"מ ה' מעשר לכמה ענינים שוים. ועיין בלחם משנה ה"כ נראה מדבריו דמע"ש נפקא מהאי קרא דלא תוכל כו' דמיירי במע"ש. אם כן קשה לפ"ז מע"ר מנלן. אלא באמת דמעשרות שוים לרוב דינים. ומכל מקום היא הקל שבכל המעשרות כפירש"י דאינו אלא צדקה בלבד ע"ש ועיין בה' מע"ש להר"מ פ"א הי"ב ובמ"ל שם וכ"נ מלשון הר"מ בהמ"א אזהרה לאוכל טבל שלא הורמו מעשרותיו בכלל שנא' לא תוכל לאכול בשעריך כו'. ולכאורה איני מבין לשיטת הר"מ והרהמ"ח דפסקו כר"י דטבל הטבול למעשרות חוץ לתרומות אינו אלא בלאו אם כן כיון דהם משני שמות דטבל לתרומה מהלאו דלא יחללו וטבל למעשרות מלא תוכל וגם הם חלוקים בעונשים דזה מב"ש וזה מלקות. אם כן אמאי אין מונין אותם בשני לאוין כ"א בלאוין המיוחדים ואי דהלאו דלא תוכל הוי לאו שבכללות דג"כ נכלל כמה ענינים דמע"ש מכל מקום בלאו הזה דלא תוכל מונין כ"א ללאו בפ"ע כמבואר בר"מ ובס' המצות באורך ואם אך לאו א' יצא מכלל ונמנה מונין כל הנכללים אחד א' לבד ובפרט דכאן נמנו הרבה לאוין אם כן אמאי אין נמנה זה בפ"ע דלא תוכל לאכול טבל הטבול למעשרות עיין בס' המצות להר"מ וברמב"ן בכלל זה דלאו שבכללות באריכות ותבין ולכאורה צ"ע. וכ"ז היא שיטת הר"מ והרהמ"ח וכן הסמ"ג בלאוין דטבל הטבול למעשרות אינו רק בלאו ולא במיתה אבל דבריהם צ"ע דמבואר להדיא ביבמות דף הנ"ל דר"מ סובר דמע"ר אסורה לזרים אף מהיקש כי את כל מעשר כו' תרומה אתקש לתרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מע"ר אסורה לזרים ורבנן סברי דהיקישא אצטריך דמה תרומה טובלת אף מע"ר טובל וסברי לה כר"י דתניא יכול כו' ת"ל לא תוכל ואי מדר"י ה"א דוקא ללאו ע"כ אצטריך היקישא דחייב מב"ש על הטבול למעשרות והר"ם פוסק פ"א מהלכות מע"ר מותר לזרים ע"כ היקישא כמו דסוברים רבנן אם כן אמאי אינו מחייב מב"ש על הטבול למעשרות ועיין בב"י יו"ד סי' של"א מביא ד' הסמ"ג וכתב דבפ' יש מותרות כתבו התוס' דגם הטבול למ"ע ח"מ ובאמת צ"ע למה לא הקשה עליו דבש"ס מבואר על כל פנים במע"ר וגם לא הביא ד' הר"ם ולהקשות עליו מהש"ס דילן ואפשר כיון דהוא סתם במשנה במכות דדוקא טבל לתרומה ח"מ אבל לא למעשרות וה"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא ביבמות פסק כסתם משנה ומכל מקום צ"ע דאינו דורש ההיקש הו"ל למפסק כר"מ וצריך עיון:

3והנה דעת התוס' ביבמות נראה דפסקו דהיא חיוב מיתה עי"ש בד"ה (אי מהתם) שהקשו נהי דהיקשא הוי לענין מע"ר מ"ע מנלן דבמיתה כו' נראה מדבריהם דנוטים להלכה כן וע"ש מה שתירצו תי' אחד אפשר דאין בטבל למ"ע מיתה א"נ כיון דלענין האזהרה הם שוים אם כן לענין מיתה נמי אף דהיקישא לא הוי אלא במע"ר. והנה לתי' השני אם כן טבל הטבול למע"ש נמי חייב מב"ש כיון דנכלל באזהרה ולתי' הראשון ק"ל למה נקטו בלשונם מ"ע מנלן ולמה לא הקשו מע"ש מנלן כיון דהיקישא אינו אלא במע"ר וגם לתירוצם שכתבו דטבול למ"ע אינו אלא בלאו אם כן נראה ודאי דגם טבול למע"ש ג"כ אינו אלא בלאו כיון דגם מע"ש נפקא מאזהרה דלא תוכל ע"ש בגמ' וההיקש קאי למע"ר. ואפ"ל כיון דעיקר הלימוד דבשעריך נפקא לן מ"ע נקטו התוס' מ"ע אבל באמת מע"ש ומ"ע שוים לדין זה וא"כ למאי דלא ברירא להתוס' אם מהיקישא דמע"ר ילפינן חיוב מיתה למ"ע ג"כ למע"ש נמי אם כן נראה דעת התוס' דטבל הטבול למע"ר כיון דנפקא בהיקישא סוברים דחייב מיתה אף דניטל הת"מ כמ"ש לעיל אך טבל הטבול למע"ש ולמ"ע ספוקי מספקא להו אבל להחמיר במע"ש ומ"ע מן התורה כיון דאצל הגמרא שוים הם דאינם נלמדין מולא יחללו כו' רק מלא תוכל אם כן שוים הם ובסברא כיון דחמור דאיקרי קודש אין בנו כח לחייבו אם אין מבואר בש"ס בהדיא. והנה לדעת הר"ם והסמ"ג והרהמ"ח אם אכל ח"ז מטבל הטבול לתרומה או לת"מ או לחלה וח"ז מן טבל הטבול למעשרות בודאי אין מצטרפין כיון דהם משני שמות כמבואר בהמ"א וכן אם אכל זית מטבל הטבול למע"ר וזית מטבל הטבול למע"ש ומטבל הטבול למ"ע אין לוקין אלא א' כיון שהם מש"א ואם אכל ח"ז מטבל הטבול למע"ר וח"ז מטבל הטבול למ"ע או שני מצטרף לכזית כיון שהם מש"א. וכן נ"פ אם אכל זית מטבל שלא הורם ממנו כל עיקר לוקין שני מלקיות חדא בלאו דלא תחללו דחייבי מב"ש לוקין וכן לוקין מלאו דלא תוכל כי הם שני שמות ואע"פ שאינו מבואר בפירוש בר"מ מכל מקום הדבר פשוט וא"צ לבאר וכ"נ לדעת התוס' אף על פי דאתקש לתרומה מכל מקום כיון דכ"א באזהרה מיוחדת בודאי הוי כמו שני שמות והטבול למעשרות דינם כשם א' אך להתו' בתי' א' ביבמות שם דטבל למע"ר נפקא בהיקישא והפסוק לא תוכל ילפינן מיני' מ"ע אם כן בודאי טבל הטבול למע"ר וטבל הטבול למע"ש ולמ"ע אינו מצטרף אם אכל ח"ז מזה וח"ז מזה כיון דהם שני שמות כי הטבול למע"ר לא יליף מקרא דלא תוכל וג"כ אפשר כיון דאתקש לתרומה לענין אזהרה ג"כ אם כן הו"ל שם א' עם טבל הטבול לת"מ אך לתירוץ הראשון בתוס' דלא היה יליף בהיקש כלל טבל הטבול למע"ר אם לא מחמת שמצינו אזהרה דלא תוכל ע"ש בתוס' ד"ה אי מהתם כו' אם כן כיון דאזהרת הטבול למע"ר נמי מקרא דלא תוכל אם כן בח"ז מטבול למע"ר וח"ז מטבול למע"ש מצטרף כיון דהם מש"א אך אין מצטרף לענין מיתה כי אין הקל משלים את החמור אך מצטרף החמור לקל וחייבים מלקות כיון דהם מש"א וכל שהוא משני שמות אינו משלים אפילו חמור את הקל כמבואר במעילה. והנה א"ד לפיגול ונותר דמצטרפים דשם היא באזהרה א' אך דחלוקים בעונשים אבל אם הם חלוקים בלאו אף דאינם חלוקים לעונשים הוי שני שמות ע"ש במעילה ועי' פח"י מה' מעה"ק ה"ד באריכו' דין אם חלוקים בלאו או בעונש ולענין היקישא וצריך אריכות גדול לברר עיין בכל הענינים ואי"ה אשנה פ"ז בעזר הגומר עלי. ועי' בבכורות נ"ח ובמנחות ועוד בכ"מ בתוס' ושם בבכורות מבואר מע"ר תרומה קריא רחמנא:

4והנה כבר הבאתי לעיל דבש"ס מנחות דע"ז היא איבעיא בגמרא אם על תרומת לחמי תודה חייב הזר מיתה וחומש כיון דאתקש לת"מ א"ד ומתו בו ולא במורם מן התודה וכן חמישיתו ממעט בתודה והר"ם הביאו בה' מעה"ק. ולכאורה נ"ל כיון דרחמנא קריא תרומה ואתקש לת"מ נהי דעל התרומה של לחמי תודה לאחר הפרשה א"ח מיתה וחומש דהתורה כתבה מיעוט בתרומה מכל מקום אמאי לא יהי' בכלל הלאו ולא יחללו כו' את אשר ירימו בעתיד להרים אם כן אם אחר זריקת הדם וקודם הפרשת הד' חלות אפשר דאף כהן ח"מ מחמת טבל כי למה לא יהי' בכלל הלאו הזה ואף אם לאחר הפרשה לא יהי' במיתה מכל מקום לדעת התוס' אפילו טבול למ"ע אף דעל מ"ע א"ח כלום מכל מקום גזירת הכתוב כ"ז שלא נתרם ח"מ אם כן כאן לד"ה כיון דנקרא תרומה אם כן הוי בכלל אשר ירימו בעתידין להרים אם כן קודם הפרשת הד' חלות אפשר יהיו חייבים מב"ש בין כהן ובין ישראל ובאמת כעת לא מצאתי דין זה עיין ר"מ ה' מעה"ק ופי"ג מפסהמ"ק ובמנחות דע"ז ובנדרים דף י"ב גבי כחלת אהרן וכחלת תודה ואיני לומד כעת בעיון. והנה כשם שאסור לאכול טבל כך אסור בהנאת כילוי והיא מימרא מפורשת במס' שבת דף כ"ו דאין מדליקין בטבל טמא ופירש"י וכ"ש בטהור וע"ש בתוס' דלא כ"ש אלא ילפינן טהור מטמא וע"כ אסור להאכיל טבל לבהמה ועי' ביבמות דף ס"ז בתוס' ובנדה ובפסחים ועמ"ל פ"ב מה' תרומות דעתו נוטה דאף להסוברים דהנאת כילוי בתרומה לזרים אינו אלא מדרבנן מכל מקום הנאת כילוי בטבל מן התורה אסור ועיין בפ"י בשבת שם וער"מ פ"ו מה' מעשר הביא כלשון הש"ס אין מדליקין בטבל טמא ולא הביא דאף בטהור וע"ש בכ"מ הביא ע"ז פירש"י בשבת דאצ"ל בטהור נראה כונתו דהר"ם ס"ל כרש"י ולא כהתוס' דלדידהו הו"ל להר"ם לאשמועינן אלא דהוא כ"ש ובאמת הר"ם ס"ל דין זה ג"כ כי בפ"ג מה' מעשר בה"ו ובהל' כ' דאסור להאכיל טבל לבהמה ולחי' ולעוף ועכצ"ל הטעם מחמת הנאת כילוי דכאן ל"ש הטעם דקנין כספו שמביא הר"ש והבאנו לעיל דבטבל אין חילוק בין כהן ובין ישראל עיין לעיל שהארכנו וע' תוס' מנחות מביא בשם רש"י דוקא טבל טמא אסור בהנאת כילוי אבל טבל טהור מותר ובאמת בשבת פירש"י דטבל טהור הוא כ"ש וגם לפ"ז אמאי אסור להאכילה לבהמה ואפשר משום הפסד כהן ובאמת ז"א דלא מצינו חילוק דאף כהן אסור בטבל ועיין בכל המקומות שהביא במ"ל שם כיון דילפינן דטבל אסור בהנאת כילוי מהפסוק משמרת תרומותי ואתקש טמאה לטהורה כמו דעיקר התרומה שהיא [תרומה טהורה] דעיקר הנאה שבה היא אכילה לא זיכה הש"י לכהנים אלא משעת הרמה דקודם לכן הוא טבל אף תרומה טמאה דעיקר הנאתה היא הדלקה דהיינו הנאה של כילוי ג"כ אסור קודם והדר ילפי' טבל טהור כו' ע"ש בתוס' וברש"י אם כן אפ"ל לפמ"ש ובפרט לשיטת הר"ם דהטבול לשאר מעשרות ילפינן ממקרא אחר לא תוכל כו' וא"ד כלל לטבול לתרומה דאינו אלא בלאו וגם לדהתו"ס מכל מקום מלאו זה יליף אך כיון דמצינו לאו הדר אתי לי' מהיקישא ומ"ע הניחו בספק וכיון דמעשרות הללו אינו בכלל תרומה אם כן אינם בכלל זה ואם תרמו מטבל ת"ג ות"מ ונשאר טבול לכל המעשרות אפשר דמותר בהנאת כילוי דמה"ת לאסור רק לשיטת התוס' גבי מע"ר כיון דכתיב אשר ירימו ואתקש מע"ר לתרומה אפשר דלענין זה נמי וגם זה צ"ע אבל בשאר המעשרות ומכ"ש להר"מ והרהמ"ח שפסק כר"י אם כן מנין לנו דטבל הטבול למעשרות יהיו אסורים בהנאת כילוי במקום דל"ש הפסד המתנות כגון בלוי עצמו או העני וגם במע"ש ל"ש לומר כלל כמו דמעשר טהור אין לו אלא מהרמה ואילך כך מעשר טמא דהיינו עיקר הנאתו דמע"ר אף בטמא עיקר הנאתו אכילה כי מע"ר נאכל בטומאה וגם במצות עשה ובמע"ש בטומאה לאחר הרמה אין לו הנאה של כלום כי אסור להדליק הנר בתרומה ובפרט דלא מצינו שום לימוד ע"ז נראה דמותר בהנאת כילוי ואין ראיה מהא דמבואר כ"פ דאסור להאכיל עד שיעשר עיין בסדר זרעים דידוע דהרבה פעמים אשגירת לישנא הוא כי ברוב ענינים שוים הם ולדעת המ"ל כפי מה שצידד דהוי דרבנן אפשר דגם ע"ז גזרו אף דטבל הטבול לתרומה מצאו אסמכתא מכל מקום גזרו בכל הנקרא שם טבל אבל אי אמרינן דהוי איסור דאורייתא מן הפסוק הזה נלע"ד דאינו אסור מן התורה רק בטבול לתרומה אבל לא בטבול למעשרות דמה"ת ועיין בחולין ז' גבי רפב"י דשם הי' דמאי וחייב בת"מ וכן במשניות כ"פ אבל למעשרות לחודי' א"י כעת אם יהי' איסור דאורייתא. ועיין בפסחים גבי יכול יצא אדם בטבל שלא נטלה כ"צ שלא ניטלה ממנו מ"ע כו' הא מני ר"ש הוא ובתוס' בלולב הגזול הקשו למה לי היקישא הא הו"ל מהב"ע דקאכיל איסורא ובש"א דיני מצה פלפל דאי לאו היקישא הו"א דאתי עשה דמצה ודל"ת דטבל הטבול למע"ש ולמ"ע ולשיטת הר"מ שסובר דטבל הטבול למעשרות אינו רק ל"ת ואי נימא דהנאת כילוי אסור מן התורה בכ"מ בטבל ומוכח מן ואני כו' משמרת אם כן ה"ל טבל הטבול למ"ע ג"כ עשה ולא תעשה ונוכל לומר כיון דעשה זו באה מכלל והו"ל לאו הבא מכלל עשה ודינו כלאו כסברת הרשב"א הובא במ"ל והובא בח"ז וא"כ הו"ל כמו שני לאוין ואפשר דעשה דוחה שני לאוין כמו שהארכנו בח"ז וער"מ החו"מ לענין שאין יוצאין במצה של טבל ויש לפלפל בזה אך יותר נראה דאין בשום טבל הטבול למעשרות איסור הנאת כילוי כמ"ש וד"ז צריך שקידה וחיפוש ואי"ה אשנה פ"ז:

5ומ"ש לעיל דעובר על איסור הנאת כילוי באוכל טבל זה פשוט דאין הנאת כילוי יותר מאכילה רק דאכילה חמור דהוא בלאו נוסף או חיוב מב"ש אבל איסור דהנאת כילוי בודאי יש באכילה וז"פ. ועיין לעיל שהארכתי לענין אם א' אכל תרומה והקיאו אם מותר לזר דיש שיטות דדוקא בכהן האוכל אם כן נתחלל בהיתר מותר לזר אח"כ ויש שיטות אף דנתחלל באיסור ע"ל. ועמ"ל ה' תרומות פי"א פלפל וכתב כמו דילפינן תרומה דנתחללה פטור דכתיב ומתו כו' יחללוהו ודרשינן פרט לזו שמחוללת. אם כן לשיטות אלו דגם נתחללה באיסור הוי מחוללת אם כן טבל דילפינן מולא יחללו אם כן אם נתחללה שוב אין כאן איסור ע"ש ונראה דזה דוקא בטבל הטבול לתרומה דנפ"ל מולא יחללוהו אבל טבל הטבול למעשרות דנפ"ל מלא תוכל לאכול כמו שהארכנו אם כן טבל כזה לא נתחלל והרי הוא כשאר איסורין. אם כן אם בא א' ואכלו חייב כי לא ילפינן מחילול ואם נאמר דהנאת כילוי אסור בכל טבל אפילו טבול למעשרות אם כן אסור לסוך בשמן של טבל כמבואר לעיל ואם נאמר ג"כ נהי דהנאת כילוי אסור זה דוקא להחמיר אבל לענין דנתחלל דהוא להקל לא נתחלל ניחא בזה מה שהקשה המ"ל ממה שמבואר בר"מ פי"ג מה' מעשר הי"ז נתן העכו"ם שמן ע"ג טבלא כו' מותר לישראל לסוך אחריו. והנה הר"מ מיירי שם בדמאי אבל בודאי נראה דאסור ואם נימא אף דנתחלל באיסור יצא מקדושתו אם כן בודאי טבל נימא ג"כ כן ובאמת לפמ"ש דבדמאי יש חשש דאיכא בה מע"ש ומ"ע ומע"ר וא"כ בודאי כה"ג דטבול למעשרות לא נתחללו כי לא ילפינן מלא יחללו אבל בטבול לתרומה בלבד אפשר דנתחלל. אך לפמ"ש דמחמת טבול למעשרות אין איסור כלל בהנאת כילוי ואין כל האיסור רק משום טבול לתרומה ובטבול לתרומה שוב נתחלל ומחמת המעשרות מותר לישראל לסוך ויש לפלפל רק הענינים עמוקים. ואם נאמר גבי מצה דעשה דל"ת כמ"ש הש"א והנה נבעלה לפסול לה דאסורה בתרומה רק בלאו כמו שהבאנו לעיל ונשים חייבות באכילת מצה מותר להם לאכול מצה של תרומה דהעדל"ת שאין בו מיתה. ואני מסתפק בכה"ג אם הקיאה ואכל זר אי חייב אם נאמר כיון שאכלה בהיתר התרומה דהעשה דחי אם כן ה"ל כמו כהן שאכל ונתחללה א"ד דוקא כהן שאכל דאכל בהיתר נתחלל לדעת זו דצריך שיתחלל בהיתר אבל כאן אינו היתר רק דיחוי וכ"מ שיוכל לקיים שניהם אינו דוחה ע' רש"י ותוס' ברכות סוגיא דפושטו אם כן לא הוי נתחלל בהיתר. וכן אם זר אכל תרומה מחמת פ"נ ג"כ חייב אם הקיאה ואכל אחר דלא הוי נתחלל בהיתר ובפרט לפי מה שהבאתי לעיל הטעם דנתחלל בשם התוס' דהוי כמו דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו אם כן ה"נ דהמצוה בזה היא אכילת תרומה לכהן ונעשית מצותו אבל באם נדחה מפני עשה או פ"נ לא נעשית מצותו השייך במצוה זו אם כן לא נתחלל כנלע"ד. וע' תוס' פסחים דל"ג ע"ב ד"ה א"ק בתירוצם שם כתבו אבל בטבל של חמץ אין מדליקין דלא איירי קרא אלא בשתי תרומות ואם כי דהתו"ס אינם מובנים כמו שתמה המ"ל פ"ב מה' תרומות שם על כל פנים ראי' לדברינו דלא מיירי אלא בשתי תרומות אבל הטבול למעשרות אינו אסור בהנאת כילוי כמ"ש וראיתי בס' גנזי יוסף שכתב בכוונת התוס' דהטעם דאסור בהנאת כילוי דצריך לקיים מצות הפרשה ואם מכלה הטבל אינו מקיים מצות הפרשה אבל טבל של חמץ דבלאו הכי לא יפריש דמצוה לשרפו אם כן מותר בהנאת כילוי וזה כוונת התוס' ע"ש ובאמת זה דרך חידוד אבל אין לנו לבקש טעם למצות התורה דאל"ה לא הוי צריך למילף טבל טהור מטבל טמא דאסור בהנאת כילוי ע"ש בתוס' שבת. אך לכאורה קשה להסוברים דהנאת כילוי אינה אסור מן התורה מכל מקום אמאי לא יהי' איסור תורה הא מבטל מ"ע דהפרש'. אך באמת ז"א איסור דהתורה אסרה טבל בלאו וגם מ"ע להפריש אבל כ"ז אם רוצה לאכול אבל אם אינו רוצה לאכול אין כאן מצות הפרשה ג"כ והוי כמו שחיטה דאם רוצה לאכול אם אוכל נבלה עובר בלאו ומ"ע אם רוצה לאכול לזבוח כמבואר בר"מ אבל אין המצוה חיובית כתפילין וכדומה ומברכין על השחיטה כיון דעשה הוא אם רוצה לאכול כמו כן גבי טבל אבל אם אינו רוצה לאכול אין כאן מצות הפרשה כלל וכן הוא להדיא במ"א סי' ח' סק"ב. אך הט"ז ביו"ד סי"א כ' דטבל אינו דומה לשחיטה וטבל אפילו אם אינו רוצה לאכול מצוה להפריש ואי"ה במצות הפרשה נברר זה: