מנחת חינוך רצט:ה

1ז' מדות של לח היו במקדש כו'. כ"ה במשנה מנחות דף פ"ח ע"ב והנה הר"מ פ"א מה' כהמ"ק פסק כת"ק דז' מדות הי' בביהמ"ק כת"ק דסתם משנה וע"ש בגמרא פלוגתא בברייתא ר"י סובר רביעית לוג וחצי לוג כו' היינו מלמטה למעלה קא חשיב ור"מ סובר הין וחצי הין ומלמעלה למטה קחשיב ואמרינן שם מאי בינייהו ואר"י דבירוצי המדות א"ב דלר"י דמלמטה למעלה קחשיב סבר דבירוצי המדות נתקדשו ולר"מ דחשיב מלמעלה למטה סבר בירוצי המדות לא נתקדשו ואביי אמר דלמ"ד מלמטה למעלה מלאים שלא יחסר אבל יתר שפיר דמי ולמ"ד מלמעלה למטה קסבר שלא יחסר ושלא יותיר. והנה הר"מ פ"א מה' כה"מ מביא כסתמא דמתניתין הין וחצי ההין וחשבו מלמעלה למטה אם כן לפי אוקימת' דר"י דמאן דחשיב מלמעלה למטה סבר דבירוצי' לא נתקדשו ובאמת הר"מ פ"ב מהמעה"ק ה"ט פוסק דבירוצי יין ושמן נתקדשו ובאמת לר"י מבואר דמאן דחשיב מלמעלה למטה סובר דלא נתקדשו הבירוצין וע"ש בלחם משנה עמד בזה וכתב דהר"מ פוסק כאביי דל"פ ר"מ ור"י בהכי וגם הא דהר"מ חשיב מלמעלה למטה כר"מ ולא כר"י כיון דסתם משנה שם כוותיה ובמ"ל דחה דבריו דאמאי פסק הר"מ כאביי לגבי ר"י ועיין במג"א סי' רי"ח הביא בשם הל"ח דכלל זה דר"מ ור"י הלכה כר"י לא נאמר אלא בדברים הנוהגים בזה"ז וע' תיו"ט פ"ג דכלים מביא בשם מהרי"ק דכל הכללים דהלכה כא' לגבי חבירו לא נאמרו בדברים שאינם נוהגים בזמנינו. וע"ש בת"ח על הגליון ובת"ח כלל י"ב ואין להאריך וע"ש במ"ל הקשה לפי' הלחם משנה שפסק הר"מ כאביי למה לא הביא דלאביי אם מלמעלה למטה קחשיב לא יותיר ג"כ ושם במ"ל פלפל באורך דבאמת כיון דהר"מ חשיב מלמעלה למטה סובר דברוצין לא נתקדשו והיינו מן התורה לא נתקדשו ומ"ש שם הר"מ דבירוצי הלח קודש היינו מדרבנן כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי קודש לחול וע"ש מה שפלפל בדהתו"ס:

2והנה במקדש הי' גם כן שני מדות יבש עשרון וחצי עשרון דבעשרון הוי מודדין לכל המנחות אף למנחת יחיד וגם לנסכים לא היו מודדין הג' לפר וב' לאיל ובא' לכבש רק בעשרון א' היה מודד ג' פעמים לפר כ"ה שם במנחות ובר"מ פ"א מהכסף משנה ובפ"ב מהמעה"ק וחצי עשרון היה לחלוק בו מנחת כה"ג בכל יום היינו מנחת חביתין ומדות היבש נמשחו מבפנים ולא מבחוץ ומדות הלח נמשחו אף בחוץ לפיכך הבירוצין של מדות היבש חול ומדות הלח נמשחו אף בחוץ לפיכך בירוציהם קודש ע"ש בפ' שתי המדות ובר"מ במקומות שהבאתי. והנה לפמ"ש המ"ל דדוקא אם הבירוצים נתקדשו מטעם שנמשחו בפנים ובחוץ או מפני שנעקר אם כן הטעם מפני שנגע בדופני הכלי ע"ז שייך קושית הש"ס גברא למאי דצריך מכווין וכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וצ"ל דהוא משום שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול אבל לר"י דס"ל ממטה למעלה וגזירת הכתוב הוא דבירוציהן קודש לא תלוי כלל בדעתו והוא קדוש מן התורה ע"כ הקשו התוס' שפיר דפ"ח ד"ה בירוצי כו' למ"ד נתקדשו היאך מותר הנסכים לקיץ המזבח הא אין להם פדיון מן התורה ע"ש באורך. ולכאורה צע"ק בדף צ' דאיתא פלוגתא במשנה דת"ק סובר בירוצי הלח קודש ובירוצי היבש חול ור"ע סובר מדות הלח קודש ומדות היבש חול ור"י סובר דהטעם דנעקר. ואמרינן שם במאי קמפלגי ת"ק סבר מדות הלח נמשחו בין בפנים ובין בחוץ ומדות יבש מבפנים ולא מחוץ ור"ע סובר כו' ואח"ז מקשה הש"ס דגברא למאי דצריך לי' מקדש כו' ועיין כסף משנה ולחם משנה דהקושי' קאי גם לת"ק ולפ"ד המ"ל למה לא קאמר הש"ס דת"ק ס"ל כר"י דמדות הלח ממטה למעלה קחשיב ע"כ נתקדשו בירוצי הלח אבל מדת יבש נהי דיש עשרון וחצי עשרון מכל מקום לא מצינו שיחלקו תנאים אי מלמעלה למטה או ממטה למעל' רק במדות הלח אבל מדות היבש לא מצינו דפליגי והמשנה סתמה עשרון וחצי עשרון ולא פליגי כלל בברייתא דף פ"ז ע"ב רק גבי מדת הלח אם כן נראה דכ"ע ס"ל דמדות היבש מלמעלה למטה קחשיב. אם כן נוכל לאוקמי' דת"ק היינו ר"י על מדות הלח דמלמטה למעלה הוא ע"כ נתקדשו הבירוצין מן התורה אבל מדת היבש דמלמעלה למטה ע"כ לא נתקדשו הבירוצין. ולא יקשה לת"ק קושית הש"ס גברא למאי דצריך מקדש כיון דלר"י לא תלוי בדעתו כלל כסברת המ"ל רק כיון דממטה למעלה חשיב ע"כ נתקדשו הבירוצין ואפ"ל דלא רצה לאוקמי המשנה כר"י כיון דסתם התנא לעיל כר"מ מלמעלה למטה בדף פ"ז ע"ב אף דהאידנא נמי התנא דחשיב מלמעלה למטה סובר אליבא דר"י דבירוצין לא נתקדשו ועתה סותם התנא דבירוצין נתקדשו זה ל"ק דשם מיירי מן התורה וכאן הוא מדרבנן כמ"ש המ"ל אבל אי נימא דכאן סובר מלמטה למעלה סתרי הנך סתמא ובפרט דרוצה לאוקמי כר"מ כמבואר שם ברישא גבי שתי מדות נגדשות ובפרט דסתם משנה ר"מ ור"מ ס"ל מלמעלה למטה ע"כ מוקי פלוגתי' באי נמשחה מבפנים ע"ש ואני כותב זאת למזכרת ואי"ה אשנה פרקים אלו. וע' מ"ל פ"א מהכה"מ הרגיש על הר"מ שאינו מביא דעשרון וחצי עשרון היו מחוקות ולא גדושות והוא אבעיא בפ' שתי מדות ומסקנא דהתם דהיו מחוקות ולא גדושות. ומה שקשה על הר"מ שכאן פסק פ"א מה' כהמ"ק וכן כאן בה' מעה"ק דהעשרון נתקדש בפנים ובה' תו"מ פ"ה פסק דלחה"פ ושהל"ח לישתן ועריכתן בחוץ ובמנחות דף צ"ה ע"ב מבואר דלמ"ד מדות יבש נתקדש והעשרון היה קודש לישתן ועריכתן בפנים ע' לח"מ פ"ה מה' תו"מ ובתי"ט שם במנחות ויבורר לקמן אי"ה.

3והנה דינים אלו דנסכים אינה נמנית למצוה בפ"ע לא בר"מ ולא בהרהמ"ח כי הוא חלק מחלקי מצות הקרבן כידוע בסמ"ק של רבינו הר"מ והרהמ"ח כ' כאן קצת דינים אכתוב לך בקיצור דינים אלו דנסכים כדרכי בח"ז. ודינים אלו מבוארים בה' מעה"ק פ"כ הכלל כל קרבן הנידר והנידב כגון עולה ושלמים ותודה צריכין נסכים בין באין בנו"נ בין חובות צבור או יחיד כגון עולות ראיה ושלמי חגיגה וכבשי עצרת כל שיש לו שם עולה או כדומה דאותן הקרבנות באים לפעמים בנו"נ חייבים בנסכים אבל החטאת והאשם והבכור והמעשר והפסח דאין באים בנו"נ אין צריך נסכים ועולת העוף אין צריך נסכים ומנחה ג"כ א"צ נסכים והכל מבואר במנחות דף צ"א ובר"מ שם. ושיעור הנסכים לבקר בין קטן כגון עגל או גדול כגון פר הוא ג' עשרונים סולת וחצי ההין שמן דהיינו ששה לוגין ולכל מין צאן כגון כבש או עז בין זכרים ובין נקבות הוא עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן דהיינו ג' לוגין חוץ מאיל דהוא זכר מן הכבשים והוא יותר שנה עוד חודש נקרא איל הוא שני עשרונים סולת בלול בשמן שלישית ההין דהיינו ד' לוגין והחודש הי"ג מן כבש נקרא פלגס וצריך ג"כ נסכי איל דהתורה ריבה לנסכי איל והבאנו לעיל. ועוד יש דין דכבש הבא עם העומר והוא עולה צריך שני עשרונים סולת והוי כפול אך דוקא הסולת אבל השמן ויין כשאר נסכי כבש רביעית ההין ויבואר עוד לקמן בעזה"י במקומו. וחטאתו ואשמו של מצורע טעון נסכים והוא גזירת הכתוב וביארנו לעיל ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה רק טעונה מלח ומקטירה על האישים על המזבח החיצון. והנה כל המנחות אסור לחמץ ולוקין. ובמנחות נ"ז איכא פלוגתא דריה"ג ור"ע דריה"ג מרבה מנחת נסכים לחימוץ ור"ע מרבה לחה"פ לחימוץ ודעת רש"י מאן דמרבה לחם הפנים לא מרבי מנחת נסכים. ודעת התוס' שם דמ"ד לחם הפנים כ"ש מנחת נסכים ואח"ז מבואר שם בגמרא איפוך דריה"ג מרבה לחה"פ ור"ע מרבה מנחת נסכים ולחה"פ לא כי ס"ל מדת יבש לא נתקדשה ע"ש ומאן דמרבה מנחת נסכים אף דהוי מי פירות מבואר שם דסובר דמנחת נסכים מגבלה במים וכשרה וה"ל מי פירות עם מים והנה לענין חמץ אין כאן מקומו להאריך אם הוי נוקשה ואי דאורייתא וכבר האריכו האחרונים והר"מ פי"ב מה' מעה"ק כתב המחמץ לחה"פ לוקין אבל מנחת נסכים לא משכחת לה חימוץ כי מי פירות אין מחמיצין. ואם גבלה במים כבר נפסלה ואם גבלה ביין של נסכים ג"כ הוי מ"פ. והנה הכסף משנה כתב דפסק כר"ע דמרבה לחה"פ ובאמת הוא תמוה דהרי מסקינן דאיפוך דר"ע מרבה מנחת נסכים וה"ל לפסוק כר"ע ועיין בבה"ז שכתב כיון דהא דר"ע במסקנא אינו מרבה לחה"פ הוא מטעם דסובר דמדת יבש לא נתקדש כמבואר שם בגמרא והר"מ לשיטתו דס"ל דגם מדת היבש נתקדשה כמו שהבאנו לעיל ע"כ מרבה לחה"פ וס"ל כרש"י דמאן דמרבה לחה"פ אינו מרבה מנחת נסכים וכ"כ בנוב"י מ"ק חא"ח סי' ק"ב. ואין כאן מקומו להאריך. אך לדין זה דנצרך כאן דלשיטת הר"מ אסור לגבל מ"נ במים ואם גיבלה במים ג"כ פסולה אך אם נפסוק דמרבינן מ"נ לחימוץ רשאי לגבלה במים ומלשון הגמר' דאומר הי' ר"ג מ"נ מגבלה במים וכשרה משמע דכשרה ולכתחלה לא. וצ"ע בזה דלשון מגבלה משמע אף לכתחלה ומ"ש הר"מ שם דאם גיבלה ביין של נסכים מ"פ נינהו דברים אלו אין להם הבנה מה ענין גיבול ביין דהמ"נ נבללת בשמן וכבר עמד בזה בנ"ב שם. ועיין באחרונים האריכו בזה. וזה שכתבנו נקרא בשם מנחת נסכים ופעם נכללים בשם נסכים כמו שכתבתי לעיל. וחוץ להמנחה מביא נסכי יין והשיעור הוא גם כן חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש ופלגס דינו כאיל ולכל הקרבנות שמחויב נסכים היינו המנחה אין הנסכים מעכבין את הזבח וגם המנחה והיין אין מעכבין זא"ז איזה שיש לו יקריב ואם נזדמן לו למחר וליומא אוחרא ג"כ מקריב כמ"ש לעיל והיין אינו מנסכו על האישים ובסוכה מבואר דמנסכו לספלים שהי' על המזבח ובקרן מערבית דרומית למעלה מחצי המזבח וכ"ה בר"מ פ"י מה' תו"מ וכאן פ"ב מהלכות מעה"ק כתב דיוצק ע"ג היסוד ויורד לשיתין ועיין בהשגות הראב"ד השיג ע"ז שמנסך לספלים ועיין בכסף משנה ולחם משנה שהר"מ סמך כאן אמ"ש שם בתו"מ והוא מודה שהוא לספלים ועיין בבה"ז בזבחים דף ס"ב דמחלק דבמקדש שני שהיו השיתין תחת המזבח דעולי גולה הוסיפו ד"א והכניסו הבור תחת המזבח אם כן היה מנסכו למעלה לספל ויורד להשיתין אבל בבית שלמה היה הבור דהיינו השיתין תוך למזבח אצל היסוד כמבואר שם ע"כ היה צריך לנסך ליסוד לירד משם להשיתין והר"מ כאן איירי במ"ר ובתו"מ כ' הדין לענין מקדש שני וכן המשניות והברייתות מיירי בבית שני ע"כ מנסך לספלים ע"ש. ויש כמה מיני סולת ושמנים ויינות שפסולים לגבי מזבח מחמת גרועתן. ויש שלכתחלה לא יביא ואם הביא כשר הכל מבואר בר"מ פ"ו מהא"מ וכתבתי לעיל קצת במצות הקרבנות בע"מ ע"ש. והנסכים כשרים בין מן הארץ ובין מן ח"ל ובאים מן החדש היינו שעברו עליהם העומר ושתי הלחם ומן הישן זה מבואר בש"ס ובר"מ שם ואם הביאו מנחת נסכים קודם לעומר או מן הטבל ומן הערלה וכה"כ הן סולת ויינות ושמנים כ"א האיסור ששייך אצלו לא נתקדשו כלל להקריב והטעם דצ"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל ובערלה וכה"כ כ' הר"מ שהוא כ"ש דפסול דהו"ל מה"ב שהקב"ה שונאה מבואר מדבריו דמהב"ע א"י מן התורה דלא כדעת התוס' סוכה ט' דדעתם דמהב"ע אינו אלא מדרבנן. אך לפמ"ש בח"ז בשם הרשב"א והט"א דדעתו דאף דמהב"ע אינו אלא מדרבנן דוקא במקום דאף אם לא יצא ידי המצוה מכל מקום לא יתוקן העבירה שעשה כגון סוכה או לולב וכדומה הגזולים אף דלא יצא מכל מקום העבירה עשה בכה"ג מהב"ע אינו אלא דרבנן אבל אם נימא דאם לא יצא ידי המצוה יתוקן העבירה לא יצא אף מן התורה ע"ש. אם כן ה"נ דהעבירה הוא שנהנה מהערלה ומהכה"כ להקריב אותו אבל אם נימא דלא יצא ופסולים אם כן לא נהנה כלל ולא יעשה העבירה כלל אם כן בכה"ג לא יצא מן התורה ויתוקן שלא יעבור העבירה כלל ולהאריך בענינים אלו צריך אריכות ואין כאן מקומו. ומכל מקום אפילו לשיטת התוס' פסולים דממשקה ישראל בעינן ע' מנחות דף ו' וכ"מ בש"ס חולין ק"מ מספקא להו היכי דהקריב קרבנות מעהנ"ד ול"ש למעוטי ממשקה ישראל כיון דהי' להם שעת הכושר אם פסולים מחמת כתותי מכתת שיעורי' ובשביל הנאה אין איסור דמצות לאו ליהנות ניתנו ע' במשנה למלך ואין להאריך כאן בדיני מצות לאו להנות ניתנו ודינים אלו מבוארין בר"מ פ"ה מה' איסורי מזבח. והנה לדעת הר"מ שסובר דגבי ערלה וכה"כ מטעם מהב"ע אסורין ואינו סובר כס' התוס' דכאן נמי מצות לאו להנות ניתנו ובודאי יש לו איזה חילוק ולפי זה גם טבל נוכל לומר דהוי מהב"ע דה"ל הנאה של כילוי וטבל אסור בהנאה של כילוי. אך ע' במ"ל פ"ג מהלכות תרומות דעתו נוטה דהסוברים דהנאה של כילוי רק מדרבנן גבי טבל ג"כ ומצדד דדעת רבינו הר"מ דאינו רק מדרבנן ע"כ כותב שערלה הוא כ"ש דמהב"ע ומדאורייתא לא יצא ובפרט בעבירה דרבנן לא ברירא לן אי שייך מהב"ע עיין ר"מ הלכות לולב ואם נאמר מצות לאו להנות ניתנו ל"ש הנאה של כילוי דל"ש הנאה כלל. ולכאורה גבי ערלה וכה"כ יש עוד טעם דפסול לנסכים מחמת כתותי מ"ש כמ"ש התוס' בחולין. ועיין מנחות דף ו' וענינים אלו צריכין חיבור מיוחד:

4והנה כאן פ"ה מהא"מ כ' הר"מ בלשון זה אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מן הערלה וכה"כ מפני שהוא מהב"ע כו' ובה' מעה"ק פ"ב הי"ג כתב אין מביאין נסכים אלא מן החולין לא יביאם מן התרומה ולא מן המעשר ולא מן הביכורים ואפילו תודה כו' לא יביאם אלא מן החולין. ובהמעה"ק הרשים הכסף משנה דין זה במנחות פ"ב ועיין בסוגיא שם דאינו מבואר כ"א מעשר לא יביא אבל תרומה אינו מבואר כלל אך כמו דאסור להביא מעשר מחמת דניתן דוקא לאכילה ע' תוס' שם ד' פ"ב ד"ה הנסכים ובחולין כ"א ותוס' ריש מנחות וחגיגה ט' אם כן ה"ה תרומה, דתרומה ג"כ ניתן רק לאכילה ולשתיה ולא לשרפה עיין ר"מ פי"א מהל' תרומות ועיין בבכורות דאי לאו דגלי קרא ה"א דשביעית אינה חייבת בחלה דאי נטמאה לשרפה קאי ע"ש אך שם לא סיים מה דינו אם עבר והביא דכאן בהא"מ מבואר בדבריו דאף בדיעבד לא יצא כמ"ש אח"ז קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא יצא מכלל דכל אלו הקודמים אף בדיעבד לא יצא ובה' מעה"ק כתב לא יביא דהיינו לכתחלה ולא כתב אם עבר והביא אי יצא בדיעבד. ודין זה דלא יביא מן התרומה הוא בתוספתא מנחות ובמעילה כמ"ש הכסף משנה הא"מ וז"ל התוספתא ספ"ח דמנחות אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה ולחמי תודה מן הטבל ומן התבואה וממע"ר שנטלה תרומתו ומע"ש והקדש שנפדו ומן המדומע ומן החדש ומפירות שביעית ואם הביא הרי אלו פסולין ואצ"ל מן הערלה וכה"כ עכ"ל. והנה התוספתא הזו א"א להולמה בלי ט"ס תחלה מה שמבואר מנחות ונסכים ומנחת בהמה מה זה מנחת בהמה אם לא מנחת נסכים ועוד תיבת מן התבואה אין לו פירוש כלל דודאי מביאין מן התבואה כי סולת הוא תבואה. וגם מ"ש דאין מביאין ממע"ר שניטלה תרומתו אם הפשט הוא כמבואר בש"ס דהקדימו בשיבלים וניטל ממנו ת"מ ולא ת"ג אם כן כיון דאין צריך ליטול ת"ג הרי הוא חולין גמורים ולמה לא יביא ממנו וגם למה לא יביא ממע"ש והקדש שנפדו דהרי הם חולין גמורין. אך בתוספתא דמעילה איתא בזה"ל אין מביאין מנחות ומנחת בהמה ומנחת נסכים ולחמי תודה מן הטבל ומן התרומה וממע"ר שלא ניטלה תרומתו וממע"ש והקדש שלא נפדו מן המדומע ומן החדש ומפירות שביעית ואצ"ל מערלה וכה"כ ע"כ וזו הנוסחא מיושרת ושם ג"כ צ"ל במקום מן התבואה מן התרומה ומע"ר שלא ניטלה תרומתו ומע"ש והקדש שלא נפדו. והנה הר"מ לא הביא דינים אלו כולם כי מכללא שמיע להו דמע"ר שלא ניטלה תרומתו היינו שהקדימו בכרי ה"ל דין טבל ומע"ש ותרומה מביא. והנה בתוספתא מסיים ואם הביא הרי אלו פסולים אם כן נראה מה שהר"מ כתב בהמעה"ק לא יביא כוונתו דאפילו בדיעבד פסול כמו בהא"מ ומקום דבדיעבד כשר הר"מ מבאר בהדיא כגון קודם שתי הלחם כתב בפירוש דבדיעבד כשר והר"מ לא הביא כאן דאין מביאין מפירות שביעית ובודאי אסור להביא אף על פי שהוא מן המותר לישראל מכל מקום כיון דלשרפה קיימא ופירות שביעית לא ניתנו אלא לאכילה ולשתיה כמבואר במס' שביעית ובר"מ ה' שמטה ויובל פ"ה ומכל מקום הי' צריך להביא להשמיענו דבדיעבד פסול. והנה בתוספתא מבואר דהמדומע ג"כ פסול בדיעבד וכ"ה בר"מ הא"מ והנה במס' תרומות ובכ"מ בש"ס הוי מדומע אם נתערבה תרומה בפחות ממאה וא' וידוע דמה"ת בטל תרומה ברוב כמו שאר איסורים רק מדרבנן צריך א' ומאה אם כן נראה דאף איסור דרבנן בדיעבד פסול אם הביא ממנו נסכים וה"ה ערלה וכה"כ אם נתערבו בפחות ממאתים. והנה כבר כתבתי דאיני מבין הטעם גבי תרומה כיון שהוא מותר באכילה והוי ממשקה הישראל רק מחמת דאסור לשרוף התרומה אם כן בדיעבד אמאי לא יצא. ואפ"ל כיון דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל צריך שיהי' מותר לכל ישראל אבל תרומה דאינה מותרת אלא לכהנים לא הוי ממשקה הישראל אף אם כהן מביא הנסכים ומכל מקום זה צ"ע. וגם בפירות שביעית כיון דמותר לישראל רק עבר כי לא ניתנה אלא לאכילה ושתיה למה יהי' פסולה בדיעבד ולומר דהוי מהב"ע אם כן לשיטת התוספות דסוברים דמהב"ע אינה אלא מדרבנן אם כן למה נפסל מן התורה וכאן ל"ש הסברא שכתבתי לעיל כי בפירות שביעית אף אם לא יצא מכל מקום לא נתקן האיסור כי לא אכל הפירות רק נשרף או יין לספלים. ואפ"ל דבאמת פסולים אלו אינן אלא מדרבנן על כל פנים יש חילוק בין טבל דפסול מן התורה ובין פירות שביעית או מדומע דאינו אלא מדרבנן פסול ואפ"ל כיון דמדומע לא הוי ממשקה ישראל על כל פנים מדרבנן אם כן אפשר דפסול אף מן התורה והדברים עתיקין עמ"ל פ"ז מהל' תרומות ובאחרונים. אם כן ג"כ טבל דרבנן כגון עציץ שא"נ פסול ג"כ מן התורה וצ"ע כי כתבתי בחפזי והשי"ת יעזור לי לברר כל דין ודין על האמת. עוד מבואר בר"מ הא"מ דמביאין נסכים מן המוקצה ביום טוב והוא בפסחים ושם אבעיא בש"ס אם הביא שה מן המוקצה ושחטו תמיד בי"ט מהו אם כן האיבעיא אף בדיעבד. ואח"ז אפשיטא האבעיא דמבואר בברייתא יכול לא יביא נסכים מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו כו' אבל מוקצה איסור דבר אחר גרם לו ע"ש. והנה מבואר שם דיביא לכתחלה מן המוקצה אך איני מבין מ"ט יביא לכתחלה אף דאין שבות במקדש מכל מקום הרבה שבותים הם במקדש כידוע. והנה שם מבואר וא"א איסור מוקצה מן התורה מ"ל איסור מגופו או ד"א גרם נראה דבדרבנן יש חילוק ומוקצה כשר דד"א גרם אבל במידי דמגופו פסול לא הוי ממשקה ישראל אפילו באיסור דרבנן וראי' למ"ש לעיל כיון דמדרבנן אסור באכילה לא הוי ממשקה ישראל אף מן התורה ופסול מן התורה דשם דרשינן מקרא ע"ש והכל צ"ע. והנה אף דהיה לה שעת הכושר ובש"ס מנחות מבואר דכל דהי' לה שעת הכושר לא נתמעט מפסוק ממשקה ישראל עיין שם בתוס' דמתלתא קראי נפקי דאף דהי' לה שעת הכושר ממעטינן דכל דאינו ראוי לאכילה אסור לגבוה וע' פט"ז מה' מעה"ק ה' י"ז כ' הר"מ הנסכים אין באין לעולם אלא מן החולין שנא' והקריב המקריב את קרבנו עד שיהיה משלו ולא יהי' בהם צד גבוה כלל ע"ש והכסף משנה לא הראה מקומו ועיין בש"ס דילן דאמרינן מה חטאת מן החולין וילפינן מוהקריב אהרן את פר החטאת אשר לו ולא משל מעשר ובתוס' שם מביאים בשם הספרי דמעשר לא משום דצריך אכילה שיש בה שמחה והבאתי לעיל ומסתמא מצא הר"מ באיזה מקום הלימוד הזה וזה טעם התוספתא שפוסלת כל אלו המנויים והלימוד מן והקריב אהרן מבואר שם במנחות פ"ג וע"ש במקומות הנרשמים. ואם העכו"ם שמביא עולה כמבואר בר"מ ופ"ג מה' מעה"ק אם מביא נסכים שם מבואר בר"מ ז"ל עולות העכו"ם אין מביאין עמהם נסכים שנא' כו' אבל נסכיהם קרבים משל צבור שנאמר כו' ובכ"מ הקשה ע"ז וע' לח"מ כתב דגם כאן כוונת הר"מ כמ"ש בה' שקלים פ"ד דאם שלח נסכים משלו מקריבין אותם ואם לא שלח משלו קרבין משל צבור ומ"ש כאן הר"מ אין מביאין נסכים שנאמר האזרח היינו דאינו חובה להביא דוקא משלהם רק אם שלח מרצונו קרבים ואם לאו קרבים משל צבור ע"ש.

5והנה מנחת נסכים או יין בפ"ע יכול אדם להתנדב בכל יום ע' פ' י"ג דמנחות ובר"מ פט"ז מהלכות מהמעה"ק ובפי"ז שם ואין מתנדבין פחות מג' לוגין דראוי על כל פנים לנסכי כבש ואין מתנדבין חמשה דהמותר אינו ראוי רק ששה ומששה ולמעלה ע"ש עיין ר"מ פי"ז ובמ"ל שם באריכות. ואם מתנדב יין מנסכו ג"כ לספלים ולא על האישים וע' כ"מ שם מה שיישב דעת הר"מ דלמה לא פסק כמ"ד לאישים ע"ש. ויין הבא חובה לנסכים אינה טעונה מלח כמבואר בר"מ כאן פ"ה מהא"מ אבל יין הבא בנדבה מבואר בר"מ שם ה' מעה"ק פט"ז דטעונה מלח ועלח"מ שם. והנה התוס' בחולין דף כ"ג ע"ב ד"ה דאמר מייתי ומתני כו' ובתוס' מנחות דף צ"א ע"ב ד"ה מייתי ומתני כתבו שם דלר"ט דאמר יין הבא בנדבה מזלפו על האישים והיאך יכול להתנות מספק אם חובה היא שפיר ואם לאו היא נדבה הא חובה היא לספלים ונדבה היא לאישים וע"ש שתירצו אף לר"ט דסובר הוא לאישים היינו דוקא במתנדב סתם אבל אם מתנדב בפירוש לספלים ש"ד. ובאמת צ"ע דדבריהם סותרים למ"ש בקדושין דף נ"ה ע"ב ד"ה דלמא אשם כו' שכתבו וי"ל דאין להתנות אשם בשלמים דאשם אין טעון נסכים ושלמים טעון נסכים וא"ל דיביא ויתנה אם שלמים הרי נסכי חובה ואם אשם הרי נסכי נדבה שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוים דחובה היא לספלים ונדבה היא לאישים עכ"ל. ובאמת למה לא יתנה אם נדבה הם לספלים ובמפורש לספלים נסכי נדבה ג"כ לספלים כמ"ש בחולין ובמנחות ומצאתי בהגהות הגאון ר"י ברלין עמד שם על הגליון בקדושין והניח בצ"ע וד' התוספות בקדושין הובאו במשנה למלך בפרק ט"ו מהלכות מעה"ק. וע"ש שכ' דלהר"מ שסובר אף נסכי נדבה לספלים אם כן יכול להתנות לכאורה בחובה או בנדבה. אך מטעם אחר א"י להתנות לשיטת הר"מ דנסכי חובה לא בעי מלח ונסכי נדבה בעי מלח כמבואר שם בר"מ וכתב מה שלא כתבו התוס' קדושין חילוק זה דהם סוברים דשום יין אינו טעון מלח כי דברי הר"מ הם תמוהים מה שהצריך מלח ליין כמו שהקשה הלחם משנה ע' שם ונ"ל כוונת המ"ל דל"ל חילוק זה דזה לאישים וזה לספלים נימא דאפילו תרווייהו לספלים או שהתנה בפי' לספלים כמ"ש בחולין ובזבחים מכל מקום אינו יכול להתנות מפני חילוק דמלח וע"ז כתב המ"ל אין צריך מלח כי דברי הר"מ הם שפיר דאם נימא שהוא לספלים בודאי תמוהים כמ"ש הלחם משנה דבפרק הקומץ מבואר דר' ישמעאל בנו של ריב"ב סובר מה הפרט מפורש כו' ועל האישים פרט לנסכים ואם כן כיון דאינו לאישים אמאי מצריך הר"מ מלח. אבל לפי דעת התוס' קידושין שדעתם דנסכי נדבה מזלפו ע"ג האישים בודאי יין נדבה בעי מלח כי הוא על המזבח החיצון ועולה ע"ג אישים הוא דומה לפרט ע"ש בפ' הקומץ אך כוונת המ"ל דבלא חילוק זה ס"ל להתוס' דלא כהר"מ אבל אם זה לספלים וזה לאישים ממילא חילוק זה ג"כ דחובה א"צ מלח כיון שהוא לספלים ויין לנדבה טעון מלח כיון שהוא לאישים. וא"ל אמאי לא כתבו חילוק זה עתה כיון דחילוק זה דמלח מסתעף שזה לספלים וזה לאישים אם כן עכצ"ל החילוק הזה שכתבו וזה החילוק לבד די ולא הוצרכו עוד טעם. אחר זה ראיתי בשער המלך ה' פסהמ"ק פלפל בדהתו"ס ע"ש. ולכאורה לפ"ד המ"ל דלהר"מ א"י להתנות מחמת חילוק דמלח אם כן עכצ"ל דס"ל גבי פלגס דלא כבר פדא דמייתי ומתני ע' לעיל מה שכתבתי. ולכאורה איני מבין דברי המשנה למלך אם מביא על ספק באמת יתן מעט מלח למצוה ואם נסכי נדבה היא הוי מלח ואם חובה היא נהי דא"צ מלח מכל מקום למה יזיק מעט מלח ע' בפ' הקומץ דאפילו דם דהמלח מוציא אותו מתורת דם דדם שנמלח אינו עובר עליו מכל מקום מבואר שם דה"א משהו למצוה ואינו מזיק כלל ומכל שכן כיון דאין סברא כלל דכל שהוא מלח יזיק לשלשה לוגין יין לא בטעמא ולא בריחא. ואפ"ל כיון דצריך להביא שיעור מצומצם היינו ג' לוגין ואם גרע כ"ש או הוסיף כ"ש פסול עיין ר"מ פ"ב מהמעה"ק דין ה' אם כן אם מביא ג' לוגין ונותן אפילו כ"ש מלח אם כן אם הם נסכים של חובה הוי לי' הוסיף כ"ש ואם הביא פחות מג' לוגין כ"ש אם כן ה"ל חסר מעט ואין המלח משלים לשיעורו וע' רש"י סוכה דף מ"ח ע"ב במשנה שם פי' דמים המגולים פסולים לגבי מזבח מטעם זה דהארס מעורב ומשלים לשיעור וה"ל ניסוך פחות מכשיעור כ"ש שהוא פסול אם כן ה"ה אם יתר מכשיעור פסול בכ"ש. אך באמת זה שייך לגבי מים דאפחית מכשיעור או יותר מכשיעור פסול ולא מצינו מים לנדבה אם מתנדב מים לנסך אבל גבי יין דמתנדב יין גם כן לספלים אם כן יותר מכשיעור נהי דאם מנסך לשם חובה פסול אבל המותר יכול לנסך בתורת נדבה כמבואר בתוס' זבחים ובחולין שם דמנסך ד' לוגין ומתנה דיותר משלשה יהי' לנדבה ע"ש בתוספות אם כן בכל ספק נסכים כמו במסכת קדושין שם וכמו שביאר המ"ל פט"ז מהמעה"ק יכול להביא יותר מג' לוגין ולומר אם אשם הוא וא"צ נסכים הרי אלו נסכי נדבה ונותן מלח גם כן כ"ש ויותר אינו מזיק ואם נסכי חובה הוא שלשה לוגין יהיו לחובה והמותר יהי' לנדבה ומאי מזיק מעט מלח דהמותר הוי נדבה בכ"ע ולומר דהמלח מזיק ליין או דיהיה מזוג כ"ש אם נאמר דמלח הוי כמו מים עיין פסחים גבי וותיקא ובה' מקואות אין סברא דעל כ"ש מלח יהיה מזוג אף אם נימא דמים בכ"ש הוי מזוג ער"נ שם גבי וותיקא ומותר בתורת נדבה אינו מזיק כלל דוקא בתורת חובה יותר פסול אבל בת"נ יותר גם כן כשר כמבואר בתוס' ע"כ צ"ע כעת ענינים אלו. ודע דהר"מ פ"ו מהא"מ אינו מביא כלל דין דיין מזוג פסול לנסכים ועלח"מ שם: